להכיר, להודות ולתקן • הרב מנחם טל

הרב מנחם טל, מגזין בית משיח

לחיים חסידים!

החסיד הרב שמחה גורודצקי ע"ה שלמד בבחרותו בישיבת 'תומכי תמימים' ברוסיה הסובייטית, קיבל יום אחד כאבי ראש חזקים שלא עזבו אותו לאורך תקופה ממושכת. הוחלט שהמשפיע של הישיבה הרה"ח הרב יחזקאל פייגין יקח אותו לרופא מומחה.

בבדיקה קבע הרופא שיש לו מחלה קשה בראש, וכי קיצו קרוב, בתוך שלושה חודשים רח"ל.

המשפיע לקח אותו אפוא לרבי הריי"צ והכניסו ליחידות כדי לבקש ברכה. הרבי הסתכל עליו ואמר לו: "שמחה לא יוכל לעמוד בסדרי הישיבה ב'תומכי תמימים', ומכיוון שהמצב הכלכלי ברוסיה קשה, לכן שיהיה שד"ר (שלוחא דרבנן) לגיוס כספים עבור הישיבה". הרבי שלח אותו אפוא למספר ערים ברחבי רוסיה כדי לאסוף כספים. 

מספר ר' שמחה, שכבר בעלייתו על הרכבת בשליחות הרבי, כאבי הראש חלפו ונעלמו כלא היו…

עם הזמן הוא התחתן והיה לשליח הרבי הריי"צ בסמרקנד. הקומוניסטים רדפוהו והוא נאסר כמה פעמים. בפעם האחרונה שנכלא, הוא נשפט ונגזר עליו עונש מוות, שהומר ב–25 שנות מאסר, בשנת תשי"ג, מת סטאלין ור' שמחה שוחרר מבית הסוהר. גם כשחזר מסיביר, המשיך בפעילותו להפצת יהדות עד שקיבל את היתר היציאה המיוחל לארץ ישראל.

גם כשהגיע לארץ ישראל בשנת תשכ"ד, לא נח על זרי הדפנה. היה זה כבר בתקופת נשיאותו של הרבי מלך המשיח, ור' שמחה הקים את ישיבת הבוכרים (לימים נקראה 'אור שמחה' על שמו) שם למדו ילדים ממשפחות שונות, חלקן קשות יום.

באחד הימים קיבל הרבי מכתב מאחת מנשות הצוות שטענה כי ישנם ליקוים רבים במערכת הלימודית והפנימיה, ובמכתב ארוך היא מפרטת את תלונותיה. 

בהשגחה פרטית, באותו זמן שהה ר' שמחה גורודצקי אצל הרבי בניו יורק. הרבי אמר להודיע לו שהוא רוצה תשובה ממנו על כל הליקויים המדוברים, ומה מתכננים לעשות במערכת הלימודית והפנימיה.

זה היה יום שהרבי היה אמור לנסוע לאוהל, והרבי אמר שהוא מתעכב מלנסוע לאוהל עד שר' שמחה גורודצקי יתן תשובה מפורטת בכתב על כל הליקויים!… ר' שמחה ישב אפוא בבית מארחיו, חגר גרטל ומיד כתב לרבי מכתב תשובה שב"ה אין ליקויים, והם עושים כל הזמן מה שבאפשרותם כדי לשפר את המערכת. וכי אותה מורה ממורמרת בגלל התנאים האישיים שלה ועל משכורתה, ודבריה אינם מאפיינים כלל מה שקורה במוסד. 

עם המכתב הזה רץ ל–770 כדי שלא לעכב את הרבי מהנסיעה לאוהל. אלא שכעבור כמה דקות חזר ר' שמחה עם המכתב לבית מארחיו כשהוא קרוע. המארחת, בעלת הבית התפלאה: "מה קרה?" אך הוא לא ענה דבר, אלא התיישב במרץ לכתוב מכתב חדש, ושוב רץ ל–770 כדי לתת את המכתב במזכירות.

כשחזר, שאלה אותו קרובת המשפחה מה קרה ולמה הוא קרע את המכתב הקודם? השיב לה ר' שמחה: "אם הרבי אומר שיש ליקוים – אז יש ליקוים. הרבי אומר שצריך לתקן – אז צריך לתקן. אני לא צריך לכתוב מכתב עם הסברים לרבי למה אני לא רואה ליקויים, ולמה ההיא כתבה כך וכך. כתבתי אפוא לרבי שאני מקבל על עצמי שמיד כשאחזור לארץ הקודש, אתקן את הליקוים הנדרשים ב'אור שמחה"'.

זו דוגמה של חסיד בעל קבלת עול, שמיד מציית לדברי הרבי, גם אם בדעתו, 'דעת תחתון' הדברים אינם בהולים לתיקון. 

