לא סתם עוד שבת • משיח בפרשה

ראש ישיבת חלם, מסר שיעור כללי בדיני איסור הלנת המת.

אחד מחכמי חלם שאל: "מהיכן נלמד איסור הלנת המת בכתובים?"

ענה ראש הישיבה: "פסוק מפורש בפסוקי דזמרה – תצא רוחו, ישוב לאדמתו ביום ההוא!"

השבת הקרובה מיוחדת במינה, והקשר שלה לגאולה האמיתית והשלימה בולט כפי כמה מאשר בשבת רגילה. קודם כל, שבת זו נקראת בפי כל בשם:"שבת נחמו", על שם ההפטרה הפותחת במילים "נחמו נחמו עמי, יאמר אלוקיכם", ובהפטרה זו אנו קוראים על נחמתו של הקב"ה לעם ישראל על חורבן הבית והגלות, והנחמה האמיתית היא הרי הגאולה האמיתית והשלימה, בה ישיב לנו הקב"ה את בית המקדש השלישי, תמורת שתי בתי המקדשות שחרבו בט' באב. זאת ועוד, הפטרה זו פותחת סדרה ארוכה של "שבעה דנחמתא", שבע הפטרות של נחמה, אותם נקרא במשך השבועות הקרובים, עד לראש השנה.

שנית, השבת יחול חמשה עשר באב, הידוע בכינוי: "ט"ו באב", שעליו נאמר במשנה (סוף תענית) "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים". 

ושלישית, השבת נקרא את פרשת ואתחנן, הכוללת עניינים עיקריים בתורת ישראל, כמו עשרת הדיברות ופרשת והיה אם שמוע. 

אז מה הקשר בין שלושת העניינים הנ"ל (שבת נחמו, ט"ו באב, ופרשת ואתחנן) לגאולה? ומה נוכל ללמוד מכך בחיי היום יום?

ענין זה יובן, בהקדים שאלה, כפילות המילים בתחילת ההפטרה ("נחמו נחמו עמי") מוסברת בדברי חז"ל שהקב"ה מבטיח לעם ישראל "נחמה בכפליים" תמורת החורבן בכפליים והבכייה בכפליים, אותם סבלנו. למה למה לתת לכתחילה נחמה בכפליים? למה כפל מבצעים? קודם כל, שהקב"ה ינחם אותנו בנחמה אחת, ואז אחרי התלונות למערכת כמה זה לא צודק, וכמה לא זה פייר, "אכלנו אותה פעמיים, ואנחנו מקבלים רק נחמה אחת?!…", אולי אחרי הפגנות סוערות בכיכר החטופים על חוסר הצדק המשוווע של מערכת השלטון, ובתמורה לאיזה עסקה קואליציונית, אז יועיל בטובו הקב"ה לתת גם את הנחמה השניה והכפולה. אבל למה לתת אותה מיד? לפני שמישהו ביקש?!

על מנת לשלב בין כל הגורמים הקשורים לשבת זו, ולתת מענה ניצח לשאלות אותם שאלנו, נשוב לרגע לציטוט שהבאנו לעיל מהמשנה: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים". עצם ההשוואה בין חמשה עשר באב ליום הכיפורים מלמדת אותנו ששתי הימים האלו קשורים אחד לשני. אבל מה הקשר ביניהם? לכאורה, יום הכיפורים הוא יום של צום, עינוי ותפילה, ואילו חמשה עשר באב הוא יום של שירה, שמחה וחגיגה?!

מסביר הרבי מלך המשיח, ששני ימים אלו קשורים לנושא אחד כללי. נושא שמעסיק אותנו רבות בתורת החסידות, והוא קשור יד ביד עם הגלות והגאולה. נושא זה הוא…ירידה צורך עליה!

יום הכיפורים הוא יום הכפרה על חטא העגל, חטא העגל גרם לאחת הירידות הגדולות ביותר בהיסטוריה היהודית, הוא עומד בקנה אחד עם חטא עץ הדעת ועם חורבן הבית הראשון והשני. יום הכיפורים, בו סלח הקב"ה לבני ישראל על חטא זה, הוא סמל לעליה הבאה אחרי וע"י החטא. כך גם חמשה עשר באב, מה כל כך מיוחד ביום ט"ו באב, אכן התרחשו ביום זה כמה וכמה מאורעות משמחים , אך מה מייחד אותו משאר הימים בהם קרו דברים טובים לעם ישראל?

מסביר הרבי מלך המשיח, כי בט"ו בחודש מתמלאת הלבנה, מאורע המורה על חוזק רוחני של עם ישראל. ועל אף שהתרחשות זו קורה מידי חודש בחודשו, בחודש אב זה בצורה חזקה הרבה יותר: מכיוון שחודש אב מתחיל עם ירידה עצומה של חורבן וגלות בתשעה באב, הרי זו ירידה לצורך עליה והעליה הרוחנית שבאה ביום ט"ו בחודש – נעלית הרבה הרבה יותר משאר החודשים.

ואין זו סתם עליה, אלא עליה והתרוממות המורה על הגאולה האמיתית והשלימה שבאה לאחר מצב הגלות.

למעשה, הרבי מסביר שחמשה עשר באב נעלה יותר מיום הכיפורים, כי התשובה של יום הכיפורים באה ע"י צום ותענית, אמירת תחנון ועל חטא, ואילו בחמשה עשר באב אנו שרים ושמחים, אוכלים ושותים, לא אומרים תחנון ולא מכים על חטא. כפי שתורת החסידות מסבירה את מעלת יום הפורים על יום הכיפורים, עד כדי כך, שיום כיפור הוא רק כ..פורים, כך ועוד יותר מזה, מסביר הרבי, גם בקשר לחמשה עשר באב.

נושא כללי זה, של ירידה צורך עליה, מרומז אף בדברי הגמרא בקשר לטעמים של חגיגת חמשה עשר באב. הטעם הכרונולוגי הראשון המוזכר בגמרא הוא "יום שבו כלו מתי המדבר", זהו היום בו התברר למפרע שבטלה גזירת מתי המדבר כבר בתשעה באב של אותה שנה.

מה זאת אומרת? במדרש (פתיחתא איכה רבה, לג) נאמר שלאחר חטא המרגלים, מדי שנה בתשעה באב, היו בני ישראל חופרים לעצמם קברים וישנים בהם בליל תשעה באב, בציפיה למותם, כעונש על חטא המרגלים. מדי שנה היו מתים בקברם מאות ואלפים, ואילו בשנת הארבעים, בליל תשעה באב, לא מת אף אחד! בני ישראל היו בטוחים שהם טעו בחשבון, וכנראה הלילה הקודם לא היה תשעה באב, אז הם המשיכו לישון באותם קברים, לילה אחר לילה, ואף אחד לא מת! משהגיע ליל ט"ו באב, והלבנה היתה במילואה, הבינו בני ישראל שתשעה בא עבר בודאות, והעונש על חטא המרגלים, יחד עם הגזירה לא להיכנס לארץ, בא לקצו.

מוסיף הרבי מלך המשיח, כשם שחמשה עשר באב בפעם הראשונה, היה היום בו התברר למפרע שבטלה גזירת מתי המדבר כבר בתשעה באב, עמו כן בנוגע לביטול גזירת החורבן והגלות, שכיום בחמשה עשר באב מתברר שהירידה לגלות בתשעה באב היא, אך ורק, לצורך העליה של הגאולה, בחמשה עשר בו. ולכן, ביום זה מאיר מעין הגילוי דלעתיד, ולכן הוא היו"ט הגדול ביותר בלוח השנה העברי. נעלה יותר מפסח, סוכות, כיפור ופורים!

אבל, איך כל זה קשור לפרשה ולהפטרה? ואיך זה מחבר בין כל שלושת הגורמים הקשורים לשבת זו? ומהי התשובה לשאלה בה התחלנו?

התשובה והקשר הוא פשוט. תחילת הפרשה משה רבינו מתחנן לקב"ה (פרשת ואתחנן, זוכרים?!) חז"ל אומרים ש"אין חנון אלא לשון מתנת חינם", משה רבינו לא ביקש מה שצודק ומה שפייר, משה רבינו לא נשען על המוסר החברתי ועל השוויון בנטל, משה רבינו ביקש "מתנת חינם", הרבה יותר ממה שמגיע לו או לנו. התשובה על כך היא- ההפטרה!

הקב"ה עונה לתפילת משה בהפטרה, הפותחת במילים "נחמו נחמו", כפילות לשון המרמזת על כפילות בנחמה, כי הקב" מוכן לתת לנו ה-כ-ל, למעלה מטעם ודעת, למעלה מכל החשבונות. ולמה הקב"ה מוכן לתת לנו את ה-כ-ל? כי יום חמשה עשר באב מלמד אותנו שמלכתחילה על מטרת הגלות היא ,אך ורק, להביא לגילוי של הגאולה האמיתית והשלימה!

