"שלושים וחמש שנה" • הזעקות שהרעידו את חלל 770

הרב מנחם ששון, רב בית הכנסת הגדול 770 ראשון לציון 

באדיבות מגזין 'בית משיח'

שלושים וחמש שנה…

חסידים רבים חשים תחושה זהה בימים אלו בכל שנה מחדש. התקופה הזו במעגל השנה, בין כ"ח ניסן לט"ו אייר, מעניקה זריקת רענון על התפקיד האחראי שהונח על כתפינו בשיחת כ"ח ניסן, ומעוררת לחוות מחדש את 2 הנקודות המרכזיות שליוו את אותה תקופה היסטורית בשנת תנש"א: 

א. השיחות הנפלאות, שיחות הדבר מלכות, שמיקדו, כיוונו, הסבירו, ביארו ופירטו מן המסד ועד הטפחות בצורה חסרת תקדים, את תפקידנו ועבודתנו בעת הזאת, כאל מפה משורטטת עם חיצים מסודרים שנרקמה משבוע לשבוע – על מנת להסביר לחיילים כיצד להפוך למפקדים שתפקידם להכריע את הקרב של ביאת משיח בתוכם פנימה ובעולם כולו. 

ב. המאורעות ההיסטוריים שהתרחשו בימים אלו בשנת תנש"א, שאין הגדרה אחרת מלבד להכתירם כ"היסטוריים" ופורצי דרך בכל שרשרת הדורות, כאשר "חשף הוי' את זרוע קדשו" והחלה ההתעוררות העצומה סביב העיסוק בזהותו של הרבי כמלך המשיח באישורו של הרבי עצמו; בכתיבת והגשת ה"פסק דין" אודות הרבי כמלך המשיח (ב' אייר), בקבלת החתימות לקבלת מלכותו (ה' אייר), בהכרזת ה"יחי" לראשונה בפני קדשו (ו' אייר), ובעידודיו לעיני המצלמות לקול שירת הקודש (ט"ו אייר).

הימים הללו הם ימי של התעוררות. ימים שמזכירים לנו "מה קרה" ומה "צריך לקרות" בעקבותיהן בימינו אנו. 

ימים שמעוררים בנו את רגש הלב להקשיב לצעקה בשיחת כ"ח ניסן "היוצאת מקרב נפשו פנימה" (כלשון רבינו על זעקת הגאולה של הרבי הריי"צ); ימים שמזרימים ד"ם חסידי חם בגופנו לגשת לארון הספרים ולהעמיק בשיחות הדבר מלכות הנפלאות, בעומק הפנימי של "שמיני", ובדרישה הברורה של "תזריע מצורע", בכדור ההרגעה של "אחרי-קדושים", וברף הגבוה של "אמור"…

ימים שמחייבים אותנו במינימום תשומת לב למאורעות העצומים שאירעו בימים אלו, בהם הוכרז על נשיא בישראל ש"הוא הוא מלך המשיח" באישורו ובהסכמתו, ימים בהם הוא מאשר להתעסק בפסקי דין הלכתיים אודות זהותו כמשיח, ונהנה ("נתקבל ות"ח והזמן גמרא והענינים") מחתימות העם לקבלת מלכותו; ימים בהם הוא מחלק לאלפים את שיחותיו עם חותמת היסטורית תחת השם "דבר מלכות", וימים בהם הוא מעודד לראשונה את ההכרזה "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד". 

לצד שיחות ומאורעות אלו, זכרונותיהם ורשמיהם הנצחיים החרוטים על לוח ליבנו, טבעי אשר כל חסיד יתעורר בתקופה זו – "ואַף אִם לִבּוֹ כְּלֵב הָאֶבֶן הִמֵּס יִמַּס וְהָיָה לְמַיִם, וְתִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשׁוֹ כַּמַּיִם בִּכְלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ לְאַהֲבַת הַמֶּלֶךְ" (תניא, פמ"ו).

*

אך כמו כל דבר שבקדושה, בטח בדבר שהוא קודש קודשים של כל האידישקייט כמו ביאת משיח צדקנו, הצד שכנגד לא עומד מנגד, ואף משליך חייו מנגד. בתחבולות הוא עושה מלחמה, ופועל בכל דרכיו הערמומיות והעמלקיות לצנן את עיסוקנו בצו השעה, בזיכרון התקופה, וברלוונטיות של ה"עבר" לימינו אלה ב"הווה". 

שוב ושוב הוא מנסה לשתול בליבו של החסיד מחשבות זרות של 'פג תוקף' על זעקת הגאולה, והרהורים של 'תו התיישנות' על שיחות הדבר מלכות ומאורעות הימים ההם;  '35 שנה כבר עברו מאז', 'אבד עליו הכלח – ניתן להעסיק את הראש בתחומים אחרים', 'בזמנו היה השיא, כיום הולך ודועך', וכן על זה הדרך [הדרך שעליה נאמר בפרק של השנה: "ווְהַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם"]. 

ואז, כשהחסיד שומע שוב ושוב מהעמלק שבנפשו את קולות ההרהורים – – 'כבר עברו שלושים וחמש שנה' – – הוא נזכר בזעקותיו של רבינו על מספר זה. הוא אמנם לא זוכר היטב ולא בקי גדול בכל שיחות קודשו של הרבי, בטח לא בהקלטות הווידיאו, אך את המילים הללו הוא לא ישכח לעולם…

הזעקה האדירה שזעזעה את כל קירות 770 בפיצוץ משפט הספרים בהתוועדות ט"ו תמוז תשמ"ה – מציפה את ליבו כעת, אותם מילים שפילחו את ליבות האבן ורגשות הבטון במילים הכואבות שהשמיע מלכנו משיחנו – מבזיקים כעת במוחו, ומעניקות לו את התשובה לפרשיית הדרכים שעומד בה כיום, בתשפ"ו, שלושים וחמש שנה אחרי שנת תנש"א: 

"כאשר עוברים שלושים וחמש שנה, הרי רחמנא ליצלן לומר, שכבר שלושים וחמש שנה שאינו נמצא – אלא ההיפך הגמור: זה שקר גמור! ההיפך הוא האמת וה"אמת לאמיתתו", שכבר שלושים וחמש שנה שמידי שנה בשנה הוא נעשה יותר חי ויותר חזק ויותר פעיל בינינו ובתוכנו ("ווערט ער נָאך מער לעבעדיקער און נָאך מער שטאַרקער און נָאך מער אַקטיוו צווישן אונז און ביי אונז"), ועל ידינו – בכל יהודי ובכל היהודים, עד לכל העולם!"…

המילים הללו מרעידות את ליבו. נכון, התוכן הזה אמיתי גם כאשר עברו 15 שנה וגם כשעברו 25 שנה, אך רגש הלב מתעורר כאשר זעקת רבינו על "35 שנה שהוא שכח ממנו" נקשרת לזמננו אנו באותו המספר – 35 שנה אחרי הגילויים הנפלאים וההיסטוריים של שנת אראנו נפלאות, בהם שוב יכולה להתגנב (שוב פעם גניבה) המחשבה ש"כל שנה הוא נעשה רחוק יותר", והשיחות רחוקות יותר, והמאורעות רחוקים יותר, רחמנא ליצלן!

והאמת – היא אמת אחת ויחידה: "שלושים וחמש שנה שמידי שנה בשנה הוא נעשה יותר חי ויותר חזק ויותר פעיל"!

"דבריו חייו וקיימים לעד" – שיחות הדבר מלכות חיות וקיימות ועומדות בעינם כנתינתן מסיני ממש, לא רק "כחדשים" אלא "חדשים ממש", ו"מעשי ידי משה נצחיים המה" – עידודיו לשירת הקודש "יחי אדוננו" ואישוריו לעיסוק סביב קבלת מלכותו וזהותו כמלך המשיח – נצחיים המה, רלוונטים ועדכניים לרגעים אלו כשעה בהם נחתמו אלה בטבעת המלך אשר "אין להשיב". 

כאן, החסיד מבין שהוא לא חי את ה"עבר" של שנת תנש"א, אלא את ה"הווה" של שנת תשפ"ו – שמהווה המשך ישיר לשיחות ולמאורעות של שנת תנש"א, שממשיכים להתעצם, לגדול, להתפתח, והם נעשים מידי שנה בשנה "נָאך מער לעבעדיקער און נָאך מער שטאַרקער און נָאך מער אַקטיוו", בניצוחו של הרבי החי והקיים המוביל את העולם כולו לגאולה האמיתית והשלימה נאו ממש!