אתמול בערב ישבתי אצל יהודי מכובד, אחד מחברי הקהילה שלנו לקראת חג הפסח הבא-עלינו-לטובה.
איכשהו יצא שסיפר על החיים שלו וכיצד הגיע למעמד הנוכחי.
מסתבר שאחרי הצבא כשהחברים שלו הלכו לעבוד כמלצרים, הוא מצא עבודה 'שחורה' תרתי משמע –
איסוף שמן רכבים מלוכלך ממוסכי רכב. אחר כך היה מעביר את השמן לחברה המתעסקת בזיכוך שמנים.
זה היה נראה לו כאילו הגורל שלו רע, הוא הרי מתעסק בדבר הכי מלוכלך.
אך לאחר כמה שנים כשהחל להבין בתחום – זה פתח לו הצלחה גדולה והוא הצליח בעסקיו, עד שחייו השתדרגו לחלוטין, ברוך השם.
*
תכל'ס, אם היו שואלים אותנו ממה הקדוש-ברוך-הוא הכי שמח, ודאי היינו אומרים – מהמצוות של גמילות חסדים או מתפילות קורעות לב,
אבל בפרשת השבוע שלנו "ויקהל-פקודי" מתברר שיש משהו המשמח אותו עוד הרבה יותר מזה – המראות הצובאות.
בכניסה למשכן שהיה במדבר עמד ה"כיור", בו רחצו הכהנים את ידיהם ורגליהם קודם תחילת עבודה הקודש במשכן.
ממה היה עשוי הכיור?
מהמראות.
כן, המראות האלו בהן היו הנשים מתקשטות לבעליהן במצרים, הפכו לכיור ממנו הכהנים התקדשו.
נשמע אבסורד. מראות המשמשות ליופי חיצוני ולעיתים אף לתאוות בהמיות הופכות לקדושה?
כך מספר לנו מדרש תנחומא על הפרשה: "היה מואס משה בהן (במראות), מפני שעשויים ליצר הרע.
אמר לו הקב"ה: קבל, כי אלו חביבין עליי מן הכול – שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות (ילדים רבים) במצרים".
הרבי מסביר, כי משה היה בדרגה רוחנית גבוהה מאוד, ולכן לא יכול היה לקבל את העובדה שמדבר מאוס שכזה עושים כיור המקדש את הכהנים.
אבל האמת היא, שדווקא מתוך החושך הגדול בא האור.
ומהמראות הללו נעשה "צבאות", היופי של הנשים הביא את הכוח לבעליהן וכך הביאו לעולם צבא גדול של ילדים, צבאות השם.
*
לכל אחד מאיתנו יש את הדבר המלוכלך, שמבחינתנו לא כדאי להתעסק איתו.
זהו השמן השחור והשרוף, זו המשימה שאנו תמיד מחפשים להשתמט ממנה.
וכל אחד ואחת מאיתנו יודעים היטב על מה מדובר.
ההצלחה היא דווקא שם. מנטורים גדולים אומרים "איפה שקשה לך – שם טמונה ההצלחה",
ולעצמנו נאמר שהעבודה ה'מעצבנת' ביותר, בה נמצא הנחת רוח הגדול לקדוש-ברוך-הוא,
שכל רצונו וחפצו – שנעשה לו דירה בתחתונים – בעולם הזה הגשמי והנמוך.