מה בין שליח הרבי לשליח הסוכנות?!

זכורני כשהגעתי בפעם הראשונה לכפר חב"ד כבחור בגיל 14 בערך, היה זה שבת פרשת 'זכור'. פגשתי בבית הכנסת את הרה"ח משה שניאורסון ע"ה. הוא שאלני בקשר להפטרת פרשת זכור, שם מסופר שלאחר ששאול המלך השאיר את אגג ואת הצאן של עמלק, נענש על זה שלא תמשך מלכותו. לאחר שקיבל נזיפה מהנביא, הוא התנצל וביקש ששמואל הנביא יבוא איתו אל בני ישראל, כדי לכבדו.

אפשר לשים לב שיש הבדל בתגובה של שמואל הנביא בין הפעם הראשונה ששאול המלך מבקשו לבוא איתו לפני עם ישראל (ושמואל מסרב) לעומת הפעם השניה ששמואל הנביא מסכים להצטרף אליו. נשאלת השאלה – מה ההבדל בין הפעם הראשונה לפעם השניה? לכאורה בשני הפעמים שאול מתוודה ומודה: "חטאתי?!"

אלא הסביר ר' משה – בפעם הראשונה אומר שאול – "חטאתי…", אך הוא מוסיף מיד נימוק "כי יראתי את העם ואשמע בקולם" (שהעם הם שביקשו להביא מהצאן של עמלק קורבנות), מה שאין כן בפעם השניה, אומר "חטאתי" בלי תירוצים והסברים נלווים…

ואז סיפר לי ר' משה ע"ה על חסיד גביר (כמדומני של ה'צמח צדק') שהיה מקורב למלכות ברוסיה, והיה גר במקום נידח. הרבי שלח לו מניין אברכים כדי שילמדו ויתפללו אצלו על מנת שיהיה לו מניין במקום מושבו. 

ערב אחד התוועדו האברכים עם החסיד הגביר. אחד האברכים שנכח במקום, היה מכונה ה"חלבנה" (כונה כך בגלל שהחלבנה היה מסימני הקטורת אך בעל ריח רע, ועם זאת, היה מתערב בין שאר סממני הקטורת הריחניים, ובכך ללמד את בני ישראל שגם הם יצרפו אליהם את העבריינים בזמן תפילתם). החסיד הגביר הוכיח את ה"חלבנה" שאינו מתפלל כראוי וכו'. הלה הרגיש מותקף, והחליט להתקיף בחזרה את החסיד הגביר: "אתה מדבר אלי? שאיני כראוי… הרי אתה לוחץ יד לנשים ואתה מתערבב עם הפריצים…" (באמת הוא היה לובש כפפות לבנות מכובדות ובכך נותן שלום לפריצה על מנת ליצור קשרים ועל ידי זה יכול היה לבטל גזירות של פיקוח נפש מעל אחיו היהודים [ובאמת אין להקיש או ללמוד מכך דבר לימינו]).

הגביר שהיה חסיד בכל רמ"ח ושס"ה, לא התנצל או הסביר. הוא פשוט אמר רק: "אכן חטאתי לאלוקים, ובכל אופן אני מבקש שתטיב את דרכיך…"

המסר אלינו: אל תחפש "תירוצים", אלא הייה חייל של הרבי מלך המשיח, תתקן את הדרוש מתוך תחושת ביטול של חסיד.

שמעתי ווארט נפלא: הפסוק אומר "מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה'". מה הפשט במילים "כי" ו"אם"? 

כידוע, ישנם חוגים נוספים ששולחים שלוחים למקומות שונים בעולם כדי לחזק קהילות מקומיות, ללמד עברית וקצת יהדות וכו'. כשפונים אל מישהו מהם לצאת לשליחות, ראשית הוא אומר: "אני מוכן לצאת בתנאים מסוימים: אם תתנו לי בית מסודר, אם אקבל מכונית צמודה פלוס דלק, אם אקבל משכורת טובה". לאחר שהבטיחו לו מראש כל מה שביקש, הוא יוצא סוף סוף לשליחות. 

בסוף השנה הוא צריך לתת דו"ח על ביצועיו, והנה הדו"ח דל ביותר. הוא לא עשה הרבה. שאלו אותו: "למה לא עשית כל מה שהוטל עליך?", והוא עונה: "כי השכנים הפריעו, כי התקציב לא הספיק, כי היו עיכובים…".

אבל התביעה היא מהשלוחים של הרבי מלך המשיח, "להקריב" את ה'אם' וה'כי'; צא לשליחות בלי תנאים מוקדמים, ואם חלילה יהיו ליקוים, אל תתרץ תירוצים… פשוט תגיד 'חטאתי ואתקן זאת'. 

"הביטול" הזה לשליחות ולמשלח – זה מה שיביא את משיח צדקנו בפועל ממש.

תגובת חסיד לתוכחה

בתלמוד תורה אצלנו התעורר דיון האם להקפיד לקנות פרסים רק ספרים עם סיפורי חסידים וקומיקסים של סופרים וסופרות חב"דיים, או שאפשר להרחיב את מעגל הפרסים גם לספרים מסופרים וסופרות שאינם חסידי חב"ד. 

ואז סיפר אחד המורים, שהוא שמע על אחד מגדולי החסידים בדורות הקודמים, שמאוד הצטער על כך שבצעירותו למד אצל ליטאים; "והגירסא דינקותא" שלו – על אף שהיה בגיל גן – לא היה בחב"ד.

ההסבר לכך נעוץ בעבודה שהחינוך בחב"ד הוא באופן של 'ביטול' – "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני", לעומת דרגה נמוכה יותר של "אני נבראתי לשמש את קוני". אמנם, צריך להודות, רוב המלמדים עדיין לא אוחזים בדרגה כה גבוהה של "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני", אבל עצם לימוד החסידות שלהם, מוביל ומחנך את התלמידים לדרגה זו, "ובמקום שמחשבתו של אדם, שם הוא נמצא".

זה החינוך שאנחנו רוצים להעניק לתלמידים – שמלכתחילה "הגירסא דינקותא" שלהם יהיה באופן של 'ביטול' וכך יגדלו להיות חסידים, יראי שמים, למדנים ושלוחים נאמנים של הרבי להפוך את העולם לגאולה האמיתית והשלמה.

מעשה היה באמריקה, שערכו ניתוח לגויה. הניתוח הספציפי הזה נערך לא נערך תחת הרדמה רגילה, אלא בטשטוש. במהלך הניתוח מקליטים את כל התהליך על מנת שיוכלו לאחר מכן לעשות שיחזור ולעבור על כל השלבים יחד עם הסטאז'רים כדי ללמדם על סוג הניתוח ומהלכו.

בשיחזור שעשו אחרי הניתוח, שמעו פתאום את המנותחת ממלמלת משהו. מסתבר שבמהלך הניתוח הם היו מרוכזים ולא כל כך שמו לב לזה. הם ניסו להבין מה היא אומרת, אך זה היה בשפה שאינה מוכרת. הם לקחו את ההקלטה למומחים ללשון והתברר שהיא מדברת את שפת הארמית… חוקרי הלשון היו סקרנים לדעת מהיכן הגויה הזאת יודעת את השפה שבה לומדים היהודים. כששאלו אותה על כך, היא ידעה לענות; אין לה שום קשר לשפה הזאת… כששאלו את אמא שלה איפה היא הסתובבה איתה כשהייתה תינוקת, התברר שכשהייתה תינוקת, אמהּ הייתה עוזרת 24 שעות ביממה בבית של רב. היא ישנה עם התינוקת בבייסמנט, ובחורף היא ביקשה שהתינוקת תישן בסלון ליד החימום. מסתבר שהרב היה קם כל לילה כדי ללמוד לאורך הלילה, והתינוקת שישנה בסמוך, שמעה את שפת הגמרא וספגה זאת לתוכה… 

זו כוחה של "גירסא דינקותא" – ולהבדיל – כמו שמספרת המשנה שרבי יהושע בן חנניה "אשרי ילדתו" – בכך שאמא שלו הייתה לוקחת אותו כבר מגיל ינקות לבית הכנסת כדי שהאוזניים שלו יתרגלו לשמוע את אותיות התורה הקדושה.

גם אצלנו, נושא הגאולה צריך להיות חדור בנשמה שלנו ושגור על לשוננו. בשולחן שבת אפשר לדבר על נקודה מתוך ה'דבר מלכות' השבועי, להרבות לספר בבית סיפורים של השגחה פרטית שמזרזים את הגאולה, או לשתף את הילדים לקרוא קטע בעניין הגאולה בארוחות לאורך השבוע, וכמובן בשבת. וכאשר מתכננים משהו משפחתי, להוסיף ולהדגיש באוזני הילדים שכל התוכניות הן רק אם "חס וחלילה משיח יתעכב, והגאולה לא תבוא בינתיים". 

ובכך זה ישפיע על ה"גירסא דינקותא" של ילדינו – יחד עם "מודה אני" ו"שמע ישראל" הם ישמעו "יחי אדוננו", על הרבי מלך המשיח, על בית המקדש ועל הניסים והנפלאות של הגאולה.

לחיים חסידים!