"ג' תמוז הוא בעיה אישית של כל אחד מאיתנו" • ראיון מרתק

מאת מנחם מענדל ערד, מגזין 'בית משיח'

ראיון עם ר' זושא פויזