הרב שניאור זלמן שניאורסאהן, שליח הרבי ברובנא, אוקראינה, מאמן ומטפל בכיר בשיטת itt, מפתח מודל גשר להצלחה – לתקשורת בין־אישית בונה להורים וצוותי חינוך
הוא ישב בקליניקה וסיפר סיפורים. הלך סחור סחור. דיבר הרבה, אבל לא נגע במה שבאמת חוסם אותו.
בכל פעם שהתקרב לנקודה, הוא זז הצידה. שינה כיוון. הוסיף עוד הסבר, עוד שכבה.
בשלב מסוים זה נהיה ברור: הוא לא מתחמק מהשאלה – הוא מתחמק מהתשובה.
הוא אפילו הצליח לשכנע את עצמו.
בקליניקה זה רגע מוכר. דווקא בהתחמקות הזו מסתתרת האמונה החוסמת.
יש כמה סיבות להדחקה הזו. אחת מהן היא הפחד להתמודד עם הבעיה האמיתית. לפעמים זה הפחד ממה יקרה אחרי שנשחרר – מה זה ידרוש ממנו לשנות, לזוז, להתאמץ.
כל זה אצל מי שכבר הגיע לאימון, שכבר רוצה שינוי. ומה נאמר על מי שאומר לעצמו: "הסתדרתי 40 שנה עם הבעיה — נשרוד עוד 80. העיקר לא להתמודד עם הפחד לשחרר".
כדי לשחרר חסם כלשהו, נדרש להגיע לאירוע ראשוני שבו התקבעה אמונה שנטמעה והפכה לתפיסה המנהלת את האדם ולפיה הוא מגיב ופועל.
בתהליך של זיהוי האמונה, נבודד ונדייק מתוך מערכת האמונות את זו שמפעילה וחוסמת.
מעניין שפעמים רבות המתאמן מתפתל ומסרב לומר מהי האמונה החוסמת אותו.
ייעודו של הטור הוא לעורר מודעות לנשירה הסמויה הקיימת בישיבות, ולהניע הורים וצוותי ישיבות להתקשרות ביניהם. מחקרים מוכיחים הצלחה גבוהה בעשרות אחוזים אצל תלמידים שיש מעורבות הורית.
בפועל, הטור של פרשת תזריע מצורע לא נכתב. חשבתי לעצמי – אולי פעל כאן מנגנון שמנע ממני לכתוב את שמה המפורש של הבעיה. והיא: הבדידות. – שורש הבעיה של הנשירה הסמויה
הטור תוקף ומחלחל תחת האמונה שזו גזרת גורל שאי אפשר לשנות.
הטור היה אמור להיכתב בלי קישוטים, בלי מילים יפות, בלי סחור סחור: בדידות = נשירה סמויה.
מטרת הטור – למנוע את הבדידות אצל הבחור שבישיבה.
בפרשת בהר – בחוקותי, אותה קראנו השבת, התורה מורה לנו על הערכה – ערך נפשות, לא ערך מסחרי.
מגדולי החסידים היה רבי הלל מפאריטש, שהשתוקק להיפגש עם בעל התניא. לכל מקום שהגיע כדי לפגוש את הרבי, התברר שהרבי כבר עזב.
אחרי ניסיונות רבים ללא הצלחה, הקדים רבי הלל להגיע לעיירה לפני שהרבי הגיע אליה. הוא הכין קושיא במסכת ערכין, אותה התכוון להציג בפני בעל התניא.
הוא נכנס לאכסניה שבה היה הרבי אמור להתאכסן, והתחבא תחת הספה בחדר המיועד לרבי.
כשנכנס הרבי לחדר, עוד לפני שהספיק רבי הלל לצאת, שמע את קולו אומר: "כאשר יש לאברך קושיא בערכין – עליו להעריך את עצמו תחילה."
ומיד התעלף רבי הלל.
כאשר מצאוהו ועוררו אותו – כבר נסע אדמו"ר בעל התניא משם.
רבי הלל, כחסיד אמיתי, חיפש אמת.
וכשמצא אותה אצל בעל התניא – עזב הכל כדי להתחבר אליה. וכששמע שהאמת היא להעריך את עצמו – התעלף. זה נגע בנקודה הפנימית ביותר.
בטיפול ואימון – ההתחמקות מלגעת באמונה, בנקודה הפנימית ביותר – נועדה להגן על הערך העצמי שלא יתערער.
כך גם בקשר שבין הורים לצוות הוראה: ערכו של כל צד חשוף, ומתוך הגנה – נמנעים מתקשורת, ובכך מונעים את בניית הערך של הבחור בזמן הקריטי שבישיבה.
בלוח היום יום, בשבת האחרונה, כתב הרבי: "פעם אחת התוועדו חסידים הראשונים. תוכן שיחתם היה: הרבי, רבינו הזקן, פעל שלא יהיו לבד.
פעם – הרבי, הר"מ והגאון – היו לבד, והתלמידים היו לבד. דרך החסידות שייסד הרבי היא התועלת האלוקית הגדולה: שהרבי אינו בודד, וחסידים אינם בודדים."
אני מזמין אתכם להרצאה מיוחדת
המיועדת להורים לילדים שלומדים או עולים לישיבות.
נושא ההרצאה:
נשירה סמויה – אינה גזרת גורל.
מודל מסודר וברור למעורבות הורית.
חוויה של תמונת הצלחה לבחור בישיבה
ההרצאה תתקיים בעזרת ה׳ ביום ראשון, ראש חודש סיוון, בשעה 21:00 בזום.
שלחו הודעה: "אני רוצה להשתתף בהרצאה", למספר: +972-584-479-770
שמרו את המספר – ותקבלו קישור לקראת המפגש.
עד אז עצרו לרגע ושאלו את עצמכם: מה מונע מכם תקשורת – מה אתם מספרים לעצמכם? ומה באמת האתגר שלכם?
תנסו. תפעלו.
תצליחו – באחריות.