אל תשאירו אותו בצד השני • הרב שניאור זלמן שניאורסאהן

הרב שניאור זלמן שניאורסאהן, שליח הרבי ברובנא, אוקראינה, מאמן ומטפל בכיר בשיטת itt, מפתח מודל גשר להצלחה – לתקשורת בין־אישית בונה להורים וצוותי חינוך

זה היה בתחילת הדרך, כאשר נוסף על הטיפול האינטואיטיבי, שכל שליח עושה בו שימוש בהצלחה רבה, התחלתי להשתמש גם בכלים מקצועיים בקליניקה. הרצון לעזור, שהיה מלווה בתחושה של עוצמה, לא איפשר לי לפספס, וכל פנייה לעזרה קיבלתי בידיים פתוחות, בלי לסנן.

וכך, ביום בהיר, ישב אצלי בקליניקה יהודי מכובד. אני מלא בביטחון עצמי, יודע מה עליי לעשות לפי כללי הפרוטוקול: פגישה ראשונה מתמקדת בהיכרות וחיבור. לקראת סיום ביקשתי לדעת מה הסיבה שבשלה הוא פנה לעזרה, וחשבתי לעצמי שזיהיתי את הבעיה. בחיוך של זחיחות דעת סיימנו את הפגישה, עם הסבר שלי שבעז״ה נשחרר את הבעיה ממנו ואותו מהבעיה, וזה לא ייקח הרבה זמן.

פגישה שנייה, פגישה שלישית, והיהירות התחלפה בתחושת תקיעות, וכל הקישוטים שמגדירים את מי שתקוע. באותו שלב דאגתי לליווי צמוד, וכל תהליך אימוני וטיפולי שעשיתי שחזרתי עם מנטור שליווה, דייק וגם תיקן, ובעיקר העצים אותי.

סיכמנו שאם בפגישה הבאה אין התקדמות, אז אני משחרר את המטופל ועושה פגישת סיום ופרידה. בפועל כבר קיבלתי החלטה לשחרר, ושיתפתי לפני כן את המטופל שזו תהיה פגישת סיום, עם הליך סגירה מקצועי.

ביחד עברנו על התהליך שעשינו, וזיהיתי שבסיום הפגישה הראשונה נוצר אצל המטופל טריגר משמעותי. ביקשתי ממנו להתבונן בי, להיזכר בסיומה של אותה פגישה ולבדוק איזה אירוע בחייו מציפה אצלו הבעת הפנים שהייתה לי.

הוא סיפר שהחיוך הזחוח הזכיר לו את הר״מ שלו בישיבה. בתחילת השנה, בשיעור א׳, כשהיה נער צעיר, הוא לא הבין את הגמרא וביקש עזרה. חיוך קל שהסתתר מתחת לשפמו של הר״מ גרם לו להבין שהפשט כל כך פשוט, עד כדי גיחוך. את השאלה הבאה כבר שאל החברותא שלו, והוא נשאר במקומו.

החיוך שלי הציב בינינו את אותו מגן שהוא בנה לעצמו מפני הרב המחייך – ״המעקה״, שרק גבה והתעבה עם השנים ולא איפשר לנו להמשיך.

בפרשת כי תצא, אותה קראנו השבת, התורה מצווה: ״כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו״.

אזהרה זו היא גם עבודה של היהודי עם עצמו. עלינו לעשות מעקה כדי שלא ניפול. רק צריך להיזהר שכשבונים את המעקה, אנחנו דואגים שמי שאנחנו רוצים שלא ייפול מהגג יישאר בשטח הפנימי, ולא ח״ו יישאר מחוץ למעקה, בסכנת נפילה.

אותו מטופל עבר תהליך אצל מטפל אחר שהמלצתי לו, וברוך ה׳ הוא היום בעצמו משמש בישיבה בהוראה, ובהצלחה רבה.

אנחנו עמוק בחודש אלול. כמעט מחצית החודש עברה. עולם הישיבות כבר שבועיים במלוא התנופה.

בשיחות עם ר״מים, משגיחים ורבנים, בכל שיחה בהקשר לתלמידים שהתחילו שיעור א׳ בישיבות הקטנות וגם הגדולות, התגובה היא: ״עכשיו חודש אלול, אנחנו לא מכירים את הבחורים. רק אחרי החגים, בחודש חשוון, נתחיל להכיר אותם״.

זו תגובה נכונה והגיונית, אלא שחשוב מאוד לזכור – נכון שהזמן עדיין אינו מספיק להיכרות של הצוות עם הבחורים, אבל אצל הנערים הצעירים, וגם אצל הבוגרים שהתחילו את המסלול בישיבה גדולה, ההתחלה החדשה מחדדת את החושים.

בעוד אתם מחוברים לבחורים הבוגרים יותר, שאתם מכירים משנה שעברה והשנה שלפניה, החדשים כבר בוחנים אתכם. היזהרו מאוד שהמעקה שהם מציבים משאיר אותם איתכם, אנשי הצוות, באותו צד פנימי, ולא ח״ו יהיה מעקה שמפריד.

האחריות היא על הצוות, אבל בהחלט טלפון של הורה לאיש צוות, עם התעניינות אמיתית לגבי הבן וגם התעניינות בו – באיש הצוות, יכול לעשות הרבה. כמה מילים על החוזקות של הבן שלכם, או על תחום מסוים שבו הוא זקוק לחיזוק, יכולות לסייע לאיש הצוות לראות אותו נכון יותר.

קרוב לוודאי שהחיבור המשמעותי ייווצר רק בחשוון, אבל כבר עכשיו החיוך של אותו איש צוות לבן שלכם יהיה מחבר ולא מפריד. שניהם יחד יהיו מצדו הפנימי של המעקה.

תרגלו שיחה מעצימה, מפרגנת ומלאת הערכה. לא תתחרטו.

רוצים שינוי?

תנסו. תפעלו. תצליחו – באחריות.