-
"אני רואה את החיילים שלנו מציינים את עצמם בסמלים של אמונה בביאת המשיח ובנין המקדש, אני שומע מפה ומשם הדים מהשיח שלהם, ואני מבין שזו לא סתם תופעה חברתית. החיילים האלו משאירים מאחור משפחה ומסכנים את עצמם במלחמה, והם צריכים להיות מחוברים לרעיון גדול, שיצדיק את המאמץ הגדול" • מאת: הרב שלום דובער וולף • לקריאה
כותב השורות על רקע הפאצ' בגבול עזהאבריימקה אייזנשטיין|ט׳ בסיון ה׳תשפ״והרב שלום דובער וולף
למה החיילים רוצים את הפאץ'
אני – בתוך כל אחי בני ישראל – מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח. אחכה לו בכל יום שיבוא.
אני מאמין בביאת המשיח כהגדרתו של הרמב"ם (הלכות מלכים פרק י"א), שיעמוד איש מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות, יחזיר מלכות דוד לישנה, ישיב את ישראל לדרך התורה ולארצם, יבנה את המקדש, ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד.
זהו היעוד והתקווה שהבטיחו לנו כל נביאינו, ממשה ואילך. זה הרעיון שהרמב"ם מגדירו כאחד מיסודות דתנו. זו האמונה והתקוה איתה הלכו אבותינו בכל הדורות, ואיתה אנו הולכים כיום הזה.
*
אני רואה את החיילים שלנו מציינים את עצמם בסמלים של אמונה בביאת המשיח ובנין המקדש, אני שומע מפה ומשם הדים מהשיח שלהם, ואני מבין שזו לא סתם תופעה חברתית.
החיילים האלו משאירים מאחור משפחה ומסכנים את עצמם במלחמה, והם צריכים להיות מחוברים לרעיון גדול, שיצדיק את המאמץ הגדול. וכדברי הרמב"ם (הלכות מלכים, פרק ז) על הכח הפנימי של הלוחם היהודי, "וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה".
היתה כאן תקופה שהוליכו חיילים לקרב בשם הצורך להבטיח שלא תהי' חלילה שואה שניה. אך ככל שהמלחמות חוזרות על עצמם, אויבינו מאתגרים אותנו שוב ושוב ולא נותנים לנו מנוחה, ההגיון מציע פתרונות פשוטים יותר, כמו ירידה והתבוללות. אי אפשר להמשיך ולהמשיך להלחם על קיומנו כאן כעם, אם אין לקיום הזה משמעות עמוקה יותר שתצדיק להלחם למענה.
היתה כאן תקופה שחשבנו שנהיה עם ככל העמים, שיושב בשלווה בארצו. אך אויבינו הצליחו להסביר לנו, שלא ברצוננו, שאיננו עם ככל העמים. הם נלחמים בנו, כי אנו יהודים. והכח שלנו להלחם בהם, הוא כשאנו מודעים ליהדותנו, ובשמה אנו נלחמים.
החיילים שלנו מוצאים עצמם מתמודדים עם רוע מוחלט בלתי נלאה, והם צריכים להיות מחוברים לטוב מוחלט ולהאמין בנצחונו. לכן החיילים שלנו מוצאים את עצמם מתחברים לרעיון היהודי העתיק והנצחי, של האמונה בביאת המשיח.
אלו לא משחקי מילים, אלא עובדות מהשטח, שבסוף יש להן משמעות צבאית פשוטה. כי כדי שחייל ינצח הוא צריך לא רק נשק, אלא גם רוח קרב.
מה רוצים מהרמטכ"ל
הרמטכ"ל אמר שהערכים הנ"ל של אמונה בביאת המשיח אינם תואמים את ערכי צה"ל, ולכן הורה לאסור על החיילים לבטא אותם על המדים שלהם.
אמור להיות ברור מאליו. היסוד של כל מערכת הוא משמעת למקבלי ההחלטות, והעדר המשמעת פוגע ביסודות. בכל מערכת מותר להשמיע קול ולשאול, אך אי אפשר לחלוק על סמכות, אלא אם כן רוצים לצאת מהמערכת או להחליף אותה. כך זה בכל מערכת, קל וחומר במערכת צבאית, ובזמן מלחמה. פקודות צריך למלא, שאלות מותר לשאול, וסמכות אסור לערער. זה משחק באש.
כל מערכת צריכה להיות כפופה לקוד אתי, וקוד העל של יהודי, בכל מקום ובכל זמן, הוא התורה הקדושה. ובמקרה זה צריך לומר, שפקודת הרמטכ"ל אינה סותרת – טכנית – לקוד האתי של התורה.
*
יש הטוענים שיש כאן חוסר הגינות, כאשר מחמירים בענשו של חייל אחד, לעומת בעיות אחרות, חמורות יותר, שאינן מטופלות. ולכן מבקשים מהרמטכ"ל שיקל בעונשו של אותו חייל.
לעניות דעתי, חוסר הגינות היא בעיה אמיתית, אך גם אם היא נכונה, אינה מבטאת את נקודת הענין.
כי בשיח בוגר, טענה של חוסר הגינות, אמורה להוביל להגינות. ובמקרה זה, הטענה על חוסר ההגינות אמורה להוביל לאכיפה שווה של כל פקודות צה"ל, כולל הפקודה הנ"ל של איסור הסמל. ולא את זה אנו מבקשים. מבקשים שיקלו בעונשו של חייל אחד. ומה אמור לקרות עם כל השאר?
לעניות דעתי, הנקודה האמיתית שעליה צריך לדבר, הם דברי הרמטכ"ל שפאץ' משיח אינו תואם את ערכי צה"ל. לדבריו זו לא סטיה טכנית מההוראות, אלא חריגה מהותית. ועל זה צריך לדבר כמו גדולים.
כי אם יש כללים למערכת, הרמטכ"ל אמור לעמוד עליהם, ואין מה להתלונן. השאלה היא מה הם באמת ערכי צה"ל, ובמקרה שהערכים אינם מתאימים למסר שעל הפאץ', מה אמור לקרות.
הפער בין התיאוריה של המערכת למציאות של הלוחמים
אני מנסה להבין כוונת הרמטכ"ל, איפה נמצאת הסתירה בין האמונה היהודית בביאת המשיח לבין ערכי צה"ל, לפי מה שאני קורא את המציאות:
הצבא מאפשר ליחיד לחיות את חייו לפי האמונה היהודית, ומאפשר לו גם לבטא אותה ברבים, אך בשם עצמו בלבד, ולא בשם הצבא. כי הצבא, רשמית, אינו מזכיר שם שמיים. לכן חיילים יכולים להתפלל לה' כרצונם, ביחידים ובקבוצות, והצבא גם יספק להם רב שינהל את התפלה, כמו שהצבא מספק להם אוכל כשר. אך הצבא כצבא, אינו מתפלל.
לכן כשתא"ל עופר וינטר הזכיר שם שמים בפקודה צבאית, והסביר שיש כאן מלחמה על יחוד ה', הוא חצה את הקו שבין אמונה פרטית לבין המערכת הרשמית, ושבר את הכללים. וכך גם בעניננו, הסמלים על המדים מטשטשים את הגבול בין האמונה הפרטית למהות הצבאית. והרמטכ"ל, שיודע את הגבול הזה, חושב שהוא צריך לשמור עליו.
אך המציאות היא הרי כנ"ל, שאיננו עם ככל העמים, אלא עם ה' הנבחר מכל העמים. אויבינו לוחמים בנו, רק כי אנו יהודים. והחיילים, והעם שמאחריהם, יודעים זאת ומשיבים מלחמה דוקא מכח זה שאנו יהודים. ולכן החיילים רוצים בדוקא את הסמלים היהודים על המדים, כי הם רוצים להזדהות כפי שהם באמת, חיילי העם היהודי.
כך שיש כאן מצב מוזר ביותר, שהערכים הרשמיים של הצבא מותאמים לשבדיה, מנותקים מהמציאות כאן בארץ הקודש. המערכת מסרבת להכיר במהות של האזרחים והלוחמים שלה, מסרבת להזדהות עם הסיפור האמיתי שלה עצמה, ואינה מסוגלת לתת לחייליה את הדבר הכי בסיסי שהיא אמורה לתת, את הזהות האמיתית בשמה ולמענה הם נלחמים.
ואם זה הענין, אז הסיפור של הפאץ' משיח הוא רק ביטוי נקודתי לפער עקרוני שבין התיאוריה של המערכת לבין המציאות והמהות של העם. ואם אלו ערכי צה"ל, אז הבעיה היא לא ברמטכ"ל שפועל לפי ערכים אלו, אלא הגדרות המערכת אותם צריך לברר. ואם מתברר שהם מתאימים לשבדיה, אז תמיד אפשר להגדיר אותם מחדש, בהתאם למציאות כאן.
*
אמנם במקרה זה לא מדובר על יהדות בכלל, אלא באמונה בביאת המשיח בפרט. ויתכן, שספציפית, אמונה זו נתפסת אצל אנשים מסויימים בצורה שלילית, מחוסר מודעות למשמעות האמיתית של המושג, כפי שנתבאר בתורה בכלל, ובדברי הרמב"ם בפרט, כנ"ל.
במבט פנימי יותר, תורת החסידות מלמדת שביאת המשיח אינה רק מיסודות דתנו, אלא תמציתה ותכליתה. והרבי מדגיש בהזדמנויות רבות שכעת, לקראת ביאת משיח בפועל, זה הזמן לשים את הדגש על ענין זה. ואולי לכן הפער בין התיאוריה של המערכת למהות היהודית מתחדד דוקא בנקודה זו.
הרבי אומר (שבת חיי שרה תשנ"ב) שדרישת השעה מכל אחד היא "להכין את כל היהודים לקבלת פני משיח צדקנו, על ידי שהוא מסביר את ענינו של משיח כפי שהוא מבואר בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה". לא רק להאמין, אלא ללמד ולהסביר. אז כשאנו רואים חשש מהרעיון של משיח, שכנראה יושב על חוסר מודעות, זוהי כנראה קריאה עבורנו להתמקד בדרישת השעה ולפעול. ובעזרת ה', נצליח.
תגיות: הרב שלום דובער וולף, פאצ' משיח
כתבות נוספות שיעניינו אותך:










