עשרת הדיברות 2.0 • משיח בפרשה

לקריאה והורדה בעברית

כשהקב"ה רצה לתת את עשרת הדיברות, הוא פנה לכל הדתות ושאל אותם האם מישהו מעוניין.

תשובת המוסלמים היתה: "לא, כי כתוב שם לא תרצח".

תשובת הנוצרים היתה: "לא, כי כתוב שם לא תנאף"

תשובת הבודהיסטים היתה: "לא, כי כתוב שם לא תגנוב"

תשובת היהודים היתה: "אם זה בחינם, תביא שתיים…"

כולנו יודעים שבשבת הקרובה כולנו נעמוד בבית הכנסת ונשמע את קריאת עשרת הדיברות בפעם המי יודע כמה. סביר להניח, שכמעט כל ילד בחיידר יודע שעשרת הדיברות כתובים פעמיים בתורה, בפעם הראשונה בפרשתינו, פרשת יתרו, ובפעם השניה, בפרשת ואתחנן, בתחילת חומש דברים.

השאלה הפשוטה, שמעסיקה רבים מהדרשנים היא- מדוע החזרה והכפילות? למה התורה שכל כך מדייקת בכל מילה ותג, חוזרת על עצמה? האם הקב"ה חושש שאחרי ששה חודשים שלא שמענו את עשרת הדיברות אנו נשכח אותם? או אולי, יש עשרת הדיברות לחורף ועשרת הדיברות לקיץ? או במילים אחרות, ומזוית שונה אם שמע ישראל לא כתוב פעמיים בתורה, למה צריך לכתוב את עשרת הדיברות פעמיים? וכמו תמיד, מה זה מוסיף ומסייע בהבאת הגאולה האמיתית והשלימה?

בשיחה נפלאה מסביר הרבי מלך המשיח את הנקודה המרכזית בכפילות הזאת, תוך כדי שהוא נעמד על ההבדלים בין השתיים. ההבדל המרכזי בין השתיים הוא שהדברות הראשונות נאמרו ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, בעוד שהדברות האחרונות נאמרו ע"י משה רבינו, כחלק מחומש דברים ש"משה מפי עצמו אמרה".

הבדל שאולי נשמע שולי לחלוטין, אבל הרבי מוצא בו לימוד נפלא על מהותה של התורה והשפעתה בעולם כולו.

בתורה קיימים שני רבדים- מצד אחד, התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, "חמדה גנוזה", שלמעלה מהבנת והשגת כל בן אנוש, וכדברי הזהר ש"אורייתא (התורה) והקב"ה כולא חד". מצד שני- התורה ניתנה לנו, בני אדם, בני תמותה, על מנת שאנו נלמד את הוראותיה ונפנים את הדרכותיה על מנת להביאם לחיי היום יום שלנו.

זאת אומרת, שההתייחסות שלנו לתורה צריכה להיות כפולה ומנוגדת. מצד אחד, כשיהודי ניגש ללמוד פסוק בתורה, אימרה במשנה או מחלוקת בגמרא, עליו להסתכל על הטקסט המונח לפניו כ"דברי אלוקים חיים", מתוך ידיעה ברורה ומוחלטת שלפניו ניצב "דבר ה'" במלוא הדרו. "דבר ה'" שמצד עצמו הוא למעלה מכל הבנה, ולמעלה מכל השגה. הידיעה וההכרה הזאת יביאו כל אדם פשוט לידי תחושת ביטול, תחושת אפסיות מול המילים הקדושות שהוא הולך עכשיו לקרוא וללמוד. אחרי הכל, מה לבן תמותה מול אימרת אלוקים צרופה?

מצד שני, הידיעה שהקב"ה נתן את התורה כאן, למטה, בעולם הזה, לנשמות בגופים, לבני אדם האוכלים ושותים, מולידה בלב האדם תחושה אחרת, קוטבית וניגודית, ללימוד התורה. האדם מבין שנותן התורה, הקב"ה, רוצה שהוא (האדם) ינצל את שכלו על מנת להבין את התורה במילואה. יתרה מזאת, הקב"ה לא רוצה שאנחנו נסתפק בתורה כפי שהיא, כי אם רצונו האמיתי הוא שהיהודי יהגה בתורה עד כדי כך שהוא  יחדש חידושים בתורה, יוסיף אור ונופך בהבנתה, עד כדי כך שהוא יבא לידי גילוי הלכות חדשות שעד עתה לא היו ידועות.

במילים פשוטות, האדם הלומד צריך להרגיש מצד אחד את ביטולו המוחלט, ומצד שני, את מציאותו החופשית לחדש. וזהו בדיוק הטעם לכפילות עשרת הדיברות. פעם אחת בפרשתינו, ע"י הקב"ה, ופעם שניה בפרשת ואתחנן, ע"י משה רבינו.

בפרשתינו אנו מדגישים את ההתבטלות לדבר ה' המגיע ישירות מפי בורא עולם, ואילו בפרשת ואתחנן אנו מדגישים את מציאותו של היהודי הלומד, ואת היכולת והצורך שלו להשתמש בתכונות בהם היא ניחן על מנת להבין להפנים את התורה, בדיוק כמו משה רבינו.

בכל אחת מהדיברות ישנה מעלה שאין בשניה, ולכן התורה חזרה על הדיברות, כדי שאנו נפנים את הצורך בב' המעלות.  המעלה של הדברות הראשונות היא שהדבר ה' מגיע לבני ישראל בצורה ישירה ללא שום ממוצעים, אפילו לא דרך הממוצע של משה רבינו, ולכן נרגש בדברות הראשונות התבטלות מוחלטת לבורא יתברך. לאידך המעלה של הדברות האחרונות היא שדבר ה' חודר את מציאות וגדרי התחתונים, והוא מתעצמם איתם לחלוטין, עד שהם מבינים אותו בשכלם, כפי שזה קרה למשה רבינו.

הלימוד החשוב הזה על החיבור בין ביטול לבורא למציאות האדם בעבודה הרוחנית מקבל משנה חשיבות בקשר להבאת הגאולה. כולנו יודעים שהגאולה האמיתית והשלימה מסתכמת בשתי מילים שאותם כל חבדני"ק מתחיל יודע:"דירה בתחתונים". צמד המילים האלו מחבר בין שתי הניגודים עליהם דיברנו קודם.

"הדירה"- אותה אנחנו אמורים לבנות/להקים היא "דירה לו יתברך". עלינו לגלות את עצמותו ומהותו של הבורא, את הדרגות הכי עליונות באלוקות, בתוך הבריאה. דבר זה אפשרי אך ורק ע"י התבטלות מוחלטת אליו דרך התורה. כי התורה (כאמור לעיל) היא דבר אחד איתו יתברך, ולכן ע"י ביטול והצמדות מוחלטת לתורה, אנחנו יכולים להביא אותו, את הקב"ה, לעולם.

אבל את הדירה הזאת צריך להקים "בתחתונים"- בתוך מציאות הנבראים, בתוך מציאות העולם הירוד בו אנו חיים. ואת זה אפשר לעשות רק עם משתמשים ומנצלים את הכוחות שניתנו לנו. אז, בעוד ה"דירה" מסמלת את הביטול, הרי שה"תחתונים" מסמלים את המציאות. ועל מנת להביא את הגאולה צריך להיות דו קיום מושלם בין שני הניגודים האלו. מכך ניתן ללמוד מוסר השכל חשוב בעבודת האדם בהבאת הגאולה, אי אפשר להסתפק בעבודת ה' חד כיוונית, אי אפשר להתמקד רק על עבודת הביטול, ומצד שני אי אפשר להתעסק רק עם המציאות הפרטית שלנו. צריך לעשות את שניהם באופן מאוחד.

דוגמא מעשית לכך ניתן לראות מההוראה אותה למד הרבי מהאמור לעיל. מצד אחד, על כל אחד ואחת להוסיף בלימוד התורה, מתוך ידיעה מוחלטת שזהו "דבר ה' ממש", ויחד עם זאת, עליו להשקיע את כל מוחו, עד כדי כל כוחות נפשו, על מנת להבין את דברי התורה בשכלו הוא. שילוב של ביטול יחד עם מציאות בעת ובעונה אחת. זוהי גם הדרך להשפיע על הזולת, מצד אחד צריך למסור לו את הדברים "כפי שהם", מבלי לשנות או להוריד את המסר. ומצד שני, צריך לגרום לו להפנים את הדברים בכל נימי נפשו, עד שהם נהפכים לבלתי נפרדים ממנו. וע"י החיבור המושלם והמיזוג הנכון בין הביטול למציאות, נזכה במהרה לגאולה השלימה.

נסיים בסיפור על הצורך בביטול יחד עם מציאות. מובא רבות בשיחות כ"ק אדמו"ר הריי"צ על החסיד המופלא ר' מיכל אפוצקער, עד כדי כך שנאמר עליו שהוא היה בעל רוח קודש וכו'.

בחוברת "התמים" (עמוד עו ואילך) מופיע הסיפור הבא. פעם אירע שאחד מתלמידיו של ר' מיכל, הרשב"ץ (לימים המשפיע הראשי בישיבת תו"ת) נסע לליובאוויטש אל אדמו"ר הצמח-צדק. ר' מיכל הפקיד בידיו מכתב לרבי הצמח-צדק, אך הזהירו לבל יהין לפותחו. בתחילה הרשב"ץ שמר על בקשתו, אך באמצע הדרך סקרנותו גברה והוא פתח את המכתב, ולמרבה הפלא הוא מצא שהנייר ריק!

כאשר הוא הגיע לבית המדרש בליובאוויטש, הוא נפל ונרדם על הספסל למשך זמן. תוך כדי שהוא מתעורר מתרדמתו, הוא שומע את קולו של אחד מזקני החסידים קורא בקול גדול ושואל מי הגיע מביתו של ר' מיכל והביא מכתב ממנו. מיד הוא ענה לחסיד שהמכתב בידו, הזקן צעק עליו מדוע הוא לא ענה קודם לכן, וזוהי כבר הפעם השלישית שהוא צועק ומחפש את בעל המכתב, והצ"צ כבר מחכה לבואו. הוא נקרא להיכנס מיד אל אדמו"ר הצמח-צדק.

הוא נכנס באימה אל חדרו של הרבי וכל עצמותיו רעדו מפחד. הצ"צ לקח מידיו את המכתב והוכיחו קשות על כך שהוא פתח את המכתב.

על סיפור זה ניתן לשאול, אם ר' מיכל היה מסוגל לכתוב מכתב ללא מילים, מדוע הוא היה צריך לשלוח את זה עם שליח אנושי? האם הוא לא היה מסוגל לכתוב מכתב במחשבה או ברוח הקודש?

אולי אפשר להסביר זאת ע"פ האמור לעיל, על מנת לחבר בין חסיד לרבו צריך להיות חיבור הכולל ביטול (מכתב ללא מילים) יחד עם מציאות (משלוח גשמי ע"י בן אדם).

שבת שלום!

____

מבוסס על שיחת ש"פ יתרו תשנ"ב

____________________

שליח? רב קהילה? זה בשבילך! קבלו את משיח בפרשה דרשה שבועית עם רעיונות מתורת הרבי בעניני גאולה ומשיח על פרשת השבוע, מונגשות בצורה מעניינת ואקטואלית עם סיפורים והוראות לחיים.

הירשם עכשיו לקבלת הדרשה בוואטסאפ:

עברית – לחצו כאן

אנגלית – לחצו כאן

רוסית – לחצו כאן

צרפתית – לחצו כאן