שלא נבלע איש את רעהו • הרב מנחם טל

הרב מנחם טל, מגזין בית משיח

לחיים חסידים!

על פסח שני ידוע הפתגם ש"אף פעם לא מאוחר".

בפי חסידים ישנה אמרה מחוייכת, שיש לנו שלושה מושגים שנקראים 'שני': החידוש של אדמו"ר הזקן בתניא פרק ב' 'נפש השנית', 'פסח שני', ו'חדר שני' – מקום שהקצו חסידי חב"ד בבתי הכנסת, למי שרוצה להאריך בתפילתו. 

פסח שני אומר שאף פעם לא מאוחר ותמיד אפשר לתקן. זאת למה? בגלל שיש לנו נפש השנית בישראל, שהחליטה ב'חדר שני' שברצונה להתחבר להקב"ה…

הרבי סיפר פעם (שבת בחוקותי תשד"מ), על יהודי אחד שהיה בן למשפחת חסידים – סבו היה חסיד של אדמו"ר ה"צמח צדק" או של אדמו"ר המהר"ש, למדן גדול וכו', ובעצמו היו לו כשרונות טובים והיה למדן גדול – ירד מסיבות שונות ממדרגתו, שנה ופירש. למרות זאת כתב לו פעם הרבי הריי"צ מכתב, וכינה אותו בתארים נכבדים: "הוו"ח אי"א נו"נ".

כאשר שאלו את הרבי הריי"צ הייתכן שכותב תארים אלו לאחד שמעמדו ומצבו באופן כך וכך [וזאת כשהרבי הריי"צ פגש בעצמו ביהודי זה ודיבר עמו, ובכלל יהודי זה לא הסתיר את מעשיו והכל ידעו את מצבו הרוחני]?

ובפרט כאשר אחרים רואים שהרבי כתב כך אליו, החל מהמזכיר שדרכו עבר המכתב, עד ליהודי שקיבל את המכתב, שבוודאי הראה אותו לכמה וכמה?!

השיב הרבי הריי"צ: על פי פסק דין הרמב"ם שרצונו האמיתי של כל אחד מישראל הוא "לעשות כל המצוות" כו' – הרי מצבו האמיתי של יהודי זה הוא כראוי. ואם כן, כיצד הוא יכול לחלק בין יהודים, שליהודי אחד יכתוב את התארים "הוו"ח אי"א נו"נ", וליהודי שני לא יכתוב תארים אלו – כאשר לצדו של כל אחד מישראל ישנו פסק–דין הרמב"ם האמור?!

בסיפור זה – מסיים הרבי – מודגשת הנהגתו של הרבי הריי"צ – להתייחס לכל אדם מישראל באהבה וחיבה, מתוך הכרת מעלתו האמיתית שמצד פנימיות נפשו.

בהזדמנות אחרת (י"ד שבט תש"י) שיתף הרבי במכתב שכתב הרבי הריי"צ ליהודי: איני מפזר תארים. כשאני כותב 'ידיד נפשי' או 'ידידי עוז' הרי שהמציאות היא כך. והוסיף על כך הרבי מה"מ, שגם אם מצד המקבל יתכן שלעת–עתה עדיין אין הדבר כן, אבל סופו להיות כן.

כל יהודי ועל אחת כמה אם הוא זכה ללמוד חסידות, יודע שיש לו פוטנציאל להפוך את העולם הכללי והפרטי שלו. אם הקב"ה שלח אותנו לעולם – סימן שהוא סומך עלינו. אם אנחנו נמצאים בעולם הזה, אות היא שהקב"ה סומך ומאמין בנו. על כך אנחנו אומרים "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי" – זה שהקב"ה החזיר את נשמתנו בבוקר חדש, סימן שהוא סומך עלינו שנמלא את השליחות שלנו בעוד יום מוצלח, כדי לתקן את העולם לגאולה שלמה.

ישנו משל אודות גמל ובנו שהיו סגורים בגן החיות. פונה הגמל הצעיר ושואל את אביו: "מדוע מכל בעלי החיים אנחנו חריגים ומשונים בכך שיש לנו גבשושית על הגב? לא לסוס, לחמור או לפרה יש דבר כזה… בנוסף: למה יש לנו רגליים כאלה משונות? כפות הרגלים רחבות כל כך… שלישית: למה הריסים שלנו כל כך גדולים וצפופים? 

