-
עם ישראל מובטח בפרשתנו "רכוש הגדול" כאשר ייצאו ממצרים. האם מדובר בעונש למצרים, או שכר לישראל על עבודתם הקשה? • הדרשה נכתבה ע"י הרב ניסים לגזיאל, המותאמת לכל המעונין לומר דרשה בקשר עם פרשת השבוע והגאולה • לקריאה והורדה
יוסי סולומון|י״ד בטבת ה׳תשפ״העני מרוד אחד נבדק במס ההכנסה על העלמות מס. המפקח שאל אותו, "איך בנית וילה כה מפוארת כשהכנסתך כה נמוכה?" סיפר לו העני, "בחלומי נגלה אלי אליהו הנביא ואמר לי שיש מטמון בחצר ממש ליד ביתי, חפרתי במקום בו הצביע הנביא ומצאתי את המטמון. ואת בניית הוילה מימנתי בזהב שמצאתי." המפקח: "זה סיפור מאוד יפה אבל איך תוכל להוכיח את זה?" ענה העני: "בודאי, הנה הוילה…"
בפרשת השבוע, פרשת שמות, מספרת לנו התורה על תחילת שליחותו של משה רבינו לגאול את בני ישראל ממצרים.
הקב"ה מבטיח למשה גדולות ונצורות, וכחלק מהבטחות אלו, באה הבטחה מאוד מוזרה על 'רכוש גדול' אותו יקבלו בני ישראל מהמצריים בעת היציאה ממצרים. הפסוק מפרט: "ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים, והיה כי תלכון לא תלכו ריקם, ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה, כלי כסף וכלי זהב ושמלות" (שמות ג ,כא-כב). המדרש (שמות רבה ג,יא) מסביר שסיבת ההבטחה הזאת היתה: "בכדי שלא יהא פתחון פה לאברהם אבינו לומר 'ועבדום וענו אותם', קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול', לא קיים בהם".
הסבר דומה אנו מוצאים גם בגמרא, במסכת סנהדרין (ט,א) מופיע דו שיח בין הקב"ה לשמה רבינו, בו מבקש (מתחנן) הקב"ה למשה שיעזור לו לקיים את הבטחתו לאברהם אבינו, כדי שלאברהם אבינו לא יהיו טענות כלפיו (כביכול..). "אמר ליה הקב"ה למשה:בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם: שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק 'ועבדום וענו אותם' קיים בהם 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' לא קיים בהם".
וכאן זועקת השאלה לשמיים, האם הקב"ה מקיים את הבטחותיו רק כדי ש"לא יהיה פתחון פה לאברהם אבינו"?! האם הקב"ה לא מקיים הבטחות רק בגלל שהוא הבטיח?! זה נשמע כאילו הקב"ה מקיים את דבריו רק כדי שלא יתפסו אותו על חם, ויעמידו אותו למשפט על הפרת חוזה, נשמע מגוחך, לא?!
בשיחה ארוכה מבאר הרבי מלך המשיח שעל 'הרכוש הגדול', אותו הבטיח הקב"ה לעם ישראל, אפשר להסתכל בשני אופנים. מצד אחד- זהו עונש למצרים, המצריים שיעבדו ועינו את ישראל במשך הרבה שנים, לכן גזר עליהם הקב"ה שרכושם יילקח מהם. מכיוון שבני ישראל היו אלו שסבלו, לכן סידר הקב"ה שהרכוש שנשלל (תרתי משמע) ממצרים, ינתן לעם ישראל.
לפי הסתכלות זאת, המטרה העיקרית היא היא ריקון מצרים, ואילו נתינת הרכוש לישראל הוא פרט שולי וצדדי. מצד שני – זהו שכר לישראל, רכוש מצרים שייך באמת לעם ישראל, כשכר על עבודתם הקשה. רק כדי שהרכוש הזה יגיע לבעליו האמיתיים צריך לקחת אותו מהמצריים, וזה מהווה בדרך אגב, גם עונש על רוע מעלליהם.
בהשקפה ראשונה, שני ההיבטים הנ"ל אינם חלוקים במהותם, אלו רק שני אופנים כיצד להסתכל על הדברים. אבל, כשחושבים קצת לעומק, וכשמעיינים במקורות ובכתובים, מגלים הבדל פרקטי, משמעותי מאוד, בין שני האופנים. לאופן הראשון- אין הבדל באיזה אופן יגיע הרכוש לידי עם ישראל, העיקר שהרכוש יילקח מיד מצרים. לכן, אם בני ישראל היו בוזזים ושוללים את המצריים באמצע מכת חושך, לדוגמא, לא היתה בזה כל בעיה.
לעומת זאת, לאופן השני- יש צורך שהעברת הרכוש תתבצע על פי נוהלי תגמול ותשלום. לקיחת הרכוש ללא ידיעה או באופן כפוי, לא מקובלת כלל, ולא תשיג את המטרה. המצרים צריכים לשלם לבני ישראל, כמו כל מעביד או מנהל חברה.
וכאן נעוצה התשובה לשאלה בה התחלנו, וכאן גם נמצא את הקשר ואת המסר החשוב בקשר לגאולה האמיתית והשלימה. ברור ומובן מאליו, שהקב"ה יקיים את הבטחותיו, ובכללם גם הבטחת ה'רכוש הגדול'. השאלה היחידה היא, איך הקב"ה יקיים אותה, באיזה אופן בדיוק?
אברהם אבינו ,דואג לעם ישראל כמו אב לבן. הוא לא מסתפק שההבטחה תקוים בצורתה המינימלית, אלא מעוניין לראותה מתקיימת עם מירב התועלת לישראל. הקב"ה היה יכול לקיים את דבריו, באופן הראשון הנ"ל, ולומר לבני ישראל שעל מנת לקבל את שכרם, עליהם לשדוד ולבזוז את המצריים כשהם (המצריים) חסרי אונים (בזמן מכת חושך או כדומה), על מנת להעניש אותם. אמנם, בני ישראל היו מתעשרים מכך מאוד, אבל אז היינו כמו חבורת פושעים, פורעי חוק, כנופיית טרור מחתרתית האונסת את החפים מפשע (משהו כמו 'החמאס', להבדיל). דמיינו את הבושה ואת הכלימה ההיסטורית שהייתה לנו, דמיינו את הצהרת 'האומות המאוחדות' על המעשה הנפשע הזה (ואת זה שהמצריים עינו אותנו 210 שנה(!) הם לא זוכרים….) על קיום ההבטחה באופן כזה, סביר להניח שהיינו מוותרים!
אברהם אבינו, לעומת זאת, דורש שה'רכוש גדול' יגיע לנו כשכר, כתשלום, כתגמול וכפיצוי על כל אותם השנים. זהו אופן מכובד ונאות לקבל חלקיק פעוט ממה שמגיע לנו באמת, על אותה עבודה קשה ומפרכת. זוהי כוונת המדרש: כדי "שלא יהיה פתחון פה לאברהם אבינו", צריך שהמצרים יתנו את רכושם לישראל מרצונם הטוב ובמאור פנים – "ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים" – כמו שבוס נותן שכר לפועל חרוץ בסיום יום עבודה מפרך; עם פרגון מלא ועם הרגש טובה. לא בדרך גניבה, בחטף או בעורמה.
שני האופנים הנ"ל תקפים גם בקשר לשכר הרוחני על שעבוד מצרים. 'הרכוש הרוחני הגדול' אותו קיבלנו ממצרים היו ניצוצות הקדושה (202 במספר) אותם ביררנו ע"י עבודתנו, ניצוצות שעל ידם התעלו בני ישראל במדרגתם הרוחנית.
ע"פ האופן הראשון, עיקר המטרה בשעבוד מצרים היתה לקיחת הניצוצות מהם, ואילו העובדה שאותם ניצוצות רוחניים ניתנו לעם ישראל, והם התעלו על ידם, היא פרט שולי וצדדי. לעומת זאת, ע"פ האופן השני, מטרת השעבוד היתה לשדרג את בני ישראל, ולרומם את נשמתם, על ידי נתינת ניצוצות נעלים של קדושה, ואילו העובדה שאותם ניצוצות נלקחו ממצרים הינה שולית ביותר.
והדבר תקף גם היום, בקשר לגאולה האמיתית והשלימה. אופן אחד להסתכל על הגלות הוא שמטרת הגלות היא בירור העולם, ואילו השכר שמגיע לנשמה על כך הוא רק בגלל שהיא זו שפעלה את העבודה. האפשרות השניה היא שבעצם כל רעיון הגלות נוצר אך ורק במטרה לרומם את הנשמה לדרגות גבוהות, אך כדי שזה יקרה עליה לעבוד ולהתייגע ולשם כך שלחוה
לברר את העולם הגשמי.
זהו לא רק הבדל רעיוני מופשט כי אם הבדל פרקטי, בעל השלכות מעשיות בחיי היום יום. ע"פ האופן הראשון, יהודי יכול להסתכל על חייו ועבודתו כמו עבדות אחת גדולה, הוא "עבד", שצריך לבצע משימה, שתמורתה יתנו לו משהו, בסוף. הוא פרט שולי, והשכר אותו הוא יקבל הינו שולי עוד יותר, בקיצור אם הסתכלות כזאת היינו מרגישים כמו סמרטוט רצפה סחוט היטב, וזהו..
אבל, ע"פ ההסתכלות השניה, הרי שכל מטרת קיום העולם, כל מטרת עבודת הבירורים היא אך ורק על מנת להביא לעליה והתרוממות בנו, בנשמותינו. האופן הזה להסתכל על החיים (שכל מטרת העבודה בעולם היא התעלות הנשמה) נוסכת שמחה, חיות ומוטיבציה בלתי רגילה בכל פעולה שהאדם עושה.
במילים פשוטות, כבר היום, עוד לפני ביאת המשיח, עלינו להפנים ולהרגיש שכל מטרת העבודה היא להביא לגילויים הנעלים של ימות המשיח, שתכליתם האמיתית היא התעלות הנשמה שלנו, וההסתכלות הזאת תביא אותנו לשמחה פנימית, ולחיות אינסופית לפעול עוד עוד, עד לרגע המיוחל בו "נזכה ונחיה ונראה לשני ימות המשיח ולחיי העולם הבא".
נסיים בסיפור שונה במקצת, בתור עידוד למי שעדיין לא קיבל את 'הרכוש הגדול'. פעם מישהו נכנס לאדמו"ר הזקן והתחיל לבכות לרבי שהוא עני ואביון, והרבי חייך. "רבי, למה אתם צוחקים?" הוא שאל.
האדה"ז הסביר: "בגלגול הקודם של הנשמה שלך, היית גביר גדול. אנשים היו באים אליך ואתה נתת צדקה בהרחבה, הרגשת טוב מאוד עם עצמך. אחרי מאה ועשרים עלית לשמים, לבית דין של מעלה. שם ראית שורה של אנשים שהיו מוכרים לך מהעולם הזה. אלו היו האנשים שנתת להם הרבה צדקה. היית בטוח שהם באו להעיד לטובתך במשפט.
"והנה, מתחיל הדיון בעניינך, וקוראים להם ומזמנים אותם להעיד. אחד מספר שהוא בא אליך וסיפר לך שאשתו מאוד חולה והוא זקוק לעשרים אלף רובל לטיפולים, ואתה נתת לו תרומה יפה של אלף רובל, ובזה יצאת ידי חובה. השני סיפר שהוא בא לבקש ממך נדבה של עשרת אלפים רובל להכנסת כלה, כי אין לו פרוטה שחוקה, ואתה נתת לו מאה רובל. וכך כולם. אחד אחרי השני עם סיפורים דומים. "אתה כבר חשת שפסק הדין יהיה לטובתך, אבל במקום זה הדיינים התחילו לנזוף ולגעור בך: 'היו לך שמונה מיליון רובל. נו, מה היה קורה אם היית נותן עשרת אלפים לטיפול באישה החולה? ומה היה קורה אם היית נותן עוד עשרת אלפים להכנסת כלה? היית בכלל מרגיש את זה?'. "הרכנת את הראש, לא היה לך מה לענות. דינך נחרץ לגיהינום, ואתה בכית והתחננת שימתיקו את העונש שלך.
קבעו שהפתרון היחיד הוא שהנשמה שלך תרד שוב לעולם הזה בגלגול בתור גביר גדול, אבל הפעם אתה תיתן צדקה לפי היכולות האמיתיות שלך. כששמעת את זה, התחננת ובכית בדמעות שליש – 'בבקשה, רק לא גביר, רק לא גביר'. ידעת שלא תצליח לעמוד בניסיון כזה, ובבית דין של מעלה קיבלו את בקשתך, ופסקו שתרד בתור עני מרוד, תיתן צדקה ככל שתוכל וזה יהיה התיקון לנשמתך. ועכשיו אתה בא אליי ומתחנן שאתה רוצה להיות עשיר?!"
שבת שלום!
____
מבוסס על לקו"ש חלק כ"א שיחה ב'
____________________
שליח? רב קהילה? זה בשבילך! קבלו את משיח בפרשה דרשה שבועית עם רעיונות מתורת הרבי בעניני גאולה ומשיח על פרשת השבוע, מונגשות בצורה מעניינת ואקטואלית עם סיפורים והוראות לחיים.
הירשם עכשיו לקבלת הדרשה בוואטסאפ:
עברית – לחצו כאן
אנגלית – לחצו כאן
רוסית – לחצו כאן
צרפתית – לחצו כאן
תגיות: משיח בפרשה
כתבות נוספות שיעניינו אותך: