בעלי הבית החדשים? • על הפרק

שניאור זלמן לוין, בית משיח

מרדכי (מוטי) קידר הוא מזרחן בכל נשמתו; מרצה בגמלאות במחלקה לערבית באוניברסיטת בר–אילן ועמית מחקר במרכז בגין–סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר–אילן. הוא התמחה בין היתר בחקר ממשל חאפז אל–אסד בסוריה. בעבר שימש קידר כיו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.

את העולם הערבי הטיב להכיר כבר בצעירותו, כאשר בחר ללמוד מזרחנות, וזאת בשל אהבת המקצוע. כשהגיע לגיל גיוס, שובץ בחיל המודיעין, ומשם היישר ליחידה היוקרתית 8200 שנקראה אז 848. עובדת היותו דובר ערבית רהוטה, סייעה לו בכל הקשור להערכות מודיעיניות מסווגות ביותר במה שנגע לכוונות ההתקף של מדינות ערב. עשרים וחמש שנה שירת בחיל המודיעין, כשהוא מביא חומר מודיעיני רב–ערך.

בשנת 96' הוא הגיע עם אנשים נוספים לביקור אצל ערפאת. קידר נזכר ומספר "הוא צחק על כולנו ואמר למי שישב בסמוך אליו 'הטיפשים האלה שהגיעו לפה'. הייתי הישראלי היחיד שהבין ערבית. ראיתי שהוא מתייחס אלינו כאל שוטים".

בגלל ידיעת השפה הערבית והידע העצום שצבר, כלי התקשורת הערביים מראיינים אותו מדי פעם, וזה לא תמיד קל. את אל–ג'זירה הוא מכנה "ערוץ ג'יהאד שמנהלת קטאר, מדינת האויב הגדולה של עם ישראל". ובכל זאת הוא מתארח בו מידי פעם ומביע בו את עמדותיו. לפני יותר משמונה שנים, במהלך ריאיון, הטיח קידר בפני אחד השדרנים, כי ירושלים כלל אינה מוזכרת בקוראן. "הריאיון ההוא פתח בפניי הרבה דלתות בעולם", מספר קידר. לא רבים הם האנשים שיכולים לעמוד מול מצלמה ערבית, לדבר ערבית ספרותית בשטף, מתוך ידע ועם חוצפה. מאז הוא נוסע לעתים קרובות לחו"ל ומרצה בבמות שונות. "זו זירת מאבק והרבה אנשים רוצים לשמוע מה קורה בעולם הערבי".

נוכח התהפוכות שעוברים תושבי ארץ ישראל, כאשר הערבים תושבי ארץ ישראל והפזורות מסביב, מרימים את ראשם, לא היה מרואיין טוב יותר מאשר קידר, כדי לשרטט את המצב בעיניים פקוחות, והוא אכן ניגש היישר לנתח את המצב עם איזמל חד, מבלי לעגל פינות:

"כל מי שרואה צעירים (בגילים 20–25) ערבים אזרחי ישראל במרחב הציבורי הישראלי לא יכול להתעלם מהשינוי הדרסטי שחל בשנתיים האחרונות בהתנהגות ובהתנהלות של חלקם. מדובר בחלק מהצעירים, בדרך כלל גברים, הלומדים באוניברסיטאות או עובדים בבתי המרקחת, בבניה, בבתי המלון ובמקומות רבים אחרים אשר עד לפני שנים ספורות הם התנהגו בדרך כלל בדרך ארץ ובכבוד לסובבים אותם, דיברו בטון רגוע והתנהלו באופן מכובד ומכבד.

בשנים האחרונות אני רואה שינוי גדול בהתנהגות של חלקם במרחב הציבורי: נהגים ערבים צעירים נוהגים בפראות חסרת תקדים ובאלימות מופגנת כאשר לעתים זה נגמר בפגיעת מוות מיותרת.

צעירים ערבים הנוסעים באוטובוס וברכבת מדברים בטלפון הנייד, וזה עם זה, בקול גדול והרושם שהם יוצרים הוא שהם מתייחסים אל המרחב הציבורי כשייך להם. בשנים האחרונות רואים יותר ויותר הפגנות של ערבים ביום העצמאות עם דגלי פלסטין. זה התחיל ביישובים הערביים, עבר לערים המעורבות ובשנים האחרונות רואים הפגנות כאלה בתל אביב, בעיקר באוניברסיטת תל אביב. הצעירים המפגינים יודעים בדיוק מה משמעות הנפת הדגלים הללו – תקווה לחיסול מדינת היהודים. זה המסר בדיוק שהם רוצים להעביר.

