עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא

כמו שהיה מונח עד עתה 

כשם שעד עתה הי' מונח ("אפגעלייגט") אצל כאו"א מאתנו שהרבי יוליכנו לקראת משיח צדקנו – צריך להיות מונח כן גם עתה.

והמאורע שאירע כו' – אינו אלא לעיני בשר שלנו, ואינו אלא נסיון בלבד (א' הנסיונות דחבלי משיח שצריכים להיות קודם ביאת גואל צדק), שכל ענינו הוא שמעלים ומסתיר על האמת.

(משיחת ש"פ תרומה, פ' זכור ה'שי"ת – בלתי מוגה)

הוא פסק על עצמו 

. . ויש לומר, דעל-ידי שמביא בהמאמר מה שכתוב במדרש שמרדכי בדורו הי' שקול כמשה בדורו, על-ידי-זה פסק בעל המאמר את הדין על עצמו, שהוא הרעיא מהימנא (בגילוי) של כל אנשי הדור.

(מקונטרס פורים קטן ה'תשנ"ב)

לנהר הגדול לא הייתה מציאות אפילו בעולם הגשמי 

. . הנסיון הוא על-ידי דבר שאין בו מציאות כלל, וכל ענינו אינו אלא לפעול נס והרמה, על-ידי-זה שמראים שלא מתפעלים כלל, שאז, מתגלה האמת שאין בו מציאות כלל, כי אם לפעול נס והרמה:

בנוגע לנסיון העשירי – איתא במדרש: "ביום השלישי, וכי מאחר שהדרך קרובה למה נתעכב שלשת ימים, כיון שראה (שטן) שלא קבלו ממנו (אברהם ויצחק), הלך ונעשה לפניהם נהר גדול, מיד ירד אברהם לתוך המים . . כיון שהגיע עד חצי הנהר הגיע המים עד צווארו, באותה שעה תלה אברהם עיניו לשמים, אמר לפניו רבונו של עולם כו', מיד נער הקב"ה את המעין ויבש הנהר ועמדו ביבשה".

כלומר, כל ה"נהר גדול", אשר, כבר ב"חצי הנהר הגיע המים עד צווארו" – לא היתה לו מציאות כלל (לא רק ברוחניות, אלא) גם בעולם הזה הגשמי, כי אם ענין של דמיון בלבד, ולכן, כאשר אברהם הראה שאינו מתפעל מזה (אלא ממשיך ללכת כדי לקיים את ציווי ה'), ו"תלה אברהם עיניו לשמים" – אזי נתגלה האמת, שאין כאן מציאות של נהר כלל, "יבש הנהר ועמדו ביבשה", ואדרבה – כל מה שנשאר ממנו, אינו אלא הענין דנס והרמה.

ועל-דרך-זה בנידון דידן – שאין לנסיון מציאות כלל גם בעולם הזה הגשמי והחומרי, "עולם הקליפות", ולכן, כאשר "תלה . . עיניו לשמים", אזי נתגלה באופן גלוי לעין כל שאין כאן מציאות כלל, וכל מה שנשאר, אינו אלא הענין דנס והרמה – שעל-ידי-זה יתוסף עוד יותר בהפצת המעיינות חוצה, על-ידי ההוספה בהוצאה לאור והדפסת כתבי רבותינו נשיאינו כו'.

פשיטא שאינו יכול לעשותו למציאות 

. . על-פי-זה מובן בפשטות שכל ההדגשה צריכה להיות אך ורק בנוגע לענין הנס וההרמה, ולא בנוגע לעצם המאורע דהנסיון:

המאורע דהנסיון – אין לו מציאות כלל, כאמור, ומכיון שכן, הרי, הדיבור אודותיו הוא בדבר שאין בו ממש, ובמילא, ללא כל תועלת, ואדרבה – על-ידי-זה שמדבר אודותיו ומחשיבו למציאות, מבלבל את עצמו והיצר הרה שלו כו'.

ולאידך, ענין הנס וההרמה – הוא הוא המציאות האמיתית, הכוונה והתכלית דהנסיון, כאמור, שעל-ידי-זה יתוסף עוד יותר בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה.

(משיחת ש"פ ויחי ה'תשמ"ז – מוגה)

כשיודעים את האמת – קל יותר לעבור את ההעלם 

כאשר יודעים שהגאולה ישנה כבר עתה, וזקוקים רק שתתגלה בפועל, אזי הרבה יותר קל לעבור את כל ההעלמות והסתרים שבעולם הזה בכלל, ובזמן הגלות בפרט, ובדורות האחרונים בפרטי פרטיות; שהרי האמת היא, שהגאולה מהגלות הגשמי והרוחני ישנה כבר עתה, רק שלא נראה עדיין, שלכן חושבים שישנם העלמות והסתרים, אך באמת הרי כל ההעלמות אינם העלם כלל, זהו רק העלם לגבינו, ויתירה מזו, אפי' לגבינו אין זה העלם, היות וישנה כבר ההבטחה ד"והבאתי", ודיבורו של הקב"ה חשיב מעשה, שהענין נפעל כבר – שאפילו לגבינו אין שום העלמות והסתרים ומניעות ועיכובים, זהו לא יותר מאשר דמיון, במילא צריכים ללכת בתוקף ולא להתפעל משום דבר שיכול להיות מניעה לקיום התורה והמצוה, כיון שזה לא יותר מאשר דמיון, וכאשר הולכים בתוקף זה רואים אכן בעיני בשר איך שזה כלום.

(תרגום חפשי משיחת ש"פ וארא ה'תשי"ד – בלתי מוגה)

כשלא מתפעלים רואים גם בעיני בשר שזה כלום 

צריכים רק לדעת, שכל הנסיונות באמת אין בהם ממש, מכיון שאין שום מציאות שיכולה להסתיר על רצון ה', ובשעה שמתחזקים ולא מתפעלים מהם, אז רואים גם בעיני בשר איך שזה כלום.

בשעה שאברהם אבינו הוליך את יצחק אל העקידה, השטן העמיד את עצמו בצורת הר, בצורת נהר, וכאשר הוא לא התפעל מזה אז הוא ראה שאין בו ממש. ומעשה אבות סימן לבנים, שכאשר לא מתפעלים מהנסיונות (בחיים הפרטיים ומכל-שכן בעבודה הציבורית), לא מתחשבים עם שום חשבונות, ולא רק שלא מקטינים את ההוצאות אלא אדרבה, אז מתבטל הנסיון גם בעיני בשר.

ובמדה שאדם מודד בה מודדין לו, כאשר הוא מתחשב עם הנסיון, אז הנסיון אמנם נהי' הסתר בפועל ממש ר"ל, וכאשר הוא יודע שזהו לא יותר מאשר נסיון ולא מתחשב עם זה ומתנהג כך בפועל, אז יורדים כל המצרים, ונהי' הרחבה לעילא ולעילא.

(תרגום חפשי משיחת י"ב תמוז ה'תשי"ד – בלתי מוגה)