מהפכה יהודית בשירגאו • שליחות באי נידח

יוסי סולומון, מגזין בית משיח

ההיסטוריה היהודית בפיליפינים היא סיפור של הצלה ומקלט. עוד בימי גירוש ספרד הגיעו אליה אנוסים, אך הקהילה הממוסדת החלה להתפתח לפני כמאה וחמישים שנה. רגע השיא ההיסטורי היה ערב מלחמת העולם השנייה: בזמן ששערי העולם ננעלו בפני יהודי אירופה, נשיא הפיליפינים דאז, מנואל קזון, פתח את שערי המדינה והציל למעלה מ–1,200 יהודים שזכו למקלט חם במנילה.

במשך עשורים, הפעילות היהודית התרכזה בבירה מנילה, סביב קהילה מקומית ואנשי עסקים. אך בעשור האחרון חלה תפנית דרמטית. הפיליפינים הפכה למוקד משיכה אדיר עבור רבבות מטיילים ישראלים המחפשים שקט, נוף בראשיתי ומרחבים. 

כאן נכנסה ליובאוויטש לתמונה בתנופה אדירה, בניהול השליח הראשון לרפובליקה, הרב יוסי לוי. מבית חב"ד במנילה, עיר הבירה, החלה השליחות להתפשט לערים קטנות יותר כמו גם לאיים המרוחקים ביותר – מקומות שבהם המילה "יהודי" נשמעה עד לא מזמן כמשהו מהתנ"ך.

אחד האיים המרתקים ביותר בשרשרת זו הוא שירגאו (Siargao) – בירת הגלישה של המדינה, אי המאופיין באווירה חופשית וצעירה. כאן, בתוך הג'ונגלים הירוקים וחופי–העד הלבנים, נזרעו זרעי השליחות על ידי הרב מענדל שפינדלר ורעייתו רבקה.

חתן, כלה וכרטיס לכיוון אחד

"איך זוג שזה עתה התחתן מוצא את עצמו בשליחות בפיליפינים?" אני שואל את הרב שפינדלר, והוא מחייך חיוך נעים שכה אופייני לו.

"תראה", הוא פותח, "כדרכם של חתנים בליובאוויטש, הגעתי לפני החתונה ל–770. שם, בתוך ה'שטורעם' של 'בית חיינו', הלב נפתח. ידידי הרב יהודה פרידמן הכיר אותי וידע שהנשמה שלי מחפשת מקום לצאת לשליחות אחרי החתונה. הוא שידך ביני לבין שליח הרבי בפיליפינים, הרב יוסי לוי. הרב יוסי אמר לי משפט אחד: 'יש לי מקום עבורך, אצור איתך קשר אחרי החתונה'. 

לאחר ימי השבע ברכות, הוא הציע לי לצאת לשליחות בשירגאו. 'שירגאו' הייתה עבורנו שם של אי אקזוטי, ותו לא. הרב לוי, מתוך נסיונו הרב, לא רצה שננחת לתוך הלא–נודע בלי הכנה. הוא העלה לקו השיחה איש דיגיטל יהודי שגר באי מזה שנתיים. 'תספר לו איך זה נראה מהזווית של יהודי שחי שם', ביקש.

השיחה הזו הייתה מטלטלת. הבנו שזה לא עוד בית חב"ד טיפוסי של אמריקה או אירופה, שם המטיילים באים ליומיים וממשיכים. בשירגאו אנשים משתקעים. הם באים לחודשיים ואף יותר. – מספיק זמן כדי ליצור קשר עמוק יותר. 

למרות שבתחילה חלמנו על קהילה ממוסדת באזור אמריקה, הבנו שהרבי קורא לנו לכאן. כתבנו לרבי והתשובה ב'אגרות קודש' הייתה חד–משמעית: ברכה על הקמת מוסד חדש. מאותו רגע ידענו לנו מקום לצאת אליו בשליחות נשיא הדור. טסנו לשירגאו.

מ'ראשיתך מצער' – הנס שצמח מהים

האתגרים התחילו עוד לפני שהספקנו לפרוק את המזוודות", נזכר הרב שפינדלר. "הקושי למצוא מבנה מתאים לבית חב"ד היה קשה. בשבוע הראשון הסתובבנו ממקום למקום בחום הכבד, ושום נכס מתאים לא נמצא. זה היה חודש לפני ראש השנה. הבנו שאנחנו צריכים מקום שיכול להכיל לפחות 150 איש לסעודות החג, אך אין לנו מקום מתאים.

בוקר אחד, בעיצומו של הייאוש, הלכתי למקווה – בשירגאו פירושו ללכת לטבילה באוקיינוס. עמדתי בצד הדרך ופתאום עצר לי מישהו ונתן לי טרמפ לכיוון הים. בשיחה מקרית הוא שאל אותי: "נו, מה מתקדם עם בית חב"ד?" אמרתי לו בכנות שאנחנו נמצאים במצב של לחץ גדול. הוא הסתכל עלי ואמר: "תשמע, אני בדיוק בדרך לבית של חבר שלי שמעמיד אותו להשכרה. בוא תראה, אולי זה יתאים לכם".

הלכתי איתו, וכשהגעתי, ראיתי בית נפלא. מרחבים, פוטנציאל – בדיוק מה שחיפשנו! תוך 24 שעות סגרנו חוזה שכירות. בבית הזה פעלנו במשך שנה וחצי מתוך ניסים גלויים. 

ההתאקלמות באי הייתה לא רק סביב מציאת מבנה. שירגאו מרוחקת מהערים הגדולות מרחק שנות אור מבחינה לוגיסטית. מוצרים כשרים? לשם כך נדרשים חודשים של הכנה מראש! כל משלוח הוא מבצע לוגיסטי לא פשוט שעובר באמצעות מעבורות, נמלים ודרכים ארוכות".

המשבר שהפך למבנה של קבע

בעת שהותו בכינוס השלוחים תשפ"ה, חש הרב שפינדלר שהגיע הזמן לעלות קומה. "קיבלתי החלטה טובה: לרכוש מבנה משלנו. המקום שהיינו בו היה מדהים ונהדר, אבל דמי השכירות היו יקרים מאוד, והרגשנו שזה לא פתרון נכון לטווח הרחוק.

חזרתי מכינוס השלוחים מלא באנרגיות. 

כמו כדי לחזק את ההחלטה שקיבלנו, יומיים לאחר שובי, קיבלתי טלפון מבעל הבית: "יש לכם שבועיים להתפנות. מישהו קנה את הבית". 

אחרי שבועיים מצאנו את עצמנו ברחוב, פשוטו כמשמעו… עברנו למקום חלופי, אבל הוא היה קטן, לא נוח, והפעילות התחילה להרגיש את הלחץ. התרומות ירדו, אנשים הרגישו פחות בנוח לבוא למקום צר וצפוף.

ישבתי לכתוב לרבי בלב רועד. שאלתי: "רבי, מה עושים?" התשובה הייתה מדהימה – ברכה לרכישת מקום חדש. הבנתי שהרבי לא רק שומע אותנו, הוא כבר הכין את הפתרון.

פסח הלך והתקרב. הלחץ היה אטומי. שנה שעברה היו 350 איש. השנה הרישום לא הפסיק לעלות. 400… 500… בסוף נרשמו 750, ובפועל הגיעו 900 יהודים! נסה לדמיין: 900 איש בליל סדר, ואנחנו פועלים ממטבח ביתי קטן במקום זמני ולא אידאלי. בנסים גלויים, ברגע האחרון מצאנו אולם מתאים אותו שכרנו לפסח, העמדנו מערך שלם שדאג שכל אחד מהבאים קיבל מצה שמורה, יין ושמחת חג (ראה מסגרת).

מיד אחרי הפסח, הטלפון מצלצל. זה היה הרב יוסי לוי. "יש יהודי שמוכן לעזור במימון אם תקנה שטח לבית חב"ד', בישר. שוב כתבתי לרבי, וכעבור חודש ימים קנינו שטח משלנו… היום אנחנו כבר בשלבי תכנון של בניין בית חב"ד הקבוע שיעמוד בע"ה בגאון. בינתיים אנחנו פועלים מתוך מבנה שהושכר לבית חב"ד בקרבת מקום".

השגחה פרטית על טוקטוק ודמעות של התרגשות

כאשר מבקשים מהרב שפינדלר לשתף בסיפורי השגחה פרטית, הוא לא יודע מאיפה להתחיל. "האי הזה מלא בזה", הוא צוחק. "קח למשל את סיפור המקפיא. לקראת ראש השנה המקפיא שלנו שבק חיים. יצאתי לחפש מקפיא יד שנייה. הגעתי למישהי במלון שרצתה למכור. קניתי, אבל איך מובילים אותו לבית חב"ד? בשירגאו אין משאיות הובלה. הזמנתי נהג טוקטוק (אופנוע עם עגלה צדדית), ויחד סחבנו את המקפיא הענק ברחובות האי…

פתאום, תוך כדי הנסיעה האיטית עם המקפיא הקשור לטוקטוק, עברו שלושה חבר'ה ישראלים. הם נעמדו מול הטוקטוק וצעקו: "רבינו, איפה הבית חב"ד פה?" אמרתי להם: "בואו איתי, אני בדרך לשם". הם שאלו בתמיהה: "אתה קשור לרב?". עניתי להם: "נעים להכיר, אני הרב, השליח של הרבי".

החבר'ה האלו לא רק הגיעו לבקר – אלא הם השתקעו באי. הם בנו כאן עסק ומגיעים לבית חב"ד כמעט כל יום. יש לנו שיעורי תורה קבועים בבית שלהם. 

באחת השבתות הראשונות, במכירת העליות לתורה (אצלנו קונים עליות באמצעות קבלת החלטות טובות), אחד מהם קיבל על עצמו לשמור שבת אחת. מיד השניים האחרים קפצו ואמרו: "אנחנו מצטרפים אליו!" אמרתי להם שהם מוזמנים לישון אצלנו בבית חב"ד כדי שלא יצטרכו ללכת מרחק גדול. מאז אותה שבת הם פשוט הפכו לשומרי שבת קבועים.

ויש גם את היהודי בן ה–70. בשיא העונה אנחנו מביאים 'תמימים' (בחורי ישיבה) שיעזרו במבצע תפילין בין אלפי היהודים הפוקדים את שירגאו. יום אחד הם חזרו מיואשים מהסבב הקבוע. הם הסתובבו שעות ואף אחד לא רצה להניח תפילין. כמה דקות אחרי שהם נכנסו, נכנס לבית חב"ד יהודי מבוגר. "ראיתי שני בחורים עם תפילין ברחוב ולא הספקתי לעצור אותם, אז באתי לכאן להניח", אמר. הוא מעולם לא היה קשור אלינו, אבל המפגש הזה הצית בו ניצוץ. ביום כיפור הוא כבר הביא איתו יהודי נוסף שחי באי שנים ארוכות, אך מעולם לא דרכה כף רגלו בבית חב"ד.

"אחד הכלים הכי חזקים שלנו היום בשליחות, הוא המדיה החברתית", מספר הרב שפינדלר. "יש קבוצה גדולה של מטיילים ישראלים בשירגאו, ואני משתדל להיות שם 'על המשמר' – לענות על שאלות, לעזור בלוגיסטיקה, לתת טיפים על האי. אני יודע שהודעה אחת קטנה יכולה להיות הגשר שדרכו יהודי ימצא את הדרך לבית חב"ד.

היה יהודי שכתב בקבוצה שוב ושוב, ועניתי לו בסבלנות על כל שאלה. כשנחת באי, הרגיש ש'הוא חייב' לבוא להגיד שלום לרב שעזר לו כל כך ברשת. כשהוא נכנס, ראיתי מולי אדם שנראה, על פי כל סממן חיצוני, רחוק מאוד מענייני תורה ומצוות. לא לחצתי. ישבנו על כוס קפה, דיברנו על החיים, על האי, על הנשמה.

לקראת סיום הפגישה, שאלתי אותו בעדינות: "אולי תרצה להניח תפילין?" הוא הסתכל עלי ואמר משפט שלא אשכח: "רבינו, מעולם לא הנחתי תפילין, אפילו לא בבר מצווה. אבל בגלל שראיתי שאתה יהודי טוב ובאמת אכפת לך מהזולת – אעשה זאת בשבילך". באותה השעה הוא חגג את בר המצווה שלו באי המרוחק בפיליפינים. הניצוץ נדלק".

הסיפורים ממשיכים לזרום, וכל אחד מהם הוא עולם מלא. "בתחילת המלחמה בארץ ישראל, הגיע אלינו יהודי שהיה שרוי בסערת נפש, כמו כולנו, נוכח השמועות שהגיעו מהארץ. בשבת בראשית הוא עלה לתורה, והתרגשות רבה אחזה בו. הוא ניגש אלי אחרי התפילה ואמר: "כבוד הרב, מבר המצווה שלי לא הנחתי תפילין, אבל אני מרגיש שאני חייב לעשות משהו. אני לוקח על עצמי להניח תפילין בכל יום למשך חודש".

שאלתי אותו בזהירות: 'יש לך איך? יש לך תפילין איתך?'. הוא ענה לי שהוא מתכנן להישאר בשירגאו לתקופה, והוא פשוט יגיע לבית חב"ד בכל בוקר… כך אכן היה. יום אחרי יום, בגשם ובשמש, הוא התייצב בבית חב"ד להניח תפילין. כשהגיע הזמן שלו לחזור לארץ ישראל, הוא כבר לא היה אותו אדם. הדבר הראשון שהוא עשה כשנחת, היה לרכוש לעצמו זוג תפילין מהודר. היום הוא כבר מתפלל שחרית בכל יום בארץ הקודש. חודש אחד בשירגאו הפך לחיים שלמים של קדושה".

ואיך מסתדרים עם אוכל כשר? 

הרב שפינדלר צוחק. "זה אחד האתגרים הכי גדולים. חלב, למשל, הוא מצרך נדיר. להביא חלב כשר מהארץ, משמעותו משלוח של שלושה חודשים, שלא לדבר על העלויות הגבוהות. אז אנחנו מסתדרים עם חלב סויה או תחליפים אחרים. גבינה כשרה? אנחנו מייבאים מטיוואן.

בגלל הקושי בבשר וגבינה, פתחנו מסעדת דגים. דגים הם מוצר מצוי מאוד באי, וזה הפך לפתרון מושלם. בשבתות אנחנו מגישים בעיקר דגים, וזה הפך לקונספט ייחודי לשירגאו. המטיילים פשוט אוהבים את זה. זה נקי, זה טרי, וזה כשר למהדרין.

היה מקרה עם ישראלים שפתחו מסעדה באי. בתחילה הם רצו שהיא תהיה כשרה, אבל אחרי שבועיים הקושי הכניע אותם, והם התחילו למכור טריפות. כאב לנו הלב. המשכנו לבקר אותם ולדבר איתם באהבה. לפני כמה חודשים הם הגיעו לבית חב"ד והודיעו: "קיבלנו החלטה טובה, אנחנו מחזירים את המסעדה לכשרות". הרגשתי שזה ניצחון רוחני אדיר לא לנו, אלא לכל היהדות באי".

המהפכה השקטה של נשות האי

השליחות בשירגאו היא פרי עבודה משותפת, והרבנית רבקה שפינדלר מהווה מגדלור עבור המטיילות הרבות. "הייתה בחורה אחת שהגיעה לבית חב"ד באופן קבוע", נזכר הרב שפינדלר. "בהתחלה היא הגיעה בבגדים שלא כל כך התאימו לרוח בית חב"ד, אבל הקשר שנוצר בינה לבין אשתי היה חזק ואמיץ. הן ישבו שעות, למדו חסידות, דיברו על מהות האישה היהודית. היא החליטה שברגע שהיא חוזרת לארץ ישראל – היא מתחזקת.

לצערנו, אחרי שהיא חזרה, הקשר איתה קצת התרופף ולא ידענו מה עלה בגורלה. לפני תקופה הגענו לביקור בארץ ישראל וערכנו מפגש למטיילים ששהו אצלנו בעבר בבית חב"ד. פתאום נכנסה למפגש בחורה לבושה בחצאית, בבגדים צנועים, כולה קורנת. כשאשתי שאלה אותה 'איפה זה קרה? מה גרם לשינוי?' היא הצביעה על התקופה בשירגאו. היא סיפרה שמאז הביקור בבית חב"ד היא לא הפסיקה להתקדם ביהדות, והיום היא לומדת באופן קבוע במדרשה".

מכינים את האי לגאולה

כשאנחנו מגיעים לנושא בשורת הגאולה, העיניים של הרב שפינדלר נוצצות. "זה הלב של הכל", הוא מסכם בקצרה. "בסיום כל שיעור 'דבר מלכות' שמתקיים בבית חב"ד מדי יום חמישי, אני פותח דיון פתוח על ענייני הגאולה. אני מסביר על מהות הרבי, על נשיא הדור, ואיך הכל מתחבר לזה שהרבי הוא מלך המשיח.

היה יהודי שהגיע וניסה להתווכח, להקשות קושיות שכליות. הרגשתי שבאותו רגע לא הצלחתי לחדור את החומות שלו. בליל שבת הוא הגיע שוב עם חברים. ישבנו ללמוד מאמר חסידות, ופתאום, בתוך הלימוד המעמיק, משהו נפרץ. הוא יצא מהסעודה בהתפעלות. כשחזר לארץ ישראל, שלח לי צילום של ספרי חסידות שרכש ואמר: 'הלימוד בליל שבת שינה לי את כל הגישה'.

אצלנו בשירגאו, כל מי ששם כיפה – שם כיפה של 'יחי'. זה חלק בלתי נפרד מהנוף. אנשים כותבים לרבי באמצעות ה'אגרות קודש' על בסיס יומיומי. בכל סיום תפילה מכריזים 'יחי', וכשמגיעים בקבלת שבת ל'לכה דודי', הריקודים של 'יחי' סוחפים את כולם.

אנחנו לא שוכחים גם את המקומיים. יש כאן גוי שגדל בבית נוצרי במנילה. הוא נחשף לפעילות שלנו, דיברתי איתו על שבע מצוות בני נח. הוא כל כך התרגש מהעובדה שיש לו חלק בתוכנית האלוקית של תיקון העולם, שהוא החליט לשמור את המצוות הללו ואפילו תורם מעשרות מהעסק שלו לבית חב"ד".

הבניין שבדרך

מה התוכניות להמשך? 

"התוכנית המרכזית היא בניית בניין חדש, גדול ומרווח לבית חב"ד. אנחנו רוצים שלרבי יהיה בית קבע, מפואר, שיהיה המגדלור של כל האזור. 

אנחנו ממשיכים לחזק את הקשר עם כל יהודי, בין אם הוא גולש שבא לשבוע ובין אם הוא איש עסקים שחי כאן שנים. היעד הוא אחד: ששירגאו תהיה מוכנה, פשוטו כמשמעו, לקבלת פני משיח צדקנו. שכל מי שידרוך באי הזה ירגיש שאלוקות זה כאן".