לשמוח גם אם זה דורש לזוז מהרגילות • הרב שניאור זלמן אבצן

הרב ​שניאור זלמן אבצן, מטפל באמנות (M.A)

לפני החג אנחנו כבר יכולים לדמיין איך הוא ייראה. הילדים ישבו יפה בסוכה, כולם ישתתפו, נגיע בזמן, נאכל יחד, נצא לשמחת בית השואבה, והאווירה תהיה בדיוק כמו שרצינו.

ואז מגיע החג עצמו.

אחד הילדים עייף, השני לא רוצה לרדת שוב לסוכה, מישהו כבר איבד סבלנות, הארוחה מתאחרת, ובלילה שבו רצינו לצאת לרקוד בשמחת בית השואבה אנחנו מגלים שלא כל בני הבית נמצאים באותו קצב.

כל השנה אנחנו בונים לילדים "דירת קבע". יש שעות, גבולות, סדר יום, דרישות וציפיות. אנחנו רוצים שהם ילמדו להתארגן, להתמיד, לקחת אחריות ולדעת מה מצופה מהם. כל הדברים האלה חשובים. ילד צריך לדעת שיש סדר, שיש מסגרת ושאפשר פחות או יותר לדעת מה עומד לקרות.

אבל לפעמים, בלי לשים לב, גם אנחנו נהיים קצת קבועים מדי. כך הילד צריך להתנהג, כך סעודה צריכה להיראות, כך הוא אמור להגיב, ובשעה הזאת הוא כבר צריך להיות מוכן.

ואז המציאות לא תמיד משתפת פעולה.

בסוכות אנחנו עוברים מדירת קבע לדירת עראי. לא מבטלים את הבית, אלא יוצאים ממנו לזמן מה. לוקחים איתנו את הכלים, את האוכל, את המשפחה ואת החיים עצמם, ומעבירים אותם למקום אחר.

גם שם יש סדר, גם לסוכה יש הלכות וגבולות, אבל שום דבר לא בדיוק כמו בבית.

וזה יכול ללמד אותנו גם על הורות.

גמישות היא לא ויתור על גבולות. היא היכולת לעצור ולשאול את עצמי: מה באמת חשוב לי עכשיו, ומה פשוט לא קרה כמו שתכננתי?

אם הילד עייף, האם אני חייב להילחם איתו על עוד עשר דקות סביב השולחן? אם נער לא רוצה כרגע להצטרף, האם כל הסיפור הוא שהוא יעשה בדיוק מה שרציתי, או שאפשר למצוא דרך אחרת להשאיר אותו מחובר? ואם משהו יצא מהסדר, האם מבחינתי כל הערב כבר נהרס, או שאפשר לשנות קצת את התוכנית ולהמשיך הלאה?

ואז מגיעה גם שמחת בית השואבה. יוצאים בערב, רוקדים, חוזרים מאוחר יותר, והשגרה קצת זזה. ופתאום הילדים פוגשים עוד מסר חשוב: לא רק סדר, אחריות ועמידה בדרישות הם ערכים. *גם שמחה היא ערך.*

צריך "לשאוב דליים של שמחה". לצאת, לרקוד, לשיר, להיות יחד, גם אם זה דורש מאיתנו להזיז קצת את הסדר הרגיל. לא משום שהמסגרת כבר לא חשובה, אלא משום שאנחנו רוצים שהילדים יגדלו בבית שבו גם לשמחה מפנים מקום, זמן ואנרגיה.

ילדים לומדים לא רק ממה שאנחנו אומרים להם שחשוב, אלא גם ממה שאנחנו מוכנים לפנות עבורו מקום בחיים שלנו. אם כל השנה הם רואים שאנחנו משקיעים בלימודים, בזמנים, באחריות ובגבולות, ובחג הם רואים שאנחנו גם יודעים לעצור, לצאת ולשמוח, הם מקבלים תמונה רחבה יותר של חיים שיש בהם גם מסגרת וגם חיות.

בסוף, אנחנו רוצים לגדל ילדים שיודעים לחיות בתוך מסגרת, אבל לא מתפרקים כשמשהו זז בה. ילדים שיודעים שיש גבולות, אבל גם יודעים להתמודד כשהמציאות קצת אחרת ממה שחשבו.

וגם אנחנו כהורים צריכים את אותה יכולת:

*לדעת מה חשוב לנו,* אבל לא להילחם על כל פרט. להחזיק גבול, אבל לדעת גם *לשנות דרך*. להחזיק ציפייה, אבל לא לאבד את הילד אם הוא לא עומד בה בדיוק כמו שתכננו.

כי החיים לא תמיד מתנהלים כמו דירת קבע.

לפעמים צריך לדעת לעבור קצת לדירת עראי, להישאר מחוברים למה שחשוב, ולגלות שגם כשהכול לא בדיוק במקום, עדיין אפשר להיות יחד, לרקוד וגם לשמוח.