צו השעה: דרשת משיח בפרשה לפרשת צו

להורדת הדרשה בעברית

***

צו השעה

כשהקב"ה ברא את הפרד הוא אמר לו, “אתה תהיה פרד, תעבוד מהזריחה ועד השקיעה ותישא מטענים כבדים על גבך. תאכל דשא ותהיה חסר אינטליגנציה.למשך 50 שנה!”

ענה הפרד:“כאלו חיים?! בבקשה תן לי רק 20 שנה.” הקב"ה הסכים וכך היה.

לאחר מכן הגיע הכלב. "אתה תשמור על הבית ותאכל שאריות מזון יחד עם עצמות, למשך 25 שנה!"

ענה הכלב:"זה חיים?! בבקשה, מספיק לי 10 שנים!" הקב"ה הסכים וכך היה.

אז הגיע הקוף "אתה תנתר מעץ לעץ כמו אידיוט ותעשה מעצמך צחוק, למשך 20 שנה!”

הקוף ענה, “לחיות כמו ליצן במשך 20 שנה זה יותר מדי. אל תיתן לי יותר מ 10 שנה.” כך הוה.

בסוף הגיע האדם "אתה תמשול בכל החיות ובעולם כולו, למשך 20 שנה!"

האדם נעלב "רק עשרים?! אי אפשר עוד…לא נשאר לך עוד משהו?!"

הקב"ה הסכים ומאז חי האדם: 20 שנה כמו בן אדם, מתחתן וחי 20 שנה כמו פרד, עוד 15 שנה כמו כלב ולבסוף עוד 10 שנים כמו קוף…

פרשת השבוע, פרשת צו, פותחת בדיני הקרבת קרבן התמיד. התורה מלמדת אותנו שאת אימורי הקורבן ניתן להקריב גם בלילה, כל הלילה. כל עוד שהקורבן נשחט בזמן הראוי ודמו נזרק על המזבח לפני שקיעת החמה, הרי שלאחר מכן, ניתן להעלות את אימורי הקרבן, את חלקי האיברים שאמורים להיות מוקרבים על המזבח, במשך כל הלילה. ובלשון התורה:"כל הלילה עד הבוקר" (ויקרא ו,ב).

הדין הפשוט הזה, שכנראה מוכר לכולנו, גרר אחריו במשך שלושת מאות השנים האחרונות, דיון מעניין ומעורר השראה בכל נושא ביאת המשיח והגאולה העתידה. וזאת, תודות לפירושו הקסום של ה"אור החיים" הקדוש על חמשת הפסוקים הראשונים של הפרשה.

"ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו לנחמנו מעצבון נפשנו" ככה, במשפט הזה, פותח האור החיים הקדוש אשנב חדש להבנת רובד עמוק יותר, גאולתי, יותר, בתחילת פרשת צו.

"זאת תורת העולה"- עולה מלשון עליה, ואין עליה כמו העליה לה נזכה בביאת הגאולה האמיתית והשלימה! לכן פותחת התורה במילה "זאת", מילה ממוקדת שמשמעותה מיעוט ושלילה, דווקא "זאת" תקרא ותהיה העליה, בה"א הידיעה, ולא כל שאר הגאולות להן זכינו במהלך ההיסטוריה היהודית. העליות והגאולות להן זכינו, כמו גאולת מצרים, גאולת בבל גאולת פורים, שממנה אנו באים, הן גאולות של "נר", גאולות של גפרורים, גאולות של אור קטן הזורח ומאיר את חשכת הגלות.

אבל הגאולה העתידה תהי גאולה של "בוקר", גאולה של אור יום, גאולה של שמש, שמוחקת לחלוטין את חשכת הלילה. גאולה מסוג אחרי לגמרי.

אבל, כמו שהפתגם העממי אומר, "בשביל כבוד צריך לעבוד", ובשביל "אור יום" צריך לעמול!

"היא העולה על מוקדה על המזבח"- בשביל העליה הנפלאה הזאת צריך "מוקד", צריך להדליק "אש" . התורה בכללותה נמשלה בדברי חז"ל לאש, ובעיקר פנימיות התורה- תורת החסידות. הגאולה העתידה תבוא בזכות העסק בתורה, ובעיקר בפנימיות התורה. אבל אש לבד, זה עדיין לא מספיק. את האש הזאת צריך לשים על המזבח. זאת אומרת שעם ה"אש" הזאת, עם אש התורה, תורת החסידות צריך להקריב. צריכים הקרבה, מסירות, התמדה ונחישות. לא רק רגע פה ושעה שם, לא רק משפט מפוצץ ופתגם מרומם. צריך להתעסק בלימוד התורה, ובעיקר בעניני משיח וגאולה, שזוהי "הדרך הישרה" להבאת הגאולה, מתוך הקרבה מסירה ונתינה, בדוגמת זבח! בדרך רמז ועל דרך הצחות, ניתן לומר, שצריך "מוקד"- צריכים להיות ממוקדים ביותר , ולא להתפעל מהסביבה או מהקשיים בביצוע, מהמאורעות המתרחשים ומהאנשים הלועגים.

ואז נשאלת השאלה:" אבל עד מתי?!" "כמה כבר אפשר?!"

"כל הלילה עד הבקר"- הלילה מסמל את חשכת הגלות, והבוקר מרמז על התנוצצות הגאולה. האור החיים הקדוש מסביר שמכיון ש"יומו של הקב"ה אלף שנה", לכן י"ב שעות הלילה, מסמלות את חמשת מאות השנה הראשונות של האלף השישי, עד שנת ה'ת"ק, שאז מתחיל הבוקר לזרוח.

ואז…"ולבש הכהן מדו בד"- הקב"ה שכידוע מכונה ככהן בדברי רז"ל, "אלוקיכם כהן הוא" (סנהדרין לט,א), יתעטף במידת החסד והרחמים ויאיר לנו את בוקר הגאולה.
נשמע טוב, ואולי אפילו משכנע. אבל, כל אחד מאיתנו יודע שמאז עברו יותר ממאתיים שמונים שנה, ועדיין לא נושענו…!

אמנם, דבריו של האור החיים הקדוש בקשר להתנוצצות הגאולה בדורו והלאה, אכן מוצאים כר רחב ופורה בתורתו של הרבי מלך המשיח. כולנו יודעים, שגילוי תורת החסידות מסמלת את ההתחלה של התפתחות הגאולה. וגילויו של הבעש"ט בסמיכות לשנת ה'ת"ק, יחד עם לידתו של האדמו"ר הזקן כחמש שנים לאחר מכן, הם בודאי חלק בלתי נפרד מהתהליך העולמי שצריך להתרחש כחלק מהבאת הגאולה. אבל למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? למה זמן הגאולה לא ידוע ומפורסם?!
סיבת הדבר נעוצה, לפי דברי הרבי מלך המשיח, בהבדל בהתייחסות שלנו לגבי ההווה והעתיד. עם הרגליים על הקרקע ומבלי להכנס לפולמוס פילוסופי על מהות הזמן, והשלכות ההווה על העתיד והעתיד על ההווה, בואו ונשאל את עצמינו:מה ההבדל בין ההתייחסות שלנו לדברים עתידיים שאנו יודעים מתי בדיוק הם יתרחשו לבין דברים עתידיים שאין לנו אינדיקצית זמן ברורה עליהם? לדוגמא, מה ההבדל בין ההתייחסות שלנו לחתונה של בן דוד שאמורה לחול בתחילת חודש ניסן לבין לידת תינוק במהלך החודש התשיעי להריון?

ההבדל פשוט וברור, על החתונה אנחנו לא מתחילים לחשוב עד לרגע בה הדבר אמור לקרות. עד לתחילת חודש ניסן, אף אחד לא מקדיש יותר מדי מחשבה לאותה "חתונה"..מקסימום מוודאים שהחליפה של שבת מוכנה בארון, והנעליים השחורות אכן מצוחצחות, וזהו! אם הכל מוכן, אפשר לישון בשקט עד לשבירת הכוס…

אבל כשמדובר בלידה בחודש התשיעי, כולם בהיכון, כולם דרוכים, כולם נמרצים. זה יכול לקרות כל רגע, זה יכול להתרחש כל שניה, זה עובר מגדר של עתיד לגדר של הווה, זה חלק בלתי נפרד מהחיים, זה חלק מה"עכשיו" ולא (רק) "ממה שיהיה"!

זוהי בדיוק הסיבה, שאין לנו בהירות בנושא הזמן המדויק של הגאולה. זוהי הסיבה שיש רמזים וגימטריות, יש פירושים ודרשות, אבל יחד עם זה, אין תאריך מוגדר.

הקב"ה רוצה שנחיה עם הגאולה בתור הווה, ולא בתור עתיד, בתור חלק מהחיים של עכשיו, ולא כחלק מהחיים של מחר או מחרתיים.

למעשה, ביאור זה עולה בקנה אחד עם שיטתו הידועה של הרבי, שאת הגאולה צריך להביא לתוך הגלות. הגאולה היא לא מצב עתידני שהורס, שובר ומשדד את מערכות החיים של העולם שלנו. זה לא מטאור שמיימי שמנחית מהלומה ומרסק לנו את החיים אותם אנו מכירים ואוהבים. מדובר על שינוי בתוך העולם, על ידי העולם. מדובר בגילוי ה"אלף" של הגאולה בתוך ה"גולה", על חיבור החיים שלנו כיום עם רמת החיים הרוחניים של אותו הזמן. אנו צריכים לחבר בין ההווה לעתיד, ולא לדחות ולדחוק את העתיד…לעתיד! אם הגאולה היתה נתפסת בתודעה שלנו כמשהו עתידני, כתאריך מסוים שאמור לבוא בזמן X, אז היא הייתה משהו חיצוני שלא משנה אותנו, לא מחבר ביננו למשהו עליון, רוחני ואלוקי.

יחד עם זאת, חשוב לזכור באיזה פרשה התורה מרמזת ומלמדת אותנו את המסר העמוק הזה. מדובר בפרשת צו, שעליה אמרו חז"ל:"אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות" (רש"י כאן)

על אף שזמן הגאולה נעלם מאיתנו, מכל מקום מצידנו עלינו לדעת שצריך להזדרז, צריך למהר, אי אפשר לדחות למחר מה שאפשר לעשות היום. את זמן הגאולה צריך לחבר להווה, עכשיו! ביאת המשיח צריכה להשפיע על החיים, נאו! והחדרת ה"אלף" של הגאולה בגולה צריכה להיות בין רגע! כי דווקא פרשת "צו", מצווה עלינו להזדרז ולהביא את התגלות הרבי מלך המשיח מהעתיד להווה!

ונסיים בסיפור קצר על חשיבות ניצול הזמן.

מסופר על ה"שר שלום" מבעלז בצעירותו נהג לעשן מקטרת.

פעם אחת, בשעה שעסק בתורה בבית המדרש, ראה איך בחור אחד מנקה את המקטרת שלו וממלאה מחדש בטבק ריחני. ובתוך הזמן שעסק צעיר זה במקטרתו, הספיק ר' שלום ללמוד דף גמרא שלם.

ה"שר שלום" חשב לרגע ואמר: "אם מכשיר קטן זה מבטל אותי מללמוד דף גמרא, לא יבוא עוד אל פי."

מאז והלאה לא עישן עוד.

שבת שלום!

_________________

מבוסס על שיחת ש"פ צו תש"נ