מורדי מילר
"יש לי מתנה עבורך", כתב לי אבא ולא פירש.
ביום שישי האחרון נסעתי לבית הוריי. אבא הושיט לי את המתנה – שני פריטים ממוסגרים במסגרות עץ פשוטות: תצלום של אבא מקבל דולר מהרבי מליובאוויטש, והדולר עצמו. אבא היה נרגש מאוד. "זה שייך לך", אמר.
עד שנולדתי היו להוריי בנות. אבא רצה גם בן. נסע אל הרבי מליובאוויטש וביקש ברכה. נהוג היה שהרבי נותן לבאים אליו דולר אחד, על מנת שיתנו אותו לצדקה. הבאים היו משאירים אצלם את הדולר מהרבי, ובמקומו נתנו לצדקה דולר אחר. הביט הרבי באבא ולמרבה ההפתעה הושיט לו שני דולרים: "דולר אחד לך, ודולר אחד עבור הבן הזכר שייוולד לך", אמר. לאחר שנה נולדתי.
כל השנים שמר אבא על הדולר, וכעת מסר לי אותו. "למה רק עכשיו, כמעט שלושים שנה אחרי שקיבלת את הדולר?" שאלתי. "עכשיו אתה כבר גדול", התחמק אבא.
לא קל לאבא שבנו בוחר באורח חיים שונה בתכלית. לא קל כשתקוות אדירות מתפוגגות. גם לבן לא קל. לא קל לבחור בדרך אחרת משל אבא, לא קל לנוכח הצער הגדול והפגיעה; ישנה אהבה גדולה, אבל גם חוטים פרומים המבקשים להיפגש לשווא.
אני יודע עד כמה דולר הברכה הזה יקר לאבא שלי. הוא בישר מבחינתו את לידתי, הוא אחז בו בציפייה עד שבאתי לעולם. כשמסר לי אותו הוא הושיט לי פיסה מהלב שלו, הוא צעד לקראתי – במאמץ אדיר – ונתן בי אמון. אף אני אחזתי בדולר ואחזתי באבא. שלא יאבד לי יותר ממה שכבר אבד.