לא מצליח לקום לקריאת שמע? • הרב שניאור זלמן שניאורסאהן

הרב שניאור זלמן שניאורסאהן, שליח הרבי ברובנא, אוקראינה, מאמן ומטפל בכיר בשיטת itt, מפתח מודל גשר להצלחה – לתקשורת בין־אישית בונה להורים וצוותי חינוך

הוא ישב מולי בקליניקה, כולו כואב ומיואש. מראהו של אברך מן השורה, המקפיד על לבוש והנהגה חסידית.

"אני לא מצליח להתפלל. קריאת שמע אני מקפיד לקרוא אחרי סוף הזמן. בשבת, כשאני עם הילדים בבית הכנסת, אני מתחת לטלית, אבל משהו חוסם אותי. אני הופך את הדפים, אבל המילים אינן מתפללות".

לצערי, הוא אינו מקרה יחיד. אני פוגש אברכים שהכול אצלם מתנהל לפי הספר, אבל משהו מבפנים מתנגד לתפילה או לקריאת שמע.

לרוב מגיעים לטפל בזה כאשר אל הקונפליקט הפנימי מצטרפים הילדים שגדלים. החלק האבהי והאחראי רוצה להנחיל להם את האהבה לתפילה ואת החיות שבה, אך אינו מצליח לתת דוגמה, אפילו כמצוות אנשים מלומדה.

בפרשת ואתחנן, שקראנו השבת, מספרת התורה: "ואתחנן אל ה'". חז"ל מלמדים שמשה רבנו התפלל תקט"ו – 515 תפילות. בתחנונים, כמי שמבקש מתנת חינם. כל תפילה היא עבודה, כל תפילה היא תחינה חדשה: אולי הפעם ?

"שמע ישראל… ואהבת את ה' א־לקיך". רש"י מפרש: "עשה דבריו מאהבה. אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה; העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו – מניחו והולך לו".

האברך עבר תהליך, וברוך ה', היום הוא מהווה דוגמה לבניו המתבגרים: קריאת שמע בזמנה ותפילה בהשכמה. מילות התפילה מתפללות ומאירות, הוא מתאר, ועל הדרך השתחררו גם דברים נוספים.

תקופת בין הזמנים מעמידה את ההורים במפגש מחודש עם הילדים שחזרו מהישיבה, וגם עם הילדים שעדיין בבית. כולם חווים את היהדות כפי שהיא נוכחת בבית: נעים או מתוח, עול או חירות.

האחריות שאנו ההורים חשים למחויבות של ילדינו לקב"ה, לתורה ולמצוות – ובעיקר להשכמה, לשמירת זמני התפילה, לתפילה במניין ולקריאת שמע בזמנה – עלולה להפוך לנקודת חיכוך קריטית. פעמים רבות התוצאה הפוכה מן הרצוי, והיא בונה אצל הילד המתבגר התנגדות פנימית.

במקרה אחר שבו פגשתי התנגדות חזקה, היא התעוררה אצל יהודי חסידי לאחר הנישואין. כאשר אשתו הזכירה לו על תפילה במניין ועל קריאת שמע בזמנה, ההתנגדות התפרצה במלוא עוצמתה. הוא היה צריך לעבור תהליך של שלום עם התפילה ושל שלום בבית – והכול התחיל ברצון טוב של אחד ההורים להיות הורה אחראי.

"אז מה כן אפשר לעשות", שואל אותי אבא נבוך, "אם כבר אסור לומר כלום ?"

ראשית, אין איסור לומר. השאלה היא איך אומרים.

כדאי לקיים שיחה עם הילדים שכבר בבית ולומר להם שאינכם השוטרים או מנהלי החשבונות שלהם מול הקב"ה. הם בוגרים דיים כדי להיות אחראים ליידישקייט שלהם. בגיל הזה החינוך אינו נעשה באמצעות הוראות, אלא באמצעות דוגמה אישית ויצירת מרחב נעים בבית.

בקשו מהילדים לקבוע יחד כללים, כדי שבין הזמנים יהיה נעים בבית. בנוגע להשכמה, לתפילות ולמצוות, שאלו אותם אם הם רוצים עזרה בהשכמה או תזכורת לזמן קריאת שמע – ובאיזו צורה. הדגישו שהאחריות היא שלהם, ואתם רק מסייעים. אל תהפכו לשעון המעורר או לשוטר.

ומה אם יפסידו את הזמן?

זו האחריות שלהם. האחריות שלכם היא לטווח הארוך. ומניסיוני – הרפו. זה הרבה יותר יעיל.

רוצים שהילדים ייקחו על עצמם אחריות ? נסו לא לקחת אותה מהם.

תנסו. תפעלו.
תצליחו – באחריות.