פיקוד (עם קשה) העורף • בעקבות שיחת כ"ח ניסן

הרב מנחם ששון, רב בית הכנסת הגדול 770 ראשון לציון 

באדיבות מגזין 'בית משיח'

פיקוד (עם קשה) עורף

ליל שישי, אור לכ"ח ניסן תנש"א. הרבי מלך המשיח חוזר מהאוהל ונושא את השיחה המרעישה. אט אט הזעקה נשמעת היטב ומעניקה את התחושה המטלטלת ואת ההתנערות הנדרשת. לב מי לא ירעד לנוכח הקריאה הפנימית שהדירה את מנוחת החסידים והגביהה את כולם לאטמוספרה אחרת לגמרי. 

35 שנה אחרי, ועדיין לא בא.

מה מעניק היום את הכוח לחסידים לחיות את הדרישה הנוקבת? מה מניע היום את המנוע לחוש את הנחיצות המתבקשת? מה נותן היום להתנער מכסא הנוחות ולהרגיש את הדחף הפנימי לפעולה מתמדת? 

ניתן להתמקד על נקודות רבות ומגוונות בשיחה הידועה הזו שיעניקו לנו הכוונות אמיתיות לשאלה הזו, אך דומה שנקודה אחת יכולה לשמש עבורנו אבן יסוד ומצפן איתן שתחבר אותנו חזיתית למקור האנרגיה של שיחת כ"ח ניסן: 

לקראת סוף השיחה הרבי משתמש במושג "עקשנות": שיימצאו עשרה יהודים שיתעקשו לפעול את הגאולה האמתית והשלימה. אך הרבי לא עוצר בכך. הרבי גם מעניק לנו ציטוט מסיפור היסטורי, ששופך אור חדש על כל הסוגיא: 

"כי עם קשה עורף הוא – וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו".

הרבי מחפש יהודים עקשנים, שישאבו את הכוח לעקשנות הנדרשת מאבותיהם שחוננו ב'כישרון העקשנות' למרגלות הר סיני, ומשם, דווקא משם, יביאו את הגאולה השלימה. 

הסיפור שבשיחת כ"ח ניסן

ובכן, כולם שואלים איה המקור התורני להעריצו? מה כל כך מיוחד בחוש העקשנות? מה מסתתר במידה המסוכנת הזו? ומדוע דווקא ממנה תצמח הישועה? 

אם נתבונן בסיפור הדברים סביב חטא העגל תתבהר בפנינו התמונה המלאה: הקב"ה טוען למשה רבינו (תשא, לב, ט) שעם ישראל הם "עם קשה עורף" ולכן "אכלה אותם כרגע", הם עקשנים, לא ממושמעים, "ממאנים לשמוע" כדברי רש"י; אך מנגד משה רבינו ממליץ טוב על ישראל ומבקש מהקב"ה להצילם – "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ ה', יֵלֶךְ נָא ה' בְּקִרְבֵּנוּ, כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ".

בשימת לב זעירה הסתירה זועקת עד השמיים: הקב"ה רואה בעם ישראל את קשיות העורף כחיסרון בעייתי המוביל את ישראל לכליון, ואילו משה רבינו רואה בקשיות עורף – מעלה! לא רק שאיננו חיסרון אלא בונוס עוצמתי שמעניק להם טיעון מוצלח לסליחה ומחילה מאת הקב"ה [מדוע "וסלחת לעוננו"? "כי עם קשה עורף הוא"]. 

נכון, יש מפרשים שנעמדים על אתר להסביר את הסתירה בדרכים אחרות, אך בשיחה הרבי בוחר בפירוש החיובי והפלאי של הדברים, ומציין למדרש (שמו"ר, מב, ט) שכותב מפורשות: "אתה סבור שהוא לגנאי? ואינו אלא לשבחם! אמר רבי אבין: עד עכשיו קורים את ישראל בחוצה לארץ: האומה של קְשֵׁי עורף". 

להסברת הדברים נחלץ הרלב"ג (בפירושו לפרשת תשא), ומבאר: משה רבינו טען כלפי הקב"ה – שדווקא העקשנות של העם הזה – היא הסמל והכוח הייחודי שלו. כי בדיוק כמו שכעת, בחטא העגל, הם צועדים 180 מעלות לכיוון העגל, כך, כשהם ילכו עם הקב"ה בצד הקדושה – הם יצעדו עד הסוף מאותו כוח הנטוע בהם, הזורם בעורקם בטבעיות: מידת העקשנות, קשיות העורף!

ובלשונו: "כי מפני שהעם הזה הוא קשה . . הנה אם תסלח לעוננו ולחטאתינו עד שישקעו באמונתך – תנחל אותם לעולם, כי הם קשה עורף ולא יסורו מזאת האמונה האמתית כשיסתבכו בה סבוך מורגש". 

'קשיות עורף' כפשוטו – הוא מצב בו האדם לא מסובב את פניו לקבל את התוכחה, אלא ממשיך במעשיו 'מבלי להביט לאחור' ומפנה עורף [כפירוש האבן עזרא שם: "משל לאדם הולך לדרכו במרוצה ולא ישיב עורף לקורא אליו"]. הוא מאמין בהחלטתו, דבק במטרתו, ולא מסיט דעתו לצדדים. 

כשם שמידת העקשנות היא מהמידות המגונות ביותר בצד הקליפה, כך היא מהמידות החשובות וההכרחיות ביותר בצד הקדושה. כך ביאר זאת אדמוה"ז במקורות שציין הרבי בשיחת כ"ח ניסן (תורה אור מגילת אסתר, קכג, ב. ולקו"ת בלק סז, ד), וההסברה הנרחבת בזה נכתבה באופן של רחובות הנהר בדברי אדמו"ר האמצעי (תורת חיים, וארא, פב, ג): 

"כי עם קשה עורף . . יש בזה מעלה יתירה והוא בחינת העקשות והנצחון בעבודת ה' שמחמת תוקף וקושי רוחו דוקא אם יוסכם אצלו דבר מה . . יעמוד בתוקף ועוז גדול בעבודתו ולא יפול מזה לעולם"!

העורף הופך לחזית

ההתבוננות הקצרה הזו בתכונת העקשנות היהודית הטבועה בנו, מגלה לנו טפח נוסף מ"הלמטה מעשרה טפחים" בהם הרבי מלך המשיח צריך להתגלות, ומאפשרת לנו לקיים את ההוראה בשיחה להתאסף ולטכס עצה "מה לעשות כיצד לעשות"; לא רק "מה לעשות", אלא "כיצד לעשות" – מהי התנועה שמלווה את כל הפעולות ומשמשת כבריח התיכון לכל פרטיהן: 

הרבי דורש בשיחת כ"ח ניסן עקשנות: לקחת את המידה הזו ולהשתמש בכיוון החיובי והעוצמתי שבה להבאת משיח בפועל ממש, כי דווקא בתכונה הזו טמון המנוע האדיר לעשייה בלתי פוסקת למען הגאולה: 

תכונת "עם קשה עורף" מייצגת את העבודה שלא מביטים אחורה! המבט תמיד קדימה, לכיוון המטרה, וכל מה שמפריע – מקומו ב"עורף". שישאר מאחור. כלשון האבן עזרא שם – "משל לאדם הולך לדרכו במרוצה ולא ישיב עורף לקורא אליו", אנחנו רצים! הכיוון הוא משיח, גאולה, בית המקדש, ההתגלות של הרבי, וכל 35 השנים שחלפו מאז – לא קיימים במובן השלילי שבהם… 

אם 35 השנים שחלפו מעוררים בנו תחושה של חלישות וספיקות בהצלחת משימתנו – הרי שבעבור זה העניק לנו הרבי בשיחת כ"ח ניסן את 'סוד עקשנות – עם קשה עורף', כדי שנשתמש בכוח העוצמתי הזה להפנות עורף לתכתיבי הגלות, ולהתקדם קדימה בעקשנות בלתי מוסברת לכיוון הגאולה!

וכלשון הרלב"ג שם – "כי הם קשה עורף, ולא יסורו מזאת האמונה האמתית כשיסתבכו בה סבוך מורגש", כן, דווקא בגלל שאנחנו קשיי עורף, עם DNA עקשני, דווקא לכן "לא יסורו מזאת האמונה האמיתית", לא ננטוש את המערכה בעיצומה של מלחמת הגאולה, ולא ניטה ימין ושמאל מדרך המלך המשיח, גם כאשר "יסתבכו בה סבוך מורגש", גם כאשר המצב יסתבך קצת בעיני בשר ורגש הלב יתכווץ מעט, על כל זאת, בעקשנות מוחלטת – נמשיך לעשות כל שביכלותנו להביא משיח בפועל ממש! 

עם קשה עורף – קחו פיקוד. כי פיקוד העורף הפך מזמן לחזית.