כשהמחשבה משלימה את החסר • הרב שניאור זלמן אבצן

הרב ​שניאור זלמן אבצן, מטפל באמנות (M.A)

ילד חוזר הביתה מבית הספר, זורק את התיק בפינה ואומר: "לא רוצים להיות חברים שלי".

הורה ששומע משפט כזה מיד נדרך.

אחרי כמה שאלות מתברר שבמהלך ההפסקה החברים התחילו משחק כשהוא לא היה שם, וכשהגיע כבר לא נשאר מקום להצטרף.

זה בהחלט לא נעים, ואפילו פוגע, אבל האם זו באמת הוכחה שלא רוצים להיות חברים שלו?

הרבה פעמים הילדים שלנו, וגם אנחנו המבוגרים, לא מגיבים רק למה שקרה אלא בעיקר למה שסיפרנו לעצמנו על מה שקרה.

העובדה הייתה שלא נשאר מקום במשחק. הפרשנות הייתה שלא רוצים להיות חברים שלי.

המרחק בין שני הדברים הללו הוא המרחק בין אכזבה רגעית לבין כאב גדול.

בפרשת שלח הרבי שואל על המרגלים. הרי משה רבינו בחר אותם למשימה כה משמעותית, מה שמעיד שהיו אנשים כשרים וראויים ואיך ייתכן שהגיעו למצב של מרידה כלפי שמיא?

אלא שהמרגלים נשלחו לתור את הארץ, לראות את המציאות ולהביא את מה שראו.

הבעיה התחילה כשהם הכניסו לתוך השליחות את העצות, החשבונות, השיקולים והמסקנות האישיות שלהם.

הם לא הסתפקו בתיאור המציאות אלא התחילו לעסוק בשאלה מה לדעתם צריך לעשות, האם ניתן להצליח, ומה הסיכויים לנצח.

גם אם המחשבות הללו נראו בתחילת הדרך הגיוניות ואפילו אחראיות, ברגע שהן תפסו את הבמה כבר אי אפשר היה לדעת לאן הן יובילו.

זה קורה גם אצל ילדים.

חבר לא חייך בבוקר, והמחשבה מיד משלימה את החסר.

המורה העיר הערה, והילד כבר מסיק מסקנות על היחס שלו אליו.

לא בחרו אותו ראשון למשחק, והוא משוכנע שאף אחד לא רוצה בחברתו.

המציאות הייתה אירוע אחד, אבל הפרשנות הפכה אותו לסיפור שלם.

אולי אחד התפקידים החשובים שלנו כהורים וכמחנכים הוא לעזור לילדים להבחין בין מה שהם ראו לבין מה שהם פירשו.

לעזור להם לשאול מה באמת קרה, מה הם יודעים בוודאות, ומה הם כבר הוסיפו מתוך חשש, פגיעה או דמיון.

כי לא תמיד מה שמכאיב לילד הוא המציאות עצמה. פעמים רבות מה שמכאיב לו הוא המסקנות שהוא בנה סביבה.

וכאשר ילד לומד לעצור רגע לפני המסקנה, לבדוק את העובדות לפני הפרשנות, הוא מקבל כלי שילך איתו לכל החיים.