והרי לכם הקשר בין שלושת גורמי השבת, שם הפרשה מלמד אותנו על רצונו של הקב"ה לתת לנו מתנת חינם, תחילת ההפטרה מלמדת אותנו שמתנת החינם הזאת היא הנחמה הכפולה בגאולה השלימה, והיום, חמשה עשר באב, מלמד אותנו שהכל היה מתוכנן מהתחלה ככה, ירידה צורך עליה.

ובנוגע אלינו, מסביר הרבי מלך המשיח, שעל־מנת לפעול נחמה כפולה ויתירה נדרשת עבודה והכנה דומה, עבודה שמוסיפה על הסדר הרגיל. היינו, שהפסוק מרמז לנו מה נדרש מאיתנו בכדי לזכות לנחמה כפולה ומורחבת מהקב"ה – עלינו להוסיף!

את אותה נקודה חשובה ניתן לראות גם בט"ו באב, בגמרא נאמר כי יחד עם התארכותם של הלילות החל מיום זה, על יהודי להוסיף בלימוד התורה בלילה, למעלה מהסדר הרגיל.

נסיים בסיפור המלמד אותנו על החשיבות בהוספה בלימוד התורה בלילות. הרב דוד הלוי סג"ל, הידוע בכינוי הט"ז, על שם ספרו, הטורי זהב על השו"ע, הוא אחד מגדולי הפוסקים בכל הדורות. בצעירותו הוא היה רק של עיירה קטנה בשם פרוביניצ'ה, עירייה קטנה וענייה, שתושביה היהודים היו חסרי אמצעיים, וע"כ גם הרב, הט"ז, היה עני מרוד, כי ,אמנם,עבודה היתה לו, אבל משכורת, לא. המשיל הרב לשקוד על התורה מדי יום ולילה ללא הרף. לילה אחד, באמצע החורף, כשכל תושבי העיירה היו ישנים בביתם, והט"ז היה רכון על ספריו, תקף את הט"ז כאב שיניים בלתי נסבל, הוא ניסה להתעלם ממנו ולהמשיך ללמוד, אבל הכאב היה אדיר. בלית ברירה, ומתוך רצון עז להמשיך ללמוד, הוא חיפש "משכך כאבים", שבאותם ימים באירופה, היה דבר אחד ויחיד- ספירט, אלכוהול חזק, שירגיע את הכאב.

אבל איפה מוצאים ספירט באמצע לילה חורפי? רק בבית המזרח…

נכנס הט"ז לבית המרזח וביקש מהמוזג היהודי כוסית ספירט, המוזג נענה בחיוב אבל ביקש תשלום, ולט"ז לא היתה אפילו פרוטה בכיס, אמר הט"ז למוזג:"תרשום את זה כחוב, ובסופו של דבר, אשלם". המוזג הסכים, והט"ז המשיך ללמוד כל הלילה.

למחרת בבוקר, הגיעו הפועלים היהודיים לבית המזרח, להתחיל עוד יום עבודה עם קצת משקה. הם נדהמו לראות שברשימת החובות שהיתה תלויה על הקיר היה כתוב שהרב שליט"א חייב ג"כ כוסית ספירט. מזועזעים שהרב שלם הוא שתיין המתרועע עם שיכורים, הם העבירו את החדשות הלאה. העייריה היתה כמרקחה, ותושביה דרשו לגרש את הרב. בלית ברירה, נאלץ ראש הקהילה לפנות לבית הרב ולמסור לו את הבשורה הרעה. הוא נכנס פנימה, הסתובב סביב השולחן, עשה קצת רעש, על מנת לתפוס את תשומת לבו של הט"ז, ומסר לו את החדשות הרעות. 

הט"ז הבין את מה שקרה, ארז את חפציו יחד עם בני ביתו, ועזב את העיר, כל זאת בשביל לימוד התורה של לילה אחד!

לימים, התפרסם הט"ז כאחד מגדולי הדורות, ואז הוא עבר לכהן כרבה הראשי על העיר לבוב, עיר ואם בישראל.

שבת שלום!

__________

מבוסס על שיחת ש"פ ואתחנן תשכ"ח ותשמ"ח

____________________

שליח? רב קהילה? זה בשבילך! קבלו את משיח בפרשה דרשה שבועית עם רעיונות מתורת הרבי בעניני גאולה ומשיח על פרשת השבוע, מונגשות בצורה מעניינת ואקטואלית עם סיפורים והוראות לחיים.

הירשם עכשיו לקבלת הדרשה בוואטסאפ:

עברית – לחצו כאן

אנגלית – לחצו כאן

רוסית – לחצו כאן

צרפתית – לחצו כאן

____________________