פסח הוא הזמן להתחזק באמונה במשיח • הרב מנחם טל

הרב מנחם טל, מגזין בית משיח

לחיים חסידים! 

אַ פריילעכן פסח!

דומה שאין חסיד שאינו מאחל לעצמו לתת את המתנה הכי טובה לרבי – לעשות נחת רוח לרבי ולכוון לרצון של הרבי מלך המשיח, וכמו שחסידים אומרים: להתמסר לרבי עד מיצוי הנפש במחשבה, דיבור ומעשה, בלימוד הנגלה והחסידות והכנת העולם לקבלת פני משיח צדקנו.

ישנו משל על מלך שיצא יחד עם פמלייתו לציד ביער. הם תכננו לחזור בטרם רדת החשיכה, אך התעכבו במלאכתם, והלילה כבר ירד על היער. המשרתים הציעו שידליקו לפידים ויעשו דרכם בחזרה לעיר הבירה, אך המלך אמר שאין זה מכבודו להסתובב כך בלילה. הוא יעצור אפוא לחניית לילה באחד הבתים בכפר הסמוך.

מיד שלחו רץ לראש הכפר הסמוך ליער כדי שימצא למלך אכסניה מתאימה.

ראש הכפר צלצל בפעמונים, וכל אנשי הכפר נזעקו לאסיפה דחופה.

אחד מעשירי הכפר אמר: "יש לי חדר שהוא מיועד לאורחים, נשים שם שטיח אדום לכבוד המלך". עשיר אחר אמר: "יש לי סוויטה שלמה לתת למלך". שלישי אמר: "יש לי קומה שלמה עם עשרה חדרים, שיהיה גם למלך וגם לפמליה".

וכך הגיעו אנשים שונים, וכל אחד הציע לארח את המלך כפי יכולתם.

הכינו משרתי המלך רשימה מכל ההצעות, ונתנו למלך לבחור היכן הוא רוצה ללון בלילה.

המלך סקר את הרשימה ולבסוף בחר ללון בביתו של איוון, כפרי פשוט. שאלו אותו השרים: "אדוני המלך, מדוע לא תלון בבית העשיר שהציע את כל הקומה עבורך ועבור בני הפמליה שלך?" ענה המלך: "העשיר שנתן את כל הקומה, וכן שאר העשירים, אומרים למעשה שהם יישארו "בעלי הבית" ואני המלך אהיה "אורח"; אך איוון נתן את מפתחות ביתו ואמר "אדוני המלך, הבית שלך, עשה בו כטוב בעיניך".

אנחנו מאחלים לעצמנו, שהרבי יהיה 'בעל הבית' אצלנו. "ושכנתי בתוכם" – בתוכיות של כל אחד מאיתנו, במחשבה דיבור ומעשה, כאשר הרבי הוא בעל הבית.

החסיד הנודע הרה"ח ר' ראובן דונין ע"ה נכנס ליחידות ונתן לרבי את מפתחות ביתו הפרטי. הרבי סובב את המפתחות והכניסם למגירה.

כששב הרב דונין לביתו, שלח את ניירות חוזה הרכישה לרבי, אבל הרבי החזיר את הניירות והוסיף במכתב שלא הניירות קובעים, אלא ההנהגה שתהיה מתאימה לרצונו של בעל הבית.

כך כל חסיד צריך לתת את המפתחות לרבי באופן כזה שהרבי יהיה בעל הבית אצלו בפן הגשמי ובפן הרוחני.

להתייגע כדי להגיע לרבי

כל חסיד רוצה בוודאי לתת מתנה לרבי, כמו אותו ילד מתוק שכתב לרבי כי החליט לתת לרבי מתנה לכבוד י"א ניסן – החלטה טובה: לקרוא את ברכות השחר מתוך הסידור ובקול רם. עד אז הילד היה אומר את הברכות תמיד כשהוא בדרך לחדר 'אוהלי תורה', ואילו כעת החליט לקום חמש דקות קודם בשביל לקרוא את ברכות השחר מתוך הסידור ובקול.

והרבי ענה לו "החייתני, כמים קרים לנפש עייפה".

סיפור מעניין סיפר הרה"ח יהודה דונין, מהשלוחים בחיפה:

כאשר הוא הגיע לשנת ה'קבוצה' שלו, זה היה בדיוק כאשר הרבי שהה במעמד ההיסטורי של הנחת אבן הפינה – י"ז אלול תשמ"ח. בגלל ריבוי האנשים שכבר מלאו את המקום, הוא ואחיו לא הצליחו לראות את הרבי. הם החליטו אפוא לעלות על גג הבניין (דרך מדרגות החירום), ומשם ראו הכל בצורה טובה.

לפתע הבחינו כי בסוף המעמד, הרבי החל לחלק דולרים. כשראו בכך, החלו לרדת מהגג והתקדמו לעבר החלוקה. אלא שכאשר התקרבו לרבי, זה היה כבר לקראת סוף החלוקה. פתאום הבחין הרב יהודה כי ידיו שחורות (כנראה בגג היה זפת ואבק ומכך התלכלך).

הוא אמר לעצמו שאין מצב לגשת לרבי עם ידיים שחורות, וחשב היכן יוכל לנקות את ידיו במהירות, והאם לוותר על התור? 

מפה לשם, אנשי 'ועד המסדר' זירזו את כולם להתקדם, וכך מצא את עצמו עם הידיים השחורות עומד מול הרבי, מושיט את ידו לקבל דולר.

הרבי חייך אליו חיוך רחב ונתן לו את הדולר.

הוא היה נבוך וחשב לעצמו: מה המסר? מדוע הרבי נתן לו את הדולר בחיוך רחב?

המסקנה שלו הייתה, שאם רוצים שהרבי יחייך צריך לעבוד ולעמול קשה; צריך להתמסר עד כדי שהידיים יהיו "שחורות" – ואז הרבי יחייך…

מצות האמונה והמשיח

כידוע, הרבי מלך המשיח חילק מצות שמורות לכל אנ"ש ברחבי העולם. הרבי עצמו חילק בידיו הק' לאברכי הכולל ולשלוחים על מנת שיחלקו זאת בכל העולם כמו גם לסדרים ציבוריים.

פעם שאלו את הרה"ח ר' זושא פרטיזן: "ר' זושא, ישנם חסידים שסבורים כי יש לאכול את המצה של הרבי מיד בתחילת ליל הסדר כשמברכים "על אכילת מצה", וישנם אחרים שאוכלים זאת בעת אכילת האפיקומן דווקא. ומתי אתה אוכל את המצה של הרבי?"

ר' זושא ענה שהוא בכלל לא אוכל את המצה בליל הסדר, אלא בסעודת משיח.

כששאלוהו "למה?" השיב ר' זושא: "כל מצה זה 'לחם אמונה' – אבל המצה שהרבי מלך המשיח נותן, זו מצה של לחם אמונה במשיח".

הרי משיח זה למעלה מטעם ודעת, כפי שמרומז בשורות האחרונות בסימן י"א באגרת הקודש בתניא, ארבע מילים שנותנות את ראשי תיבות של המילה משיח – "חכמתו יתברך שאינה מושגת".

משיח הרי ישלוט על כל העולם כולו כולל על המדינות הכי חזקות: אמריקה, רוסיה, סין וכו', האם זה מובן בשכל? האם זה יכול להתרחש על פי דרך הטבע? בשלב הבא צריך להיות בניית בית המקדש ותחיית המתים – כל אלה דברים מופלאים ביותר ובלתי מתקבלים בהגיון אנושי רגיל. 

כך גם בדורנו: הרבה אנשים שואלים, ובפרט אחרי ג' תמוז, "איך זה יכול להיות שהרבי הוא משיח?"

על זה עונים להם שזו "חכמתו יתברך שאינה מושגת".

ואכן, השאלה היא שאלה: איך יכול להיות שאנחנו מאמינים שהרבי הוא המשיח ומנהיג את העולם גם אחרי ג' תמוז? ההסבר הפשוט ביותר הוא – כמו שלא יכול להיות גוף בלי ראש, כך עם ישראל לא יכול להיות בלי ראש בני ישראל. העובדה שכולם רואים, כיצד חב"ד הכפילה ושילשה את עצמה לאחר ג' תמוז. כך שאם יש גוף בוודאי שיש ראש…

אכן, ישנו העלם והסתר, אבל אחרי העלם מגיע הגילוי. גם אנחנו נזכה בקרוב ממש להתגשמות הבקשה שלנו "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" – צמיחה של מלך המשיח.

מישהו אמר פעם "וכי אנחנו מבינים איך התרחשו עשרת המכות?" וכי אנחנו מבינים את קריעת ים סוף? ואת הנס של שמש בגבעון דום כאשר פתאום השתנה כל סדר בראשית? ואיך אנחנו מבינים את סיפור אליהו הנביא שעלה בסערה השמיימה ולמרות זאת הוא מגיע בגופו לעשות ריבוי שליחויות בעולם. האם זה מובן בשכל?

