אם אתה שמח בקבלת התורה, בוודאי תלמד בה • הרב מנחם טל

הרב מנחם טל, מגזין בית משיח

לחיים חסידים!

ידועה הוראת הרבי מלך המשיח להביא את ילדי ישראל לשמוע את קריאת עשרת הדיברות בבית הכנסת. זהו גם ערך חינוכי גדול – כאשר ילד כבר מגיל ינקות מתרגל לשמוע את עשרת הדיברות, הוא מבין שזה היסודות של כל התורה שלנו. 

במתן תורה נוכח כל עם ישראל. גם הנשמות שבכל הדורות הגיעו אף הן למעמד, וכמו שמסביר הרבי, אילו היה חסר אפילו יהודי אחד, התורה לא הייתה ניתנת.

בנוסף, בהבאת הילדים לבית הכנסת, יש חיזוק לעניין של "בנינו ערבים בעדנו" – בכך שהקב"ה ביקש מבני ישראל להביא ערבים, ובני ישראל אמרו שהילדים "ערבים בעדנו". לכן ראוי להביא את הילדים לשמיעת עשרת הדברות. 

מים שמביאים רעננות 

עניין חינוך הילדים, כמו שכתוב ב'היום–יום', צריך להיות בתודעה הרצופה שלנו. להשקיע בכל יום לפחות חצי שעת מחשבה על אודות חינוך הילדים והילדות. ובפשטות, מכיוון ש"בני בנים הרי הם כבנים", אז גם צריך להתפלל ולחשוב איך להשפיע על הנכדים ולחבר אותם עם כל העניינים החסידים, על מנת שיגדלו חסידים, יראי שמים ולמדנים. 

עם זאת, אין זה סוד שיש את קושי השחיקה. כשאדם מתרגל לעשות משהו כל יום, הרי שעם הזמן זה נהיה בבחינת "מצוות אנשים מלומדה", ההרגל עושה את שלו, ופחות משקיעים בזה.

סיפר פעם המזכיר הרב לייבל גרונר ע"ה: בתור בחורים, הם היו מחכים מחוץ לחדר של הרבי לכל מי שיצא מהיחידות, ומבקשים ממנו שיספר מה אמר לו הרבי ביחידות. כך זכו לשמוע סיפורים רבים, אימרות ומופתים, וגם למדו הנהגות או הוראות שונות. 

באחד מלילות של היחידות, ביקשו מאחד האנשים שיצא מתוך הקודש, שיספר להם מה הרבי אמר לו. הלה היה יהודי פיקח ואמר: "אינני מבין אתכם, אתם נמצאים ליד הרבי שנים ארוכות, שומעים מפיו הרבה שיחות, רואים את הרבי במו עיניכם, ומצטבר אצלכם הרבה סיפורים והנהגות מהרבי. ואילו כעת, במקום ללכת לישון בשעת לילה כה מאוחרת, אתם 'מתנפלים' על אנשים כדי לשמוע מהם עוד שביב סיפור או אימרה?"

אחד הבחורים שהיה פיקח, השיב לו בשנינות: "כידוע, הדגים בים, יש להם הרבה מים. אף על פי כן, ידוע שכאשר יורד גשם, הדגים מוציאים את הפה מהמים כדי לתפוס כמה טיפות חדשות שיורדות מהשמים. שואלים את הדגים: 'דגים דגים, הרי יש לכם מים מכל הכיוונים. דווקא את הטיפה שירדה עכשיו מהגשם אתם צריכים?' עונים הדגים: 'הטיפה שירדה עכשיו, זו טיפה חדשה, אלו מים טריים, ומים טריים מרעננים הרבה יותר ממים ישנים'… 

כך השיבו הבחורים לאותו יהודי: "אנחנו מכירים הרבה סיפורים והנהגות, אבל כששומעים עכשיו סיפור חדש מהרבי או אימרה מעניינת, יש בזה רעננות אחרת"… 

כך גם בעניין החינוך: השגרה עושה את שלה, אבל צריך להתרענן.

ב"ה, שמדי פעם יוצאים ספרי חינוך חדשים שנותנים טיפים ורעיונות חדשים איך לחנך, וכמו שאומרים בליל הסדר "עמלֵנו אלו הבנים" – נדרשת עמל רב ויגיעה רבה כדי לחנך.

[יתברך המדור של הרה"ח מנחם מענדל דורון בעיתון 'בית משיח', שמנגיש כל שבוע את נושא החינוך מתוך פסוקי הפרשה, בצורה מחודשת ובמחשבה מקורית, וכיצד להוציא מזה הוראות למעשה בפועל בעבודת החינוך].

ישנו ווארט יפה שקלטו עיניי לאחרונה (בפרשת אמור), על פסוק "כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם . . לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה'". ורש"י במקום מסביר: "חָרֻם – שֶׁחָטְמוֹ שָׁקוּעַ בֵּין שְׁתֵּי הָעֵינַיִם, שֶׁכּוֹחֵל שְׁתֵּי עֵינָיו כְּאַחַת".

הרעיון החינוכי הוא: עבודת החינוך דורשת התעסקות מקבילה עם שני קווי העבודה; יש דברים שצריך להסתכל עליהם בעין ימנית ולהגדיל אותם, ויש שצריך להסתכל עליהם בעין שמאלית ולהקטין אותם.

אותה התנהגות של אותו ילד – לפעמים צריך לשבח תוך הסתכלות על המאמץ והפעולה, ולפעמים צריך לדחוק ולשים דגש על מה שהילד טרם השיג. בשביל זה צריך 'חוש הריח', ואי אפשר להיות עם 'חוטם שקוע' ולקבוע דין שווה לכל התנהגות.

עין חיובית שהצילה משפחה

מסופר על האדמו"ר שלמה מבאבוב זצ"ל, האדמו"ר השלישי בשושלת, שעבר את אימי השואה, ולאחר המלחמה הגיע לארצות הברית והתיישב בהמשך בשכונת בורו פארק. 

ערב שבת אחת, לאחר הדלקת נרות, בדרכו לבית הכנסת יחד עם בנו שהיה אברך צעיר, ראו יהודי שישב על אחד הספסלים ועישן סיגריה. האדמו"ר הכיר את האיש עוד מהימים שלפני השואה, והוא ידע שהוא היה יהודי ירא שמים, ניחן בקול ערב ואהב להתחזן בבית הכנסת שלהם בעיירה בפולין. 

פנה אליו האדמו"ר ואמר: "אנחנו עוד מעט מתפללים מנחה וקבלת שבת, אולי תרצה להיות בעל התפילה שלנו?" בנו של האדמו"ר נחרד ולחש לאביו: "אבא, הוא מעשן בשבת, מחלל שבת בפרהסיה, איך אתה מציע לו להיות בעל תפילה במניין שלך?"

האב עשה בידו תנועת ביטול ולחש בחזרה: "הוא לא מעשן. זה הצורר מגרמניה מעשן" (בהתכוונו לכך שהצרות של השואה, הם שגרמו לו לרדת כל כך)… היהודי התפתה להצעה שקסמה לו, והלך עמם לבית הכנסת וניגש לפני התפילה לקבלת שבת.

שבוע לאחר מכן, המחזה חזר על עצמו. שוב האדמו"ר עבר עם בנו ברחוב, והציע ליהודי לבוא להתפלל אצלם לפני העמוד, והוא הסכים. 

כך עברה שבת ועוד שבת, עד שהאיש נעלם מהשכונה. כעבור תקופה הוא נראה שוב בשכונה, והפעם עם זקן ושטריימל לראשו. "רבי, חזרתי בתשובה בזכות אהבת ישראל שלך, בזכות החינוך המיוחד שלך ובזכות העין הימנית הטובה שלך"…

ביהלום צריך להיות מבין

שנה אחת, בסוף התוועדות של חג שבועות, הרבי מה"מ התפלל ערבית ולאחר מכן ערך הבדלה והחל לחלק כוס של ברכה ליהודים רבים שהגיעו הן מהשכונה והן משכונות סמוכות בניו יורק. 

בין הבאים היה גם חסיד פולין שהגיע מבורו פארק. כשעבר ליד הרבי, הרבי הביט בו ואמר: "מי שנמצא כל החג בעצבות ובמרה שחורה – סימן שלא קיבל התורה בפנימיות". והרבי הסביר את כוונתו: הלשון היא 'קבלת התורה בשמחה ובפנימיות' וזה בדווקא. כשאדם מקבל מתנה יקרה, הוא שמח ומשתמש בה. אם הוא לא שמח – אות היא שהוא לא מתכוון להשתמש במתנה. יהודי שעצוב בחג השבועות – סימן שכלל לא הייתה אצלו קבלת התורה".

בהקשר לכך,  שמעתי משל יפה שממחיש את העניין.

היה ילד, תלמיד חכם כבר מגיל צעיר. כבר בגיל 13 היה כותב פלפולים בלימוד. פעם, בימי 'בין הזמנים', נסע עם חבריו לעיר נופש, אך שכח את הארנק בבית. בשלב מסוים הוא היה צמא מאוד, וכיוון שכך, נכנס לאחת החנויות וביקש בקבוק שתיה. המוכר נקב בסכום מסוים, אך הילד אמר: "אין לי כסף, אבל אני יכול לתת לכם פלפול בתורה… אבא שלי אמר שהתורה זו הסחורה הכי טובה. אם כן, תמורת זה תנו לי בקבוק שתיה".

חייך המוכר ואמר לו: "פה מחלקים שתיה, רק תמורת כסף".

הילד התאכזב וחזר לביתו מאוכזב ושבור ברוחו. "אבא, אמרת לי שהתורה היא הסחורה הטובה ביותר. והנה, כשהייתי צמא וניסיתי לשלם במסעדה בדבר תורה, לא הסכימו. אם כן, איך אתה אומר שזו הסחורה הטובה בעולם?"

נענה האב ואמר: "אעשה איתך מבצע בו אוכיח לך שהתורה היא הכי טובה. אני הרי סוחר ביהלומים. אתן לך יהלום ואתה תעבור ארבעה מסלולים, ותבדוק כמה אנשים מוכנים לשלם לך על היהלום, ותעדכן אותי בטרם המכירה. נתן האב בידי בנו יהלום קטן, ואמר לו "קודם לך אל השוק, תבדוק כמה מוכנים שם לשלם לך. לאחר מכן תבדוק בחנות הבגדים כמה מוכנים לשלם לך, לאחר מכן תשאל בחנות תכשיטים, ולאחר מכן תיכנס לבורסה ותשאל שם כמה מוכנים לשלם לך". 

לקח הילד את היהלום למוכר בשוק. הוא בדק אותו ומשך בכתפיו. "מאה חמישים שקל", הפטיר המוכר באוזני הילד.

בחנות הבגדים המוכר הסתכל על היהלום ואמר כי הוא מוכן לשלם חמש מאות שקל. המשיך הילד לחנות התכשיטים, שם בדקו את היהלום וענו שהם מוכנים לשלם "עשרת אלפים שקל".

הלך הילד לבורסה, שם הגיע לסוחר שעבד עם אביו, וזה בדק במיקרוסקופ מכל עבריו, ולבסוף השיב "היהלום הזה שווה לכל הפחות חמישים אלף שקל".

חזר הילד לאביו וסיפר לו דברים כהווייתם, והוסיף לשאול: "איך יכול להיות הפרשים גדולים כאלה, בין המוכר בשוק לבין הסוחר בבורסה?"

ענה האב: "המוכר בשוק – הרווחים שלו זה שקלים בודדים. וכשהוא רואה משהו יקר, הוא מעריך את זה במאה וחמישים שקלים, כי בשבילו זה הרבה. מוכר הבגדים כבר מרוויח מאות שקלים, וכשהוא רואה משהו יקר, בשבילו 500 שקל זה יפה. מוכר התכשיטים מרוויח באלפים, והוא גם מבין יותר מהו ערכו של יהלום, ולכן הוא העריך את זה בחמשת אלפים שקלים. אך בבורסה – שם יודעים באמת את הערך האמיתי, כי הם עוסקים בזה. הם מכירים שיש סוגי יהלומים שונים, יש משקל ליהלום, יש את ערך הליטוש, וכל יהלום זה שווי אחר – וממילא הם העריכו אותו בשווי האמיתי".

על דרך זה – המתנה הגדולה שיהודי קיבל, זו התורה הקדושה בכך שהיא נותנת לו חיים והיא מחברת אותו עם הקב"ה נותן התורה, "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד". וכפי שתורת החסידות מסבירה, שעצמות אין סוף מלובש בתוך התורה הקדושה בבחינת "אנא נפשי כתבית הבית".

אשר על כן, יהודי, ובוודאי חסיד, צריך לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות, שכן הוא יודע להעריך את ערכו של היהלום היקר, את המתנה הטובה שנתן לנו הקב"ה.

שנזכה לתורה חדשה מאיתי תצא.

שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות!

לחיים ולברכה, חסידים!