מציאות העולם מדברת גאולה • הרב מנחם טל

הרב מנחם טל, מגזין בית משיח

לחיים חסידים!

כשנסעתי לכינוס השלוחים לפני שלוש שנים, 'שנת הקהל', אמרתי לעצמי שמכיוון שאני טס בחברה ישראלית, אל על, והרבי כל כך מבקש לדבר בעניין 'הקהל', אבקש מהדיילת רשות לומר תפילת הדרך, תפילה שבוודאי כלל הנוסעים מכירים בחשיבותה. עצם התפילה תעורר את האנשים ביראת שמים. אם אוכל, אוסיף גם כמה משפטים בעניין שנת 'הקהל'.

מיד עם כניסתי למטוס פניתי לדיילת, והיא הפנתה אותי למנהלת הטיסה, ענת שמה, שעמדה בכניסה למטוס וקיבלה את פני האנשים הנכנסים למטוס. היא מצידה הסבירה לי שהמיקרופון מיועד אך ורק לשימוש קברניט הטיסה או לדיילים, ולא תוכל למלא את רצוני.

מכיוון שהיו לי מספר גדול של כרטיסי משיח עם תפילת הדרך, חילקתי אותם לנוסעים במהלך הטיסה. לגויים חילקתי כרטיס 7 מצוות בני נח באנגלית.

במהלך הטיסה אף זכיתי והנחתי תפילין לכמה יהודים.

ימי כינוס השלוחים היו נפלאים, במיוחד שהיה זה שנת 'הקהל', וכמו בדברי חז"ל "כינוסם של צדיקים הנאה להם והנאה לעולם". הרגשתי אנרגיה מיוחדת של התכנסות שלוחי הרבי מכל העולם, ובוודאי זה פועל עליהם ועל כל העולם.

כשחזרנו לארץ ישראל בחלוף שבוע, החלטתי שאנסה שוב את מזלי במטוס, ואבקש רשות לומר תפילת הדרך, ואולי גם להוסיף כמה משפטים בנושא שנת 'הקהל'.

ניגשתי לדיילת וביקשתי לומר תפילת הדרך ברמקול. היא הסתכלה עליי והשיבה בפליאה: "סליחה, אתה לא זה שביקשת זאת בשבוע שעבר?", התפלאתי על ההשגחה פרטית שהגעתי לאותו צוות של דיילים ודיילות… גם הפעם היא הפנתה אותי לענת, האחראית על הטיסה.

כשניגשתי אליה, אמרה: "טוב שבאת, אני צריכה את עזרתך".

אמרתי: "מצוין, אנחנו חב"ד – עם כל הלב לכל אחד; אשתדל לעזור במה שאוכל".

וכך אמרה לי: "יש פה על המטוס למעלה ממאה חרדים. בוודאי עוד מעט הם יקומו להתפלל תפילת ערבית, וכל המתפללים יעברו לאחור, וכך המטוס יאבד 'איזון'. לכן אני מבקשת שתגיד תפילת הדרך ברמקול, ולאחר מכן תבקש שחלק מהנוסעים יתפללו מאחור, חלק באמצע, ומי שיכול – שיתפלל במקומו. העיקר שהמטוס לא יסתכן באיבוד איזון. היא ביקשה דבר נוסף: שיתפללו ערבית רק לאחר הגשת ארוחת הערב, כדי שלא יפריע בחלוקת האוכל בשעה שהצוות עובד במעברים".

השבתי לה: "לגבי הבקשה הראשונה – אין בעיה, אני אודיע ברמקול. לגבי הבקשה השניה – מהיכרותי את הציבור, זה לא יעבוד, שכן אנשים לחוצים להתפלל כבר תפילת ערבית, במיוחד שישנם כמה שמעוניינים לומר 'קדיש'. עדיף שאתם תחכו כמה דקות עם חלוקת האוכל, כי אנשים בכל מקרה לא יקשיבו לבקשה, ויתחילו בתפילה".

מאחורי עמד דייל מסורתי שאמר לי בידענות, כי היות והארוחה היא רק 'מזונות', אין כאן 'קביעות סעודה'… הסברתי שלא זו הבעיה, אלא אנשים מפחדים להירדם ולהחמיץ את התפילה.

היא אמרה שאם מדובר רק בתפילה בת עשר דקות, אין בעיה. הדייל יכון את הטלפון הפנימי שבמטוס לרמקול, ואני אומר תפילת הדרך ויכריז את ההודעה.

קיבלתי את הרמקול ואמרתי תפילת הדרך, ולאחר מכן הוספתי כמה מילים על שנת 'הקהל'. כמו כן הודעתי את ההודעה שהתבקשתי לגבי תפילת ערבית.

חזרתי למקומי, אלא שכעבור כמה שניות היא הגיעה למקומי ואמרה: "התרחשה תקלה. הדייל שכיוון את הרמקול, כיוון רק לחצי מטוס, לכן החצי האחורי לא שמע את ההודעה. בבקשה אם תוכל להודיע שוב את ההודעה"…

שוב חזרתי על נושא 'הקהל' והודעתי לגבי תפילת ערבית.

או אז הבנתי, עד כמה הרבי מלך המשיח מנהל את העניינים. אותה אחראית שאמרה לי אך לפני שבוע, שלא שייך שנוסע יקבל את הרמקול לידיו, הרי שבחזור התהפך כל העניין. הרגשתי כיצד כינוס השלוחים פעל בעולם; לא רק שקיבלתי פעם אחת את הרמקול, אלא פעמיים, פיצוי כביכול גם עבור הטיסה בהלוך…

הרבי מוצא את הדרך להחזיר

באחד מכינוסי השלוחים, חיפשתי מקום ללון, ומצאתי פנימייה של בחורים שאפשר היה ללון בה.

כשנכנסתי, שמתי לב שבכניסה הראשית חסרות מזוזות. הייתה זו כניסה ראשית עם שתי דלתות. שאלתי את הבחורים: "למה אין כאן מזוזות?" הם השיבו: "עשו כאן שיפוץ והחליפו את הדלתות, בוודאי תוך יום–יומיים יחזירו את המזוזות".

עברו יום–יומיים, והמזוזות לא חזרו למקומן. אמרתי לעצמי, שמכיוון שנמצאות אצלי בהשגחה פרטית שתי מזוזות חדשות, אשים אותן על חשבון בית חב"ד שלי – העיקר שיהיו מזוזות… 

בחלוף שבוע, לפני שחזרתי מהרבי, עמדתי בפתח חדרו של הרבי מלך המשיח, בעוד אני מחזיק את ידית דלת חדרו של הרבי (שהרי ישנו מושג שכשחסיד מחזיק בידית דלת חדרו של הרבי, זה מה שמחזק אותו ונותן לו את הכוחות לשליחות – "האלטן אין די קלאמקע" – הרגשה שהוא מוחזק על ידי הרבי) וביקשתי ברכה לנסיעה טובה ולהצלחה בשליחות.

לאחר מכן פתחתי את ה'אגרות קודש' ולהפתעתי הרבי כותב שם מכתב למשמרת סת"ם בבני ברק (תוכן): 'שמחתי על פועלם בעניין תפילין ומזוזות, ואשלח את השתתפותי'….

כאן התחדדה אצלי העובדה שהרבי יודע ששמתי מזוזות חדשות בפנימייה של הבחורים, והרבי נהנה מכך. כעת רק נותר לי לתהות, איך בדיוק הרבי ישלח את השתתפותו, כפי שכתב…

כמה דקות לאחר מכן ירדתי לבית המדרש הגדול ב–770. לא חלפו שתי דקות מאז שפתחתי את האגרות קודש, והנה אני פוגש ידיד שבדיוק שוחח עם אחד השלוחים ממונטריאול. "החבר שלי ממונטריאול, רוצה לתת לך תרומה", אמר לי. חברו פתח את הארנק והוציא מתוכו שטר של מאה דולר.

לפתע הידיד הזה מוסיף ואומר: "יש לי כסף ישראלי שאין לי מה לעשות איתו. קח אותו גם כן כתרומה", והוא מוציא מאה עשרים שקלים נוספים, ונותן לי.

עשיתי חשבון שהכסף הזה מכסה את מחיר המזוזות…

ידעתי שכשהרבי כותב משהו, כך יהיה. אך לא ידעתי עד כמה מהר זה יתקיים. הרגשתי ביתר שאת, כיצד הרבי מוליך אותנו יד ביד.

העולם מוכן לגאולה

לפני זמן שוחחתי עם איש מקצוע מחיפה המטפל בציפורן חודרנית. הוא איש חסד שעושה מלאכה זו בחינם והרגשתי השגחה פרטית שהביאה אותי לשוחח עמו. הוא הסביר לי באריכות כיצד הבעיה מתחילה. "כולם חושבים שהציפורן היא זו שחודרת לתוך הבשר", הסביר, "אבל האמת הפוכה: הבשר הוא זה שחודר לתוך האזור של הציפורן". הוא סיפר על שיטה שלמד בצעירותו – להכניס פתילות דקיקות של צמר גפן מתחת לציפורן ולהגביה אותה, ולהשאירן שם למשך כמה ימים. כך גידול הציפורן ימשיך להיות באופן מופרד מהבשר.

התפעלתי מהאיש ומהסברו. הבעל שם טוב אומר שכל מה שיהודי רואה, צריך לקחת מזה הוראה בעבודת השם, ומכיוון שהסביר את הדברים בצורה כזו, לא יכולתי שלא להיזכר בהסבר על אותו רעיון, של הרבי מלך המשיח, בפרקי אבות, פרק ה', "גלות באה לעולם על עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל שמיטת הארץ".

הרבי מסביר שמדייקים במילים "גלות באה לעולם"; כלומר, שהעולם עצמו הוא גאולתי, ולמרות שיש העלם והסתר, יש לזכור שהעולם מעיד על כוחו האינסופי של הקב"ה שברא את העולם יש מאין.

אך בגלל חטאים שיש בעולם, מגיעים לעניין של עבודת התשובה, שזה העניין של "אלה תולדות פרץ". 'פרץ' נקרא על שם פריצת גדרי הגלות. פריצה זו מגלה למעשה, את העולם הגאולתי שמגיע לשלמות גדולה יותר אחרי הירידה של הגלות והחטאים.

במחשבה האנושית המוכרת והרגילה – יש גלות בעולם, וצריכים לחכות לגאולה שתבוא ממקום אחר ותתפוס את מקומה של הגלות. אך הרבי מגלה לנו הפוך: שהעולם במהותו הוא גאולתי, ורק הגלות היא זו שנתווספה בעולם. כאשר נסלק אותה מן העולם, או אז נגלה את הגאולתיות שיש בעולם מאז ומקדם. 

על משקל זה הסביר פעם המשפיע הרה"ח ר' אלעזר קעניג ע"ה, שאת תפילת קידוש לבנה אומרים ברחוב, ויש בכך משום "אלה תולדות פרץ" – כלומר, ש'פורצים' את גדרי בית הכנסת, ויוצאים לרחוב. בכך בעצם אנו אומרים להקב"ה שאנחנו רוצים לפרוץ ולצאת מ'בית מקדש מעט' של הגלות, ואנחנו רוצים מקדש גדול – בית המקדש השלישי, שיהיה בבחינת "גדול כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".