תקוע נכון: דרשת משיח בפרשה לפרשת ויקהל • להורדה

להורדת הדרשה בעברית

להורדת הדרשה באנגלית

***

מבוסס על לקו"ש ויקהל שיחה א

מה ההבדל בין "יתדות המשכן" של פרשת תרומה ל"יתדות" המשכן של פרשת ויקהל? ומתי צריך להיתקע?

“מה עושה מתכנת מחשבים כשנתקע לו האוטו?”

"סוגר את כל החלונות, יוצא מהרכב  ונכנס עוד הפעם…”

***

פרשת ויקהל, כפי שהיא נראית בהשקפה ראשונה, מהווה כמעין חזרה נשנית של פרשות תרומה ותצוה, בהם לימדה אותנו התורה על מבנה המשכן וכליו ועל עשיית בגדי הכהונה והמסתעף מכך. לכאורה, לא לומדים ולא רואים בפרשת ויקהל יותר מדי חידושים או ביאורים תוכניים בקשר לנושא המרכזי של הפרשה-בנין המשכן.

אפילו רש"י, גדול מפרשי המקרא, נראה "שיצא קצת לחופש" בימי פרשת ויקהל. פירושי רש"י על הפרשה הינם מעטים מאוד (ביחס לאריכות הגליונות אותם הוא כתב, ביאר והסביר בפרשיות תרומה ותצוה, כפי שכולנו זוכרים משיעורי החת"ת הבלתי נגמרים…) רש"י עצמו אף מודיע חגיגית בתחילת פירושו לפרשה ש"כבר פירשתי נדבת המשכן ומלאכתו במקום צוואתם" (רש"י לה,ה) כאילו נאמר:"רבותי, אין לי כבר מה לספר לכם, הכל כבר כתוב ומוסבר.." 

[יהיו כאלו שינשמו לרווחה, כי זאת אומרת ששיעורי החת"ת השבועיים יהיו קצרים בהרבה…]

אבל מצד שני, ההצהרה הזאת של רש"י גם מלמדת אותנו שאם יש מקום בפרשה, בו רש"י, אחרי הכל, מוציא משהו לומר ולהסביר, זאת אומרת שדבר זה הוא אכן חידוש מיוחד שאותו לא היינו יודעים לולא פרשת ויקהל. זהו פרט אותו התורה עדיין לא הזכירה במפורש או שהוא לא היה מבואר די צורכו עד עכשיו, והוא מתבאר רק ע"י לימוד ועיון בפסוקי הפרשה. ואכן, במספר מקומות אנו מוצאים פרטים אותנו לא ידענו קודם על מלאכת המשכן, כפי שיראה כל מי שיעיין וילמד בקפידא ובדיוק את פסוקי הפרשה ואת ביאור המפרשים עליה.

לאור האמור, נשאלת שאלה ותמיהה חזקה בדברי רש"י על הפסוק(שמות לה,יח) :

"את יתדת המשכן ואת יתדת החצר ואת מיתריהם" -"יתדת" – לתקוע ולקשור בהם סופי היריעות בארץ שלא ינועו ברוח"

את המילה "יתדות" רש"י כבר פירש בסיום פרשת תרומה, בפסוק האחרון של הפרשה. הוא הסביר שה"יתדות" היו כמעין נגרי נחושת קשורים במיתרים/חבלים לשולי יריעות המשכן והחצר כדי שהרוח לא תזיז אותם ממקומם. אם ככה, מדוע רש"י רש"י לומר זאת שוב בפרשת ויקהל?! מה קרה, משעמם לו?! לא היה לו מה לכתוב, אז הוא חוזר על דבריו?! הדבר נשמע מגוחך…

יתרה מזאת, שם, בסיום פרשת תרומה, רש"י מסתפק האם היתדות תחובות בקרקע או שמא הם משוחררות ו"וכובדן מכביד (את) שפולי היריעות שלא ינועו ברוח", ואילו כאן רש"י לא משאיר מקום לתמיהה והוא פוסק נחרצות שהיתדות "תקועות" בקרקע. עד כדי כך רש"י בטוח בדבר שהוא אפילו לא מזכיר אפשרות אחרת, הוא אפילו לא מרמז על ההסתפקות שהייתה לו לפני מספר פרקים. ממה נפשך, מה מכריח את רש"י להסביר בפרשתינו שהיתדות היו תקועות ותחובות בקרקע, למה הוא לא היה יכול לכתוב בלשון כללית וסתמית הנושאת בתוכה את שתי האפשרויות אותם הוא הזכיר לעיל, בסיום פרשת תרומה?!

מה החידוש העיקרי בפרשת ויקהל, שהבהיר לרש"י את נושא היתדות? ומה זה מלמד אותנו בחיי היום יום?

בתחילת הפרשה אומרת התורה (לה,י):"כָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'" מכך לומד רש"י כלל יסודי (אותו הוא מזכיר בעקיפין בפירושו לפסוק מאוחר יותר בפרשה-פסוק יד) שכל הפרטים המוזכרים ומנויים כאן, בפרשת ויקהל, הינם פרטים מיוחדים שצריכים להעשות דווקא ע"י "חכמי לב", אנשים מחוננים ומחושבים, אנשים בעלי ידע רב וכשרון נשגב, אנשים בעלי רמה ומדריגה ולא סתם בעלי מלאכה או פשוטי עם. כל פרט המוזכר בפסוקים האלו הינו משהו מיוחד ויחודי שאין כדוגמתו. ולכן, לאור הכלל החשוב הזה, רש"י התקשה להבין- מדוע צריך חכמי לב לעשיית "יתדות" ו"מיתרים"?! מה כל כך קשה בעשיית "נגרי נחושת", מה כל כך מסובך בהכנת חתיכות מתכת משוננות?! אחרי הכל, כל ילד ב"צופים" יודע איך מקימים אוהל, וכל חייל זוטר בצה"ל יודע איך לגרום למאהל לא לקרוס..

אלא, שפה בדיוק טמונה ההוראה המרכזית מפרשת ויקהל. כל אחד מבין שיריעות המשכן היו יצירת אומנות שאין כמותה, שלוש או (ארבע שכבות) של כשרון צרוף המשלב אריגה, צביעה, ציור, דיוק ועוד ועוד. רק אנשים כמו בצלאל, אהליאב וחבריהם היו יכולים ליצור משהו יפהפה שכזה, משהו שאין בעולם כדוגמתו. ואם "חכמי לב" עושים משהו, הם עושים זאת עד הסוף!!!

בלתי אפשרי שחכמי הלב היו אורגים, מציירים, צובעים ומכינים את היריעות מבלי להשלים את כל הפרטים, ולו הכי קטנים או שוליים שלהם. לא יעלה על הדעת שחכם אמיתי יכין דבר חצי מושלם או חצי גמור. אם חכמי הלב היו מכינים את היריעות ללא היתדות, הרי שהיריעות היו לוקות בחסר, הם היו בלתי יציבות ובלתי ראויות לשימוש אמיתי, הם היו נדות ונעות ברוח, ומי יודע מה היה קורה להם…

חכמי הלב היו מוכרחים לעשות את העבודה בשלימות, עד הפרט האחרון, כולל הקרסים, המיתרים החבלים, והיתדות, וזאת כדי לאפשר שימוש נאות ביריעות, שימוש מוצלח הראוי לשמו. וזאת גם הסיבה שרש"י מפרש היתדות היו תקועות ותחובות בארץ, כדי להדגיש שהיתדות הם חלק בלתי נפרד מהיריעות, הם דבר אחד, אמנם שולי ואולי מזערי, אבל עדיין דבר אחד ובלתי נפרד מקביעות היתדות בארץ. לפי הפירוש שהיתדות תלויות באויר "וכובדן מכביד" על היריעות, היתדות נתפסות כדבר נוסף, כחפץ נפרד וצדדי לעומת היריעות, ולא כחלק בלתי נפרד מהם. ובשביל להדגיש את העובדה שחכמי הלב עשו את הירעות מתחילתם ועד סוף סופם, כולל כל פרט שולי הנצרך לשם שימושם, רש"י מוכרח לפרש שמדובר ביתדות קבועות, איתנות וחזקות שנעשו כחלק מצורת היריעות.

וההוראה מכך לדורנו, היא חשובה ומעודדת. לא רק חכמי הלב דאז צריכים לעשות את המלאכה בשלימותה, כי אם גם "כחמי הלב" של דורנו צריכים ללמוד שלא עושים חצי עבודה, ו"אי אפשר להשאיר פצועים בשטח"..אין כזה דבר "שמישהו אחר יעשה את זה" או "זה לא בשבילי" או "לא מתאים לי".  חכם לב מוכרח לדאוג שכל דבר שהוא עושה הוא עושה בשלימותו! הוא מוכרח לוודא שעבודתו בקודש "לא תנוד ברוח", שהיא לא תושפע מהרוחות המנשבות בעולם והמחלחלות במוח. צריך להעמיד דבר על תילו, בחיל ובכח באמונה ובמסירה, גם לפרטים הקטנים הנראים כשוליים או כבלתי משמעותיים. כי אם יש פרט בעבודה שאינו יציב, הרי יתכן, שבסופו של דבר, זה יביא לערעור ולהעדר היציבות של כל המלאכה וההשקעה . 

אנחנו, אנשי דור השוליים, דור ד"עקבתא דמשיחא", הדור של שולי היריעות, של סוף זמן הגלות והתחלת זמן הגאולה, מוכרחים לראות לנכון ולוודא שהיריעות שלנו לא עפות ברוח, שאנחנו יציבים ומודעים לכל הפרטים הנזקקים מאיתנו, על מנת ל"תקוע" אותנו, בבטח ובחזקה, בעידן הגאולה. 

***

ונסיים בסיפור מעניין המלמד אותנו דבר או שתיים על להיות (לא) תקוע!

הגברת מרים סברדלוב – פעילה ידועה בארגון נשי חב"ד בארצות הברית, מספרת את הסיפור הבא: שנה אחת, כנס נשי חב"ד השנתי נערך בדטרויט, מישיגן. האירוע התקיים באמצע החורף והיא היתה אמורה לחזור הביתה למחרת, יחד עם עוד נשים מקראון הייטס. אך לפתע פתאום פרצה סופת שלגים עזה ושדה התעופה בדטרויט נסגר לתנועת מטוסים. אין ממריא ואין נוחת.

הגברת מרים פופאק, שהייתה אחראית על ארגון הכנס, עשתה מה שכל חסיד עושה במקרה הזה. היא הרימה טלפון למשרדו של הרבי מלך המשיח והתלוננה בהיסטריה באזני המזכיר, הרב בנימין קליין, כי הן "תקועות" בדטרויט. הגברת פופאק השתמשה בביטוי "stuck" – "תקוע". אחרי דקה שב הרב קליין אל הטלפון ואמר כי הרבי מבקש לדעת "מה זאת אומרת 'stuck'"?היא חזרה והסבירה שהן "תקועות" בדטרויט והבעלים בבית עם כל המשפחה. הרב קליין אמר כי הרבי דובר אנגלית רהוטה והוא מכיר את משמעות הביטוי, אך הרבי אמר כי "יהודי לעולם אינו תקוע ואם אתן בשדה התעופה בדטרויט – עליכן להיות שם".

זה היה האות! הן זינקו מספסלי שדה התעופה, פתחו את התיקים והוציאו מהן את כל ערכות נרות השבת שהיו להן. הן עברו מאישה לאישה בטרמינל, התעניינו אם היא יהודייה והעניקו לה ערכה של נרות שבת להדלקה. השנים חלפו, מסיימת הגברת סברדלוב את סיפורה, וכיום ישנן נשים בכל רחבי ארצות הברית שמדליקות נרות שבת כבר עשרות שנים בגלל קבוצת הנשים ש(לא) נתקעה בדטרויט!

שבת שלום!

*

מעוניין לקבל כל שבוע את הדרשה לתיבת המייל שלך? לחץ כאן להרשמה