מנהל אתר בניה סיפר לי שבתקופה האחרונה פועלים ערבים מעלים דרישות חסרות תקדים ונעדרות היגיון על ימי חופשה ותנאי עבודה, וכשדרישותיהם אינן נענות הם מזיקים לבניין ולציוד העבודה. הדוגמאות לשינוי שחל בהתנהגות הצעירים הערביים הן רבות ומגוונות, ודי כאן אם נזכיר את התנהגות מאות מהם באירועי "שומר החומות" במאי 2021 בערים המעורבות: יפו, עכו ולוד.

בדרך אל האבדון

מה בעצם הסיבות לשינוי שהתפתח בשנה–שנתיים האחרונות?

הסיבות לשינוי בהתנהגות, הן רבות – חלקן סיבות עומק וחלקן סיבות שעלו בתקופה האחרונה. סיבת העומק העיקרית היא השתחררות הצעירים הערביים מעכבות שאפיינו את הדורות הקודמים. בספרם "הדור הזקוף" שראה אור לפני עשרים שנה עומדים הסוציולוגים דני רבינוביץ' וח'אולה אבו בקר על השינויים שחלו במגזר הערבי בארץ ישראל מאז תש"ח: הדור הראשון היה דור שפוף שחווה את תבוסת 1948, קרוביו מדרגה ראשונה הפכו לפליטים במדינות ערב והוא שרד תחת ממשל צבאי עד תשכ"ו. הדור השני החל להזדקף: הוא זכה לקבל שירותי בריאות מטעם המדינה, שירותי חינוך ועבודה, למד עברית והשתלב בכלכלה. הדור השלישי, הזקוף, הולך בתחושה שמגיע לו להנות מהזכויות השוות בלימודים, בעבודה, בשכר וכו'.

תוכל להגדיר במדויק יותר, איזה שינוי הצעירים מזהים?

הצעירים הערבים של ימינו מזהים מולם ציבור יהודי מסוכסך שאינו מסוגל להקים ממשלה מסודרת, מונהג בידי ראש ממשלה שהפרקליטות תופרת לו תיקים, המוחלף על ידי ראש ממשלה שאיננו שולט בממשלתו; ציבור שכושר עמידתו נהרס פעם אחרי פעם על ידי מערכת המשפט, מפוחד על ידי אמצעי תקשורת מעוררי פאניקה, שקוע ברדיפה אחרי הנאות החיים, מסלק מתוכנית הלימודים תכנים יהודיים, תומך במפלגות שמאל, ומחרים מבעלי הנשק בערים המעורבות את אקדחיהם המוחזקים ברישיון כדי שאלה לא יגרמו ל"בעיות".

הצעיר הערבי רואה את הפעילות ההרסנית הענפה של עמותות "יהודיות" למען הערבים (כמו 'שוברים שתיקה', 'שלום עכשיו', 'רבנים למען זכויות אדם', 'רופאים למען זכויות אדם') הממומנות על ידי קרנות כמו 'הקרן לישראל חדשה', הוא מסיק מכך שהציבור היהודי בעצם וויתר.

הצעיר הערבי רואה איך ישראל מאפשרת למדינות אירופה ולקרנות אמריקניות לתמוך במאות גופים אנטי–ציוניים בארץ ישראל וביו"ש ואינה עושה דבר כדי לעצור את שטף הכסף הזה, והוא מסיק את המסקנה היחידה: היהודים מוותרים על הכול.

השותפות הנוכחית של מפלגה איסלמית בממשלה, משפיעה גם על הנרטיב החדש?

בהחלט. הסתמכות הממשלה על התנועה האסלאמית ומפלגתה בכנסת, רע"ם, היא גולת הכותרת של החולשה. כל ערבי בישראל יודע שמטרתה של התנועה האסלאמית היא לחסל את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, וישיבתה בכנסת נועדה להכשיר את עצמה בעיני הקהל היהודי ולאפשר לה לפעול כנגד מדינתו מתוך בית הנבחרים שלו, כאשר נבחריה של התנועה ופעולתם נגד המדינה חוסים תחת חסינות פרלמנטרית. התנועה האסלאמית לא יכלה לקבל הישג גדול מזה.

איך זה קרה?

פשוט מאוד! בזכות טיפשותה של מערכת המשפט הישראלית שאיננה מבינה את מטרתה של התנועה האסלאמית ולכן התירה לה לרוץ לכנסת.

העובדה שמפלגת בל"ד בכנסת גם היא הוכחה לצעיר הערבי שהמדינה צועדת בגאון בדרכה אל האבדון, שכן גם מפלגה זו מצהירה מעל כל בימה אפשרית שמטרתה היא לשנות – כלומר לבטל – את האופי היהודי של ארץ ישראל, ובכל זאת בג"ץ התיר לה כבר בשנת תשנ"ו לרוץ לכנסת, לפעול נגד המדינה עם חסינות פרלמנטרית והענקת שכר לחבריה מקופת המדינה שאותה הם רוצים לחסל. צעיר ערבי שרואה את זה מסיק את המסקנה היחידה האפשרית: ישראל היא דמוקרטיה מתאבדת, וכל מה שנותר לו זה לסייע לה ולדחוף אותה אל האבדון…

לא מחפשים שותפים חדשים

השליטה באיזור הנגב, נוכח השתלטות הבדואים על שטחים רחבי–היקף, כבר מזמן מדירה שינה מעיני תושבי הדרום כמו גם מעיני ראשי הרשויות בדרום. הללו השתלטו על כל פינה, ומאיימים על תושבי ערי הנגב, ואין פוצה ומצפצף.

מה בעצם אפשר לעשות במצב הנוכחי?

תראה, הצעיר הערבי רואה שהמדינה מכשירה אלפי בתים לא חוקיים שבדואים בנו בנגב על אדמה שגזלו מהמדינה, ואף מחברת אותם לחשמל; הוא גם רואה איך המוסד לביטוח לאומי מממן משפחות לא חוקיות בסכומי כסף אדירים; הוא רואה איך רבים מצעירי המגזר הערבי מחזיקים בנשק לא חוקי ומרעידים את בתי שכניהם בצרורות של ירי שמידי פעם אף מפילים חללים; הוא רואה איך משפחות הפשע סוחטות דמי חסות ("פרוטקשן") מקבלנים ומחקלאים בכל איזור הדרום בלי שאף אחד נוקט צעדים רציניים נגדם; הוא רואה איך שהיהודים פוחדים ורועדים מחיזבאללה, מחמאס, מצעירי שיח' ג'ראח, מהמוראביטון והמוראביטאת של אלאקצא – מכל אלה הוא מסיק שהמדינה היהודית איבדה את דרכה והיא מתדרדרת בתהום ללא יכולת לעצור.

כעת תוסיף את התקשורת החברתית, ובראשה קבוצות בווטסאפ, מעניקות לצעירים ערבים "תודעת יחד" המאחדת אותם זה עם זה, צפון עם דרום, בדואים עם פלאחים ובני עיר, צעירים בירושלים, ביו"ש, בעזה, בירדן, בלבנון, בסוריה ואיפה לא. תחושת היחד מעניקה עוצמה והרגשה ש'אף אחד לא יוכל לעצור אותנו כשאנחנו דוחפים את המדינה אל עברי פי פחת, בלי חשש'.

מכאן נובעת ההתנהגות האדנותית של הצעירים הערבים המחצינים את רגשותיהם ומבטאים אותם בביטחון עצמי גדל והול.ך הם כלל אינם מנסים להסתיר את המצב הנפשי הבוטח המפעם בקרבם.

ובכל זאת, בפעם הראשונה בממשלה חברה מפלגה איסלאמית שנותנת יד, במישרין ובעקיפין למצב הנוכחי, ואף מציבה אולטימטום במידה ולא ייענו דרישותיהם למען הבדואים בנגב, למען חיבור החשמל לבתים לא–חוקיים, ועוד.

אכן, הממשלה הנוכחית ניסתה לשכנע אותנו שקואליציה בהשתתפות מפלגת רע"ם היא שותפות אמיתית עם המגזר הערבי ההופך באמצעות המפלגה הזו לשותף רציני ומלא בניהול המדינה. אלה מילים יפות, הנובעות מהאופן שבו הצד היהודי של הממשלה רואה – או ליתר דיוק, רוצה לראות – את פני הדברים.

הבעיה היא שבראייה המזרח תיכונית המצב שונה לחלוטין. במזרח התיכון, אם יש לך רכוש, אתה לא מחפש שותפים, כי כאשר אתה הבעלים היחיד אז הרכוש שייך לך במלואו במאת אחוזים. אם אתה מכניס שותף, הרי שאתה מוותר על חלק מהרכוש ועכשיו אתה לא יכול לומר שהוא רק שלך.

הנמשל ברור: ממשלת ישראל הנוכחית לא יכלה לקום ולפעול בלי השותף האיסלאמיסטי, והוא זה המאפשר לה לפעול ולשרוד. מכיוון שהממשלה תלויה בו, היא שייכת לו. כשצעיר ערבי רואה את הדברים, הוא מבין שהממשלה עובדת אצל מפלגת רע"ם, וההוכחה עבורו היא התקציבים השמנים וחסרי–התקדים שמפלגה זו הצליחה לסחוט מתקציב המדינה. לכל מי שעיניו בראשו ברור שתקציבים אלו יוזרמו – לפחות בחלקם- לאנשי שלומה של התנועה האסלאמית, אלה הפועלים יומם ולילה נגד מדינת ישראל, ריבונותה ושליטתה בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט.

כך מפרש צעיר ערבי את "השותפות האמיתית" של מפלגת רע"ם בממשלה אז למה שהוא לא יתנהג כאדון הארץ, כבעל הבית החדש של המדינה?!

יש מה לעשות

המצב העגום אותו משרטט קידר, הוא לא פשוט כלל. הממשלה תומכת, רשויות המשפט והחוק מסייעות למצב להתדרדר מתוך "פלורליזם" מזויף. הדרום הפך למקום שבו אין חוק (הוא נאכף רק כנגד יהודים, כמובן), הזהות היהודית בגליל הולכת ונעלמת, ארגוני הפשיעה שמנוהלים על ידי ערבים, הולכים ומשתלטים על עוד ועוד ערים. מה הפלא שהאזרח הקטן מרים ידיים בייאוש. אין לו הרבה מה לעשות.

תכל'ס, מה אפשר לעשות?

ראשית: כוחנו באחדותנו, יחדיו נעמוד. אם נהיה מפוצלים – ניפול. חלקו הגדול של הרוב היהודי בארץ ישראל חייב לבחור לכנסת רק נציגים שיתחייבו לשבת זה עם זה ולא להחרים זה את זה.

שנית: הרוב היהודי בכנסת חייב לשים קץ לדיקטטורה המשפטנית שביטלה את הדמוקרטיה הפרלמנטרית אחרי שהשתלטה עליה. הכנסת היא הגוף הריבון ועליה לפעול בחופשיות, בלי איום ש"זה לא יעמוד בבג"ץ".

שלישית: משרד החינוך חייב לחזור ולחנך לערכים עמוקים, כי בלי חינוך כזה הדור הבא לא יהיה מחויב למדינה, לעם ולמורשת היהודית.

הציבוריות הישראלית חייבת להקרין נחישות וביטחון, למען יראו הקרובים והרחוקים את האופי האמיתי של מדינת היהודים, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו יכול לנצל את הדרכון הישראלי הפותח בפניו את שערי רוב מדינות העולם.

רביעית: רשויות אכיפת החוק חייבות לשים קץ לתפוצת הנשק הלא–חוקי בארץ ישראל כולה, בכל המגזרים והציבורים ללא פחד. כך גם רשויות אכיפת החוק חייבות לטפל ביד קשה בכל מקרה של בניה בלתי חוקית, כראוי למדינת חוק.

חמישית: ישראל חייבת להימנע מלהצטרף לכל אמנה בינלאומית העלולה לפגוע ברוב היהודי של המדינה. ארץ ישראל לא קמה בשביל לפתור את בעיות בני עמים אחרים ובנותיהם.

עם ישראל חייב לומר בכל דרך לכל באי עולם, בלי להתבייש ובלי להתנצל – ארץ ישראל היא המקום של העם היהודי וכך היא הוכרה באו"ם ועל ידי מדינות העולם, כך היא חיה וכך היא תישאר לתמיד.