אומר ר' זושא: "את האמונה הזו במשיח יש להחדיר לכל יהודי בעולם עד שזה יחלחל ויגיע גם לגויים. זו אמונה שצריך כוח בשבילה, ואת הכוח הזה מקבלים מהמצה – 'מיכלא דמהימנותא', לחם אמונה, בפרט כזה שמגיע מידיו הק' של הרבי".

מצה היא 'לחם אמונה' – ופסח הוא הזמן להתחזק באמונה שמעל השכל – אשר למרות כל מה שנראה לעיני בשר, הרי משיח בא ברגע זה ממש.

חירות או נוחות, מהדר או מחמיר

באחד ממכתביו מתייחס הרבי לשאלה מעניינת: 

מצד אחד נאמר שבני ישראל הם 'בני חורין' וחג הפסח נקרא 'זמן חירותנו'. מן הצד השני – הקב"ה הוציא אותנו ממצרים כפי שכתוב "בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלוקים על ההר הזה". כלומר, כל היציאה לא נועדה אלא כדי שנהיה עבדים לקב"ה. 

ובכן, האם ביציאת מצרים הפכנו ל'בני חורין' או ל'עבדים'? 

הדבר יובן על ידי הגדרת המושג 'חירות' ו'הגבלה': לעתים, מה שנחשב ל'חירות' ברמה מסוימת, נהפך הוא–עצמו להגבלה ברמה אחרת.

באחד מהמכתבים הכלליים לחג הפסח, הרבי ממחיש זאת מעולם הצומח, החי והמדבר.

הצומח זקוק לאור, מים ואדמה ואוויר. כשיש לו את זה, הצמח נמצא במצב של 'חירות'.

לעומת זאת, החי לא יכול להסתפק באדמה, אור ומים, הוא זקוק גם לנוע במרחבים, וזוהי חירותו. אם יהיה לו כל צרכיו, אך לא יוכל לנוע ממקום למקום, הוא לא נחשב לבעל חי חופשי.

לעומת בעל חי – האדם (גם גוי) שהוא דרגת 'מדבר' – לא מספיק לו את מה שיש לצמוח או לחי, אלא הוא חייב משהו רעיוני–שכלי להתעסק איתו – וזוהי חירותו.

יהודי הוא דרגה אחת מעל – חלק אלוקה ממעל ממש. לכן, לא מספיק לו החירות השכלית כפי שיש לגוי. החירות האמיתית אצלו זה שהוא דבוק בתורה והמצוות ומחובר ל'אין סוף'. ואדרבה, "אין לך בן–חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה", וכפי המשל הידוע של דגים הנמצאים בים. השהות שלהם שם אינה מוגבלת, אלא אדרבא, שם היא חירותם האמיתית. 

הרי שכל המצוות והסייגים, ההידורים וההכנות שיש לנו – בפרט לקראת חג הפסח – זה מה שמחבר אותנו עם האין–סוף. ולכן, זו החירות והשמחה הכי גדולה.

תפקידנו לתכנן את ההכנות לחג ואת סדר הבית בחג הפסח באופן שיהיה זה "באופן המתקבל": להשקיע מחשבה איך להכניס שמחה בכל ההידורים על מנת שבני המשפחה ירגישו חירות ושמחה, ולא גזירה…

שמעתי שאחד ממשפיעי אנ"ש המתגורר בירושלים, קיבל פעם החלטה טובה: בכל פעם שהוא מגיע לביתו מהעבודה, הוא ייכנס עם בשורה טובה. הוא יבדוק מראש למי מגיע מזל טוב על שידוך, בר מצווה או לידה, וכך למעשה יפתח את השיחה שלו עם בני הבית עם משהו משמח שפותח את הלב.

צריך להשקיע מחשבה איך אנחנו מביאים את האור וההשקפה החיובית של פסח עם כל ההידורים, לכל בני הבית.

ידוע הפתגם בפי חסידים: מה ההבדל בין 'הידור' ל'חומרה'? והתשובה היא פשוטה: 'חומרה' עושים בסבר פנים 'חמורות', והידור עושים עם פנים 'שמחות ומהודרות'…

שנזכה כולנו לחירות אמיתית בגשמיות וברוחניות, ונזכה לאכול מהפסחים ומהזבחים בבית המקדש השלישי והמשולש עם הרבי מלכנו בראשנו.

לחיים חסידים! 

אַ כשר'ן און אַ פריילעכן פסח!