-
כולם מכירים את הביטוי ״תורתו אומנותו״ — אבל האם הוא שייך רק ליחידי סגולה? ואיך גם אדם עסוק יכול להכניס עומק ומשמעות לכמה דקות ביום? • הדרשה נכתבה ע"י הרב ניסים לגזיאל, המותאמת לכל המעונין לומר דרשה בקשר עם פרשת השבוע והגאולה • לקריאה
יוסי סולומון|ג׳ בסיון ה׳תשפ״ואברך מגיע לבחינות וראיון לכולל.
ראש הכולל מעוניין לבדוק האם האמת חשקה נפשו של האברך בתורה או שמא…
ראש הכולל: אצלנו בכולל, בשנה הראשונה מקבלים רק 100 ש"ח לחודש, בשנה השניה 200 ש"ח לחודש, ואילו בשנה השלישית 3000 ש"ח לחודש…
האברך: כבוד הרב, אפשר להתחיל בשנה השלישית?!….
השבוע נחגוג את חג השבועות, זמן מתן תורתנו. במשך אלפי שנים, בני ישראל למדו ולימדו, שגו ועיינו, בתורה הקדושה. העם היהודי ולימוד התורה קשורים כל כך אחד בשני, עד כדי כך שעמנו נקרא בפי כל בשם:"עם הספר". אנחנו העם שלומד את "הספר" (התורה), מלמד את "הספר", וחי עם "הספר".
כל יהודי מקדיש מדי יום, זמן בלתי מבוטל ללימוד תורה, בערב ובבוקר, לפני העבודה ולאחריה, ולעיתים אפילו באמצע. עד כדי כך, שישנם כאלו ש"תורתם אומנותם", כל חייהם מוקדשים אך ורק ללימוד התורה.
המושג "תורתו אומנותו" קיבל בחברה הישראלית במשך השנים האחרונות סטיגמה מאוד לא נעימה. כינוי לאנשים שמבלים את הזמן בשתיית קפה ואכילת "מזונות" במקום לעשות משהו מועיל ופרודקטיבי להם, לחברה, ולעולם כולו. אבל מקור הביטוי (וההתנהגות הזאת) לקוח מגדולי ישראל. רבי יוחנן מסביר את דברי הברייתא (שבת יא,א) הפוסקת ש"חברים מפסיקים לקריאת שמע, ואין מפסיקים לתפילה", מי הם אותם "חברים" שלא צריכים להתפלל כלל? "כגון רשב"י וחבריו, שתורתן אומנותן!". אז מי גדול לנו מרשב"י וחבריו (רבי יהודה, רבי מאיר ורבי יוסי) ש"תורתם אומנותם", והם אלו שלולא התעסקותם התמידית בתורה, הייתה התורה משתכחת מישראל.
אבל מה יכול יהודי פשוט, שעובד קשה לפרנסתו, ומוטרד בריבוי בעיות ועיסוקים ללמוד מ"רשב"י וחבריו"? איך הוא יכול להידמות, ולו במעט, לכאלו אנשי רוח? וכמו תמיד, מה הקשר בין זה לגאולה האמיתית והשלימה?
בהתוועדות מיוחדת, הסביר הרבי מה"מ את ההוראה הנצחית והגאולתית הנלמדת מהמושג "תורתו אומנותו". בתורת החסידות מוסבר באריכות שאצל כל יהודי ויהודי קיים "ניצוץ מנשמת משה רבינו", אע"פ ש"מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת ולהשיג אפילו חלק אחד מני אלף ממדריגת..רעיא מהימנא", מ"מ הניצוץ הזה קיים ואף פועל בתוכו באופן הכי ממשי וקונקרטי שיכול להיות, עד כדי כך שבתורת החסידות מוסבר שישנם עניינים רוחניים שמיימים (כמו יראת שמיים או אהבת ה') הנחשבים "קלים להשגה" (אע"פ שהם קשים מאוד) מכיון שלגבי "הניצוץ" שיש בנו ממשה רבינו, זה נחשב כמו כלום, "מילתא זוטרתי". מכאן אנו למדים, שכל עניין רוחני שנדרש מהאדם, גם הקשה ביותר, הוא בר השגה ובר ביצוע, מצד ה"ניצוץ" הרוחני שמתלבש בו מנשמת משה רבינו.
הרבי מחדש שיש לנו גם ניצוץ מנשמת רשב"י, בדוגמת הניצוץ ממשה רבינו. ולגבי הניצוץ מנשמת רשב"י, יכול כל יהודי, גם הפשוט שבפשוטים, להגיע למדרגה הנכספת של "תורתו אומנותו"!
אבל איך מגלים את הניצוץ הזה? איך מביאים אותו לידי פועל? מה לעשות?
במקום אחר מסביר הרבי, על יסוד דברי המשנה (אבות א, טו) "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי", שגם יהודי בעל מלאכה, העובד קשה למחייתו, במשך שעות רבות ביום, יכול צריך וחייב לעשות את "תורתו קבע" ואילו את "מלאכתו עראי". גם הוא עובד שמונה, תשע, עשר או יותר שעות ביום, ואילו ללימוד התורה הו7א יכול להקדיש רק "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית", אבל אותו "פרק אחד שחרית" או "פרק אחד ערבית" צריך להיות "קבע", ואילו אותם שמונה, תשע, או עשר שעות ביום צריכות להיות בגדר "עראי". היתכן? איך יכול להיות שהחלק העיקרי ביום יהיה "עראי", ואילו החלק המשני של היום יהיה "קבע?!
כי המושג "קבע" ו"עראי" אינם מושגים של זמן, הם מושגים של מהות. לא משנה כמה זמן אתה לומד, משנה איך אתה לומד! ישנו כלל הלכתי ש"קבוע אינו בטל", גם אם יש כמות נגדית של פי עשר או עשרים פעמים כנגדו, מכיון שהוא "קבוע", אז המציאות הקבועה שלו אינה יכולה להיות בטלה, היא קיימת, היא משמעותית והיא משפיעה. כך גם בלימוד התורה, אם השעות בהם הוא לומד הם קבועות, קבועות בלב וקבועות בנפש, אז גם אם הם השעות המעטות ביום, אבל הם העיקר, ואילו "המלאכה", העבודה והביזנס, הם הטפל.
אם הזמן היומי של לימוד התורה הוא קבוע, בלתי משתנה ובלתי מתפשר, ובאותו זמן האדם מתנהג כאילו אין לו עוד שום מלאכה או אומנות אחרת בעולם, אז, באותו רגע, הוא במצב של "תורתו אומנותו". אז, ברגע הזה או בשעה-שעתיים שהוא לומד, אין לו שום דבר בעולם חוץ מהלימוד, הוא בדיוק כמו רשב"י וחבריו, שלא היה להם שום דבר בעולם חוץ מלימוד התורה!
כל יהודי יכול לפעול על עצמו, אומר הרבי מה"מ, שבאותם דקות, למשך רבע שעה, חצי שעה, או כמה שעות, הוא לא יחשוב, לא ידבר ולא יתעסק בשום דבר חוץ מהתורה הקדושה. מספר דוגמאות פרקטיות לדבר: שמצלצל הטלפון, ומישהו על הקו, הוא בכלל לא חושב להרים את הטלפון… כמו שבשבת לא עולה על הדעת להרים את הטלפון (כי עכשיו שבת) כך גם בקשר ללימוד התורה, לא עולה על הדעת להפסיק באמצע הלימוד. דוגמא נוספת, מביא הרבי, אם בני הבית רוצים לדבר איתו על עניינים מסוימים, הוא מסביר להם (בדרכי נועם ובדרכי שלום) שעכשיו הוא לומד, עכשיו הוא לא יכול להפסיק, עכשיו "אין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד"!
ואיך זה קשור לגאולה?
אנו נמצאים בתקופה רבת בלבולים, זמן בו אור וחושך משמשים בערבוביה, ואנחנו תמיד מחפשים דרך להרבות באור, ולתת לאור להאיר את החושך. ידועים דברי הפיוט:"אין לנו שיור רק התורה הזאת", התורה היא תורת אמת, והתורה היא תורה אור, וביכולת התורה להראות לנו, ולעולם כולו, את האמת האלוקית, כמו גם להאיר אור שימגר את החושך הגלותי. זאת ועוד, הרמב"ם פוסק בסיום ספרו (סוף הל' מלכים) ש"באותו הזמן…לא יהיה עסק כל העולם..אלא לדעת את ה' בלבד..שנאמר:"כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". זאת אומרת, שההכנה הכי טובה לימות המשיח היא להתעסק ב…"לדעת את ה' בלבד"! שזהו בדיוק אותו תוכן פנימי כ"תורתו אומנותו", שאין לו עסק אחר בעולם כי אם עסק התורה.
אז, בואו ונגלה את ניצוץ של רשב"י הקיים בתוכנו על ידי התחייבות יומיומית לקביעות עיתים משמעותית בלימוד התורה, נגלה ונסתר, על מנת להביא למימוש הייעוד של "מלאה הארץ דעה את ה'", נאו ממש!
נסיים בסיפור כיצד קביעות עיתים לתורה מצילה חיים, ולא רק את חיי הלומד, כי אם גם את כל הסובבים אותו. יוסי (שם בדוי) עבד כסוכן נסיעות, היו לו קליינטים קבועים, שאחד מהם היה האחיין שלו, איש עסקים מצליח. בעקבות עסקיו חובקי העולם, היה טס רבות
ליוסי היה שיעור יומי קבוע משעה 14:00 עד שעה 15:00, השיעור הזה היה בשבילו כחוק ולא יעבור, הוא לא היה מוכן לוותר עליו בשום הון שבעולם, 5 דקות לפני השעה 14:00 היה סוגר את משרדו, תולה שלט “הפסקת צהריים” והולך לבית המדרש לשיעור הקבוע. לפני כניסתו לשיעור היה מכבה את הפלאפון שלו כדי שלא יטרידו אותו.
יום אחד מתקשר האחיין בשעה 13:30 ומבקש למצוא לו בדחיפות טיסה לניו יורק לאותו יום בערב, הלוך ושוב. משימה זו הייתה קשה במיוחד, כל הטיסות לניו יורק היו כבר מלאות עד אפס מקום, אך לאחר חיפושים מצא הסוכן נסיעות טיסה בחברת “סוויס-אר”, מיד התקשר למשרד של אחיינו וביקש מהמזכיר לשאול אם הוא רוצה לטוס בחברת הנסיעות “סוויס- אר”. המזכיר ענה שכעת הוא נמצא בפגישה חשובה ואינו יכול לדבר, ובינתיים הלך יוסי לבית המדרש לשיעורו הקבוע.
אחרי השיעור יוסי הדליק את הפלאפון ושמע את ההודעות שהשאיר לו אחיינו: מסתבר שהוא צלצל אליו 10 פעמים (!) והיה נשמע עצבני וכועס מאוד.
לאחר כמה שעות התקשר אחיינו הכעוס ואמר:
“תשמע טוב, דוד יקר, אין לי יותר עסק איתך, גמרנו. אבל אני מציע לך בתור אדם שמבין טוב בעסקים שתיזהר, תשמור על קליינטים שלך, תדע איך להתנהג איתם ואל תתנהג איתם כמו שהתנהגת איתי, אמרתי לך שאני צריך נסיעה דחופה, היית צריך לבטל את הקביעות שלך ולהזמין לי את הטיסה”.
עברו כמה ימים ויוסי מקבל הודעה שהמטוס של חברת “סוויס-אר” התרסק כולו ונפל בים! לאחר בירור הדברים גילה שזה היה אותו מטוס שהאחיין שלו היה צריך לטוס,כל 229 נוסעי המטוס נהרגו במקום.
שיעור התורה של יוסי הציל את האחיין שלו!
חג שמח, וקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
__________
מבוסס על התוועדות ל"ג בעומר תשל"ח, ומכתב ערב ל"ג בעומר תשל"ד (לקו"ש חי"ב עמוד 227 ואילך)
____________________
שליח? רב קהילה? זה בשבילך! קבלו את משיח בפרשה דרשה שבועית עם רעיונות מתורת הרבי בעניני גאולה ומשיח על פרשת השבוע, מונגשות בצורה מעניינת ואקטואלית עם סיפורים והוראות לחיים.
הירשם עכשיו לקבלת הדרשה בוואטסאפ:
עברית – לחצו כאן
אנגלית – לחצו כאן
רוסית – לחצו כאן
צרפתית – לחצו כאן
תגיות: משיח בפרשה
כתבות נוספות שיעניינו אותך:











