למה לא שמעתם על הרב עמוס גואטה?

הרב יהודה גינזבורג

הבוקר נכנסה לבית חב"ד הגב' נ. שהייתה מזכירה של אבא ע"ה במשך 24 שנים.

למען הדיוק היא לא הייתה מזכירה כפי שזה נשמע, אלא הייתה 'הפנים של בית חב"ד'.

כשניסיתי לדלות ממנה מידע או להבין איך מגיעה מישהי בתור מזכירה, להיות ה'אבא ואמא' של כל מי שצריך משהו בבית חב"ד היא ענתה בפשטות: "הגעתי בתור מזכירה זמנית, ועם הזמן פשוט נדבקתי בלהט העשייה והחשיבות של המקום, לא היה אפשר אחרת".

*

ביום רביעי הזדעזענו כולנו לשמוע את הבשורה הקשה על פטירתו של הרב עמוס גואטה זצ"ל מנתניה, בתור תלמיד ישיבה שם, לפני כעשרים וחמש שנה, אני זוכר כבר אז כמה דיברו על המקום שלו כמקום שפתוח לכולם, על צניעות וענווה, בלי הרבה רעש בתקשורת.

*

וזה ממש התחבר לי לפרשת השבוע ולנושא הקרבנות המדובר בו בארוכה. מה יש בהם, בקרבנות, שהם "ריח ניחוח" לבורא?

בפרשה החסידית מבאר בעל התניא, כי המיוחד בקרבנות הוא האש שבהקרבה. קרבן מלשון קירוב, כי בקרבן נרגש שהאדם לא סתם 'נתן צדקה', אלא הביא מצאונו ומחיי נפשו אל ה'.

מסופר כי אחרי שהקריבו את הקרבן, הייתה יורדת אש מלמעלה ואוכלת את הקרבן, האש מלמעלה הגיעה אחרי האש שאנחנו כאן למטה מדליקים.

אבל איך מדליקים את האש? על כך נאמר "צו את בני ישראל ואמרת להם", משה הוא זה שמחבר את בני ישראל ומאפשר להם להתקרב, על ידי שהוא מעביר ומלמד אותם את תכונת הביטול הפנימי שמביא להתלהבות ול'אש'.

*

זו רק נקודה ממאמר ארוך בנושא חשיבות הקרבנות והשפעתם על השפע מלמעלה, אבל היא נקודה חשובה עבורנו לחיי היום יום.

לפעמים אנחנו קמים בבוקר 'בלי מצב רוח',או שאנחנו סתם מחכים ליום שתהיה לנו התעוררות לעשייה. התורה מלמדת אותנו שההתלהבות מגיעה דווקא אחרי ועל ידי העשייה הפשוטה, היום יומית, זו שהיא מגיעה מתוך ביטול פנימי.

זה גם מתחבר לדברי רבי שמעון בן פזי במדרש, שסובר שהמצווה החשובה ביותר היא מצוות הקרבת קרבן התמיד "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".

דווקא העשייה הפשוטה היום יומית, כוח ההתמדה, הוא החשוב ביותר, והוא מביא להתלהבות ועשייה מתוך חום ואש שממשיכים שפע מלמעלה.

*

גדולתו של הרב עמוס זצ"ל הייתה בעשייה פשוטה שהביאה להתלהבות של כל מי שנגע והיה איתו בקשר.

בלי כותרות, בלי יחסי ציבור, עשייה מאהבה שמביאה לחיבור גדול.

ובדיוק כמו המזכירה שהגיעה לעבוד כ'זמנית' ולאחר זמן התחברה באמת לעשייה שבבית חב"ד, אוסיף גם משהו אישי שאני רואה בעצמי, יצא כבר מספר פעמים ששאלו אותי על כתיבת פרשת השבוע מידי שבוע, כיצד אני לא מפספס, ואיך אני מוצא את הזמן כל שבוע למרות העיסוקים הנוספים שיש לי.

זה גם מגיע מאותו מקום, של החלטה לכתוב את הטור השבועי בלי להתפעל מעומס המשימות או הזמן, היא זו שהביאה ומביאה אותי לחיבור גדול והשקעה, עד ש(כמעט) ואין שבוע שאני לא מתיישב באהבה לכתוב משהו על הפרשה.

כשנמצאים בימים של ציפייה וגעגועים לבית המקדש ולגאולה השלימה, אל לנו לחכות "ליום ש..", אנחנו צריכים בעשייה יום יומית, במצווה מעשית נוספת ובקבלה אחת טובה, לקרב אותנו לאש פנימית של התלהבות שתביא את הגאולה השלימה בקרוב ממש.