עונה הגמל לבנו: "דע לך שאנחנו חיה מאוד מיוחדת. יש לנו גבשושית על הגב, ובזכות כך אנחנו יכולים ללכת במדבר ימים רבים בלי מים. יש בדבשת מאגרים שמפרנסים אותנו במשך כל הימים שבהם אנחנו פוסעים בלב המדבר. יש לנו כפות רגלים רחבות, כדי שלא נשקע בחולות הרכים של המדבר – שהרי אנחנו 'ספינת המדבר'. והריסים? הם נועדו כדי לחסום את העיניים שלנו מסופות החול הרבות שיש במדבר. כל בעל–חיים אחר היה מיד מתעוור, ואילו אנחנו יכולים לשרוד בזכות הריסים שמסננים את החול. 

שואל הגמל הצעיר את אביו: "אבא, אם אנחנו כל כך מיוחדים ונועדנו בשביל המדבר, אז למה אנחנו נמצאים בגן החיות?" 

והנמשל: לא די בכך שקיבלנו כוחות, כישרונות ויכולות. עלינו לממש את הפוטנציאל.

זה מה שהרבי אומר "עשו כל אשר ביכולתכם". במילים אחרות: זה שיש לכם כל כך הרבה, זה לא מספיק. אתם צריכים לעשות עוד ועוד ככל יכולתכם. יש לנצל את הזמן כדבעי, אפילו בזמנים הקטנים שבין העיסוקים השונים. אפשר לנצל 'בין לבין' לעוד פסוק, או משנה, או אותיות התניא כדי לטהר את עצמנו ואת העולם.

אכפתיות של ילדה

ימי ספירת העומר הם ימים שמוסיםים דגש בענייני אהבת ישראל. אנו נמצאים ימים אחדים לפני תהלוכות ל"ג בעומר, שם צועדים "יחד כל ילדי ישראל מתוך אהבת ישראל".

בהקשר לכך ראיתי סיפור מעניין:

ילדה בשם שולמית סקסון, ביקשה מהרבי ברכה לקראת בת המצווה שלה. וכך היא סיפרה: "חשבתי שאם אני מבקשת את ברכתו של הרבי, מן הראוי שגם אני אתן לו ברכה; לא רק לקחת אלא גם לתת – זו הייתה דרך החשיבה שלי אז, כילדה בת כמעט 12.

"אבל התביישתי קצת. לא ידעתי אם זה הנוהל המקובל, לא היה לי את מי לשאול, והחלטתי לכתוב ברכה באמצעות צופן. אחי הקטן לימד אותי את הצופן המשמש במזוזה. הייתי מודעת לכך שלרבי ולרבנית אין ילדים, וחשבתי שהברכה הטובה ביותר שאוכל לתת לרבי היא ברכה לילד".

שולמית חיברה מכתב, ובסופו הוסיפה: "בִּרכָתי לרבי, שיוולדו לו בנים, אף על פי שלא נגזר לו כך". הברכה הופיעה בצופן שמבוסס על החלפת כל אות בקודמתה בלוח הא'–ב'. ותחילתה נראתה כך: "אקישט כקאט רטהכגה כה אמטל"…

תאריך המכתב היה בתאריך ג' בתשרי – יממה בלבד לאחר ראש–השנה, וזמן קצר לאחר מכן התקבלה תשובה מהרבי. הרבי איחל לשולמית שתגדל להיות בת ישראל כשרה, בת חב"ד, ובתחתית המכתב הופיעו כמה אותיות ששולמית פירשה אותן כסוג של חתימה.

"הראיתי את זה לאחי, ואז הוא אמר: 'לא, זו תשובתו של הרבי אלייך באותו הצופן. הרבי כתב: "שהגד סך דאקיד", שפירושו, בקוד הצופן: "תודה על הברכה".

יש בסיפור הזה הרבה 'חידושים' שאפשר ללמוד מהם, אבל אחד וחשוב שבהם: תשומת הלב של ילדה לברך את הרבי בברכה כל כך משמעותית, מה שמהווה ביטוי עמוק של אהבת ישראל – שלכל אחד יהיה אכפת מהשני.

מה בין בלק ופרח לאהבת ישראל

ידוע ההסבר של הרבי מלך המשיח – מדוע תלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה? הרי רבי עקיבא אמר ש"ואהבת לרעך כמוך" זהו כלל גדול בתורה, אם כן, איך ייתכן שהתלמידים לא קיימו את הוראת רבם? 

מסביר הרבי, שכל אחד מהתלמידים חשב שהוא מבין הכי טוב את רבי עקיבא, ולכן ביקש לתקן גם את רעהו כדי שייטיב לכוון ללכת בדרך רבי עקיבא; אלא שמתוך הרצון הזה, לא נהג כבוד ברעהו. 

בדרך זו אפשר להסביר את דברי חז"ל בפרק ג' של פרקי אבות: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו". 

שואל הרבי: מדוע הביטוי "בלעו", הרי בני אדם אינם נוהגים לבלוע איש את רעהו? נכון יותר לומר "איש את רעהו חיים הרגו", או "איש את רעהו חיים גזלו", למה דווקא "בלעו"? 

וגם שואל הרבי: איך זה קשור למילתא דחסידותא? והרי ידוע שפרקי אבות זה דברי חסידות שלפנים משורת הדין, ופה הוא מדבר על כך שכל אחד יבלע את חברו…

מסביר הרבי, מדובר באדם שמכיר בחשיבות הערך שלו (מתוך גאווה), ופחות מחשיב את ערך זולתו. משום כך הוא חושב שהוא יוכל לגרום שהזולת יתבטל ויהיה 'בלוע' בתוך מציאותו שלו; כלומר, לגרום לזולת לחשוב כמותו, כי לדעתו הוא המייבין, אז הוא רוצה "להנדס" את מחשבת השני לפי צורת החשיבה שלו, כפי שנהגו תלמידי רבי עקיבא.

באים אפוא ואומרים לו "שאלמלא המלכות" של הקב"ה שמתחשב בכל אחד ואחד שנברא לשמש את קונו, ממילא לכל אחד יש תפקיד ייחודי בעולם. ואם כן, "כשם שפרצופיהם שונים – כך דעותיהם שונות", וכל אחד ממלא את שליחותו בעולם בדרך שאותה הוא מבין. לכן, עליך לתת לזולת את מקומו ולא "לבלוע" אותו.

מסופר על אדמו"ר כלשהו שערך 'טיש' בשבת פרשת בלק. במהלך ה'טיש' אמר לחסידיו ווארט: בלק זה ראשי תיבות "ואהבת לרעך כמוך". כל החסידים היו בתדהמה: איך הרבי מצא קשר בין "ואהבת לרעך כמוך" לבלק? אולם איש מהם לא העז לשאול את האדמו"ר או לתקן אותו. המשיכו אפוא לשיר שירים ולנגן ניגונים עד לסיום הטיש.

בסוף הטיש ניגש אחד מזקני החסידים לאדמו"ר ושאלו: "רבי איני מבין, "ואהבת" זה עם ו', "כמוך" זה עם כ', איך אפשר לשייך את זה למילה 'בלק'? 

ענה לו האדמו"ר: "מה אתה חושב, זו חכמה לעשות 'ואהבת לרעך כמוך' כשזה מסתדר חלק? החכמה היא לנהוג ב'ואהבת לרעך כמוך' גם כשזה לא מסתדר; כאשר השני חושב אחרת ממך, אז תנהג באהבת ישראל תוך כיבוד דעותיו.

פעם פגשתי יהודי קיבוצניק מקורב לבית חב"ד, בצהרי יום שישי. בדיוק הוא קנה פרחים לכבוד שבת. החמאתי לו: "כל הכבוד שאתה קונה פרחים לכבוד שבת. זה שלום בית! זה יפה מאוד!" 

האיש השיב ואמר: "דע לך שיש לי סוד מיוחד בפרחים".

חייכתי ושאלתי: "אנחנו עם שאוהב סגולות וסודות. מה הסוד שלך?" 

"כשאני נותן לאשתי את הפרחים", הסביר, "אני אומר לה שאני מבקש שבבית שלנו ידברו בפה–רח – לדבר ברכּוּת".

"יפה מאוד", החזרתי לו, "אבל פה רך זה עם ך' ופרח זה עם ח'. זה לא ממש מסתדר…" 

"זה בדיוק העניין…" השיב בנימת ניצחון. "מה החכמה לדבר ברכות כשכל העניינים הולכים חלק? החכמה היא לדבר ברכות דווקא כשהדברים לא מסתדרים, ויש לחץ להכניס את השבת בזמן. דווקא אז זה הזמן הנכון והמתאים ביותר לדבר ברכות". 

באהבת ישראל נביא את הגואל, זו לא רק סיסמה. זה צריך להיות אורח החיים שלנו. של כולנו בלי יוצא מן הכלל.

לחיים ולברכה!