לבקש גאולה מתוך שמחה, ולא כי קשה לנו • הרב ערד

הרב יצחק ערד

מצב רוח תמידי של שמחה, דווקא הוא מביא לציפייה נעלית יותר לגאולה, כי תחושת השלמות והרוממות מאפשרת לרצות שינוי אמיתי של המציאות, שינוי של גאולה.

ההתעוררות לציפייה לגאולה, יכולה להיות ב'תנועה' של מרירות וזעקה – 'עד מתי', ובפרט כשנמצאים ימים ספורים לפני ג' תמוז, ובציון 30 שנה. יחד עם זאת אצל הרבי מה"מ ישנה הדגשה שכל העניינים יהיו מתוך שמחה וטוב לבב, וגם התביעה והבקשה לגאולה צריכה להיות דוקא מתוך תחושה של שלימות.

ב"יחידות" של האדמו"ר מסקולען זצ"ל אצל הרבי (כ' בשבט תשל"ד), נאמרו ביטויים מיוחדים ומפליאים על הצורך בגאולה ועל דרישתה, ובין השאר אמר הרבי:

"אנו אומרים בתפילה 'שבענו מטובך ושמחנו בישועתך'. מהו כפל הלשון? אלא כשיהודים לא טוב להם, כשיש צרות, הם מבקשים שמשיח יבוא. אבל לא זו הסיבה האמיתית שאנחנו צריכים משיח. אנחנו צריכים משיח כי 'שכינתא בגלותא', ולכן מבקשים שיהיה קודם 'שבענו מטובך', שלכל יהודי יהיה טוב האמיתי מידו המלאה הפתוחה הגדושה והרחבה, ואז הוא לא יבקש משיח בגלל הצרות שלו אלא בגלל שכינתא בגלותא, "וזהו שלאחר שיהיה 'שבענו מטובך', אזי כשמשיח יבוא יהיה 'שמחנו בישועתך': השמחה תהיה לא משום שנפטרנו מהצרות שלנו (כי כבר נפטרנו מהן קודם) אלא 'בישועתך' – בגלל הישועה של הקב"ה כביכול, שניוושע ממצב של שכינתא בגלותא".

נראה שבדברים אלו של הרבי טמון יסוד חשוב הנוגע לאופן הציפייה שלנו לגאולה.

לא להתרכז רק בחיסרון

אחת הבעיות הקשות של האדם היא העדר אמונה אמיתית ועמוקה שהשינוי אפשרי. מדוע הוא מרגיש שאין סיכוי? משום שהוא מרוכז בעצמו ובקשיים שלו.

אדם שנמצא במצוקה אישית הוא שקוע בתוך עצמו, וקשה לו (ולפעמים הוא איננו מסוגל כלל) לראות מציאות אחרת שנמצאת מחוצה לו. כדי שהאדם יהיה מסוגל לצאת מעצמו, ולרצות שיהיה אחרת, לרצות גאולה, הוא צריך לחוות חוויית שלמות.

ברוח זו ניתן לבאר את המשמעות שבדברי הרבי: כאשר יהיה "שבענו מטובך", שלא יהיו צרות אלא הרגשה של שובע ושלמות, נוכל לרצות שתבוא הגאולה, מתוך מקום אמיתי של שלמות. כל עוד האדם מרוכז בחוויית החיסרון האישי שלו – גם הבקשה שלו לגאולה תהיה מצומצמת ותתמקד בתחינה לפתרון בעיותיו האישיות ותו לא, ולא תוכל לדמות לבקשה הנובעת מתוך שלמות אמיתית.

הרוכל פספס…

משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה מחזר על הפתחים ומוכר מיני סדקית: מחטים, דסקיות וכדומה. פעם אחת נקרתה בפניו הזדמנות, להציל את המלך. ביקש המלך לגמול לו טובה, ואמר שייתן לו כל מה שירצה, ועליו – רק לבחור. שקל הרוכל בדעתו, וביקש שלא ייתנו למתחרה שלו להסתובב ולמכור מיני סדקית בעיר שבה הוא מסתובב…

מובן שהמלך מילא את בקשתו, כפי שהבטיח, אבל כולנו מבינים שהבקשה שלו נבעה מתוך 'קטנות' המוח המרוכז בעצמו ולא מסוגל לראות שלמות או מהות הגדולה מן המהות הצרה שהייתה לנגד עיניו. אילו הייתה לו רוממות נפש, הוא היה יכול לבקש שכל אוצרות המלך ייפתחו לפניו, אבל הצרות וההרגל שנטבע בו לחיות חיי עניות ולדלות – הסתירו ממנו את היד המושטת אליו להיגאל.

לפעמים גם אנחנו 'נופלים' לאותה חשיבה מוטעית: אנו סגורים בתוך התפיסה המצומצמת שלנו של הגלות, ואיננו מסוגלים לצאת ממנה. גם כשאנו מבקשים גאולה, ה'גאולה' הזאת מצטיירת בתודעתנו על פי המושגים והתפיסה של הגלות.

לכן צריך להקדים את "שבענו מטובך" – לראות את עצמנו ואת העולם שסביבנו מתוך חוויית שלמות. זו השליחות שהרבי הטיל עלינו. בתודעת השליחות הרבי מרומם אותנו מההסתכלות האישית הצרה שלנו ומאפשר לנו לראות את התכלית האמיתית והעליונה של כל המציאות.

זו גם הסיבה שהרבי עורר פעמים רבות על הצורך של יהודים להיות עשירים בגשמיות וברוחניות. העשירות היא תחושת השלמות הקיימת בנו, מתוך אותה הכרה שהקב"ה נמצא איתנו ומלווה אותנו בכל רגע. ככל שהמודעוּת שלנו אליה תגבר, התממשותה בגלוי תהיה קלה ומהירה יותר, וגם עוצמתה – רבה יותר.

משום כך מצב רוח תמידי של שמחה, דווקא הוא מביא לציפייה נעלית יותר לגאולה, כי תחושת השלמות והרוממות מאפשרת לרצות שינוי אמיתי של המציאות, שינוי של גאולה.

זאת מלבד סגולתה של השמחה להביא את הגאולה, וכדברי הרבי (י"ד אלול תשמ"ח): "נוסף לכך ששמחה פורצת כל הגדרים, גם גדרי הגלות, יש בשמחה סגולה מיוחדת להביא את הגאולה… המדובר כאן אודות השמחה להביא את המשיח הוא – על השמחה כשלעצמה, שמחה בטהרתה, עבודה של שמחה לשם מטרה ותכלית של ביאת המשיח… והשמחה תביא את המשיח..".