הרב יהודה גינזבורג
נפגשתי השבוע עם מנהלת בנק מקומי בחיפה, לצורך שיתוף פעולה של סניף הבנק עם פעילות השלוחים בעיר.
תוך כדי שהיא מספרת על עצמה היא פלטה בהתרגשות 'אני גם מתפללת בחב"ד הרבה פעמים'.
כשניסיתי לדעת מה ההדגשה של 'הרבה פעמים' היא סיפרה: באופן כללי אנחנו מתפללים בשבת בבית כנסת ספרדי סמוך אבל אם קמנו מאוחר, אנחנו הולכים להתפלל עם חב"ד…
הסברתי לה שבחב"ד אמנם מתחילים להתפלל מאוחר, אבל לפני כן לומדים חסידות כמה שעות כדי להתפלל כמו שצריך…
*בפרשת השבוע החסידית 'תורה אור' מבאר בעל התניא, את שמות השבטים ראובן-שמעון-לוי-יהודה: ראובן מלשון ראיה, זו אהבת ה' שמביאה קירוב כלשון הפסוק "כי עתה יאהבני אישי". שמעון מלשון שמיעה, זו יראת ה' שבאה מריחוק
"ה' שמעתי שמעך יראתי", לוי הוא מלשון 'ליווי' והתקרבות "ילווה אישי אליי" ויהודה מלשון הודאה וביטול "הפעם אודה את ה'".
הפרשה הראשונה של קריאת שמע מתחילה 'ואהבת' ומביאה לאהבת ה', הפרשה השניה 'והיה אם שמוע' היא כנגד השמיעה והריחוק, כנאמר בה 'השמרו לכם פן יפתה לבבכם' והשלב השלישי הוא 'אמת ויציב ונכון וקיים' שהוא החיבור, המקביל לשבט לוי.
רק אחרי העבודה של אהבת ה', יראת ה' והחיבור, אפשר להגיע לתפילת שמונה-עשרה, תפילת העמידה, בה עומדים 'כעבד לפני המלך', בביטול ובהכנעה, ברגליים צמודות ובלחש.
יהודה היה הילד הרביעי, לא רק בסדר כרונולוגי וביולוגי, אלא כי אם רוצים להגיע לדרגה של ביטול לה', נדרשת לפני כן עבודה של אהבה, יראה וחיבור.
בפרשת השבוע בברכת יעקב ליהודה נאמר 'יהודה, אתה יודוך אחיך, ידך בעורף אויביך, ישתחוו לך בני אביך".
אנחנו מצויים להתעסק בעניני העולם, לעבוד את ה' לשם שמים, לישא וליתן באמונה, אבל לפעמים קורה שהגשמיות הופכת חלילה לעיקר, ומשתלטת על חיי היום-יום שלנו.
כדי שהאויב יהיה בעורף – שגם כשעוסקים בעניני העולם וצרכי הגוף הגשמי הם יהיו ברמה של 'עורף' (אחור) ולא עיקר, צריך להתפלל, לאהוב, לירא ולהתחבר אל ה' באמת.
לשם כך דרושה עבודה ויגיעה. אי אפשר להתחיל עם תפילת שמונה עשרה, לקום מאוחר ולהתפלל מאוחר. נדרש ללמוד חסידות, להתייגע, ואז התפילה היא תפילה,
והתוצאות הם חיים בריאים בגשם וברוח, שמביאים שפע גשמי ורוחני בחיי היום יום, וגאולה פרטית שתביא לגאולה השלימה ובנין בית המקדש, עוד לפני צום עשרה בטבת, ייהפך לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
שבת שלום ומבורך