הפקח והלב זימנו למקום אחד • הרב מנחם טל

הרב מנחם טל, מגזין בית משיח

לחיים חסידים!

מספר שליח הרבי לראשון לציון הרה"ח יצחק גרוזמן שי': 

פעם הגיעה לבית חב"ד אישה מארגנטינה שסיפרה כי במשך השנים ערכה את ליל הסדר עם חב"ד בארגנטינה, אך לאחרונה עברה לגור בארץ ישראל. היא הוסיפה וסיפרה כי לבתה נולד ילד מיוחד וקשה לה להחזיק את הילד עם גידול שאר ילדיה. כיוון שכך, היא, הסבתא, באה לארץ ישראל במיוחד כדי לגדל בעצמה את הילד. 

כיוון שהיינו תקופה קצרה לפני פסח, ומכיוון שבתה לא הייתה קשורה כלל לדת, היא פנתה אלי אפוא ואמרה כי גם השנה היא רוצה לעשות ליל הסדר עם חב"ד, אך לשם כך היא חייבת מקום מונגש לבעלי מוגבלויות.

באותה שנה היו לנו 12 אירועי ליל סדר ציבורי ברחבי העיר, אבל רק אחד מהם היה מונגש. אותו מקום כבר היה מלא ברישום. אמרתי לה ש"כרגע האולם המונגש מלא, אך אנסה להזיז משהו. תני לי את מספר הטלפון שלך ואעמוד אתך בקשר". רשמתי לפניי את מספר הטלפון שלה, והיא הלכה לדרכה.

היה זה כשבועיים ימים לפני ליל הסדר.

כעבור כמה ימים הצלחתי להחליף מקומות. רציתי להודיע לה שיש שני מקומות פנויים, אך משום מה, ברגע האמת לא הכנסתי את מספר הטלפון שלה לנייד, אלא רשמתי אותו על פתק. חיפשתי את המספר שלה בכל מגירות הבית, אך לא מצאתי. אמרתי: "ה' תעזור, האישה מחכה…" אבל לא עזרה לי שום תפילה. הפתק לא נמצא ולא ידעתי איך להגיע אליה. 

יומיים לפני ליל הסדר, בית חב"ד היה עמוס באנשים, ורק לקראת שעות הצהריים הצלחתי להתפנות מעיסוקיי, לשתות כוס מים, והתיישבתי לנוח מעט מכל העומס של ימי ערב פסח. שתיתי כוס מים ואז הרגשתי לחץ חזק בחזה בעוד הנשימה הפכה להיות קשה. ניסיתי לעשות תנועות שיקלו על הנשימה, אבל זה לא עזר. הבנתי שהולך לקרות לי משהו לא טוב, ואם לא אקום מהכסא ואצא אל מחוץ לבית חב"ד, איש לא יידע שקרה לי משהו. 

הצלחתי לקום ולצאת החוצה, כדי שאם יקרה לי משהו, מישהו יראה אותי… 

כשהגעתי לרחוב, פתאום ראיתי את הגברת הזו יושבת ובוכה. שאלתי אותה: "למה את בוכה? מה קרה?", ואז היא אמרה: "חיכיתי לטלפון שלך והוא לא הגיע. הבנתי שאתה לא תוכל לעזור לי, ו..נפגעתי! עשר שנים אני עושה את ליל הסדר עם חב"ד, ודווקא כעת בארץ ישראל אינני יכולה לעשות זאת. זה מאוד כאב לי…" 

האישה המשיכה וסיפרה: "היום הייתי צריכה לעשות סידורים במעלה הרחוב. חזרתי מהסידורים, והדרך בחזור הייתה בכיוון בית חב"ד. החלטתי בליבי שליד מקום שכל כך אכזב אותי, אינני עוברת. עברתי אפוא לצד השני, בצד בניין העירייה. לפתע נעמד פקח שאמר לי שאי אפשר לעבור בצד הזה של הרחוב בשל עבודות חשמל, ועלי לחזור לצד השני… הסתכלתי וראיתי שזה בדיוק מול בית חב"ד. בלית ברירה עברתי את הרחוב ועמדתי מול בית חב"ד, ראיתי את התמונה של הרבי, ופרצתי בבכי. אמרתי: 'רבי, עשר שנים אני עושה איתך את ליל הסדר, דווקא כאן השליח שלך לא מאפשר לי את זה', ובדיוק כשאני בוכה, אתה מופיע…" 

ראשית, הרגעתי אותה שהכל מסודר ומוכן בשבילם במקום מונגש, ואף התנצלתי נוכח אבדן המספר. באותן דקות, גם הכאבים בחזה חלפו כלא היו…

כשעיכלתי את הסיפור, הבנתי שהרבי סידר את כל זה כדי שארגיש כאבים בחזה, ארוץ החוצה כדי להגיע לאותה גברת שקיבלה הוראה מפקח לעבור לצד שלנו… 

למדתי שגם במחדלים שלנו – הרבי נמצא איתנו…

מהפכת ה'יפוצו' בעולם החרדי

ברוך השם, רואים מהפכות של ממש בליובאוויטש, וכמו שכתוב בהיום–יום "אנן פועלי דיממא אנן" – תפקידנו להאיר, ואור החסידות ידחה הרבה חושך של התנגדות. וכבר הובטחנו שיד החסידים על העליונה.

אחת המהפכות שמתחוללות נעשית על ידי ארגון "יפוצו" שהמוטו שלו הוא להנגיש לאנשים את האמונה שהרבי הוא מלך המשיח, וכי הרבי חי וקיים איתנו, והעולם לא יכול להתקיים בלי רבי. בכל שבוע לקראת שבת, מוציא הארגון חוברת "אחרית הימים" – ובה ביאורים נפלאים במהות התקופה בזמן הגאולה. הארגון גם מפעיל סניפים בערים חרדיות של 'עמדה לרבי'.

פעם הגיע לעמדה באזור ירושלים אדם שלמרות היותו לא דתי, היה חשוב לו לכתוב לרבי על עסקיו. הוא כתב לרבי ובאגרות קודש נפתח מכתב שעסק בנושא 'מיהו יהודי', ועל כך שלא יכנסו לארץ ישראל אנשים שלא התגיירו כהלכה. הבחור החב"די התקשה להבין את הקשר בין הנושא שנכתב לבין התשובה של הרבי. הוא התבונן במכתב וביקש בלבו מהרבי תושייה בעניין.

"תגיד, מה המוצא שלך?", שאל אותו.

האיש השיב: "מרוסיה".

במוחו של הבחור נדלקה נורה אדומה. "האם אבא ואמא שלך יהודים?"

"אבא שלי יהודי אך אמא גויה", השיב האיש. כעת הבחור החב"די הבין את תוכן מכתבו של הרבי – עוד לפני עניין הפרנסה, לרבי חשוב שתדע שאתה לא יהודי ולכן אסור לך להתחתן עם יהודיה.

ארגון 'יפוצו' בניהול (גילוי נאות: בני שיחי') הרה"ח חיים טל, הקים אף כולל לימוד ענייני גאולה ומשיח בלב בני ברק. עשרה אברכים לומדים בו בשעות אחה"צ יחד עם המשפיע הרה"ח הרב נועם הרפז, כשאליהם מצטרפים עוד רבים מ'מבקשי ה" שבאים לשתות בצמא את בשורת הגואל והגאולה. 

בימים אלה עובד הארגון על בניית בית מדרש "היכלו של משיח" בבני ברק, ונמצא בקמפיין לתרומות עבור הבנייה. על הקמפיין הזה קיבלו מכתב מדהים מהרבי "ויהי רצון שכמו בהנ"ל ראו הצלחה למעלה מהמשוער… יווכחו שהקישוים שפוגשים בעבודה הקדושה – בהפצת המעיינות חוצה… אין זה אלא ניסיון ובוודאי שכל הלוקח חלק בהנ"ל זה הגבהה בכל ענייניו וגם בענייניו הפרטיים". 

"האהבה המסותרת" בשייטת 13

אחד המתפללים אצלנו בבית הכנסת, איש עסקים מצליח שאף היה מועמד לראשות המועצה, עשה לפני כשבועיים ימים קידוש גדול לכבוד העובדה שבנו סיים בשלום שש שנות שירות בשייטת 13 (יחידה מובחרת בצה"ל). האב השקיע הרבה כסף בקידוש, ובנו אף הגיע ואמר ברבים ברכת 'הגומל'.

במהלך ההתוועדות ביקשנו מהבן שיספר משהו מהשמירה האלוקית שהם חוו על ימין ועל שמאל בשנים האחרונות. על אף שהבן הוא מפקד בכיר, הוא החליט לשמור על שתיקה.

ואז קם האב ואמר שהוא רוצה לספר דבר–מה משמעותי מהשירות של בנו בטירונות: 

"כבר מזמן בר המצווה שלו, מקפיד הבן שלי להניח תפילין יום ביומו. גם בהיותו בטירונות החליט להמשיך להקפיד על הנחת תפילין. כידוע, הטירונות של שייטת 13 היא קשה ומפרכת מאוד. נתנו להם זמן של עשרים דקות בלבד להספיק לאכול ארוחת צהריים ולחזור לפעילות. בני אכל עשר דקות, ובעשר הדקות הנותרות רץ לאוהל שלו להניח תפילין. 

"יום אחד ניגש אליו מפקדו ושאל: "למה אתה אוכל רק עשר דקות? חייבים לאכול טוב כדי לתחזק את הגוף לאימונים. כמו כן חשוב שיהיה זמן למנוחה מכל האימונים המפרכים". בני ענה לו בפשטות: "אני מנצל את הזמן הזה להניח תפילין". המפקד לא הבין: "לחיילים הדתיים יש חצי שעה בבוקר לתפילה, למה אתה לא מצהיר שאתה רוצה להתפלל ותקבל את הזמן הזה?" אך בני השיב בפשטות: "כי אני לא דתי"…

המפקד ניסה לעשות סדר: "אני רואה שאתה מקפיד בכל יום על הנחת תפילין; אם כן, מבחינתי מגיע לך את זמן הבוקר לתפילת שחרית. אני אצהיר עליך שתקבל זמן 'ייעודי' לעניין של הנחת תפילין". 

המתפללים בבית הכנסת היו בהתפעלות רבה ממסירותו של חייל יהודי, גם כזה שמצהיר במפורש שהוא אינו דתי. 

בפרק י"ח בתניא מבואר, שלכל יהודי יש את האהבה המסותרת בירושה מאבותינו. והנה כאן מתגלה מסירות נפש של חייל שלא מחזיק מעצמו שומר מצוות, אבל מקיים את עיקרי הדת עד מסירות מוחלטת מבלי להחמיץ תפילין אף יום במהלך שירותו הצבאי. 

זה העניין האמיתי של עם ישראל חי, ועוד אבינו חי, כפשוטו.

לחיים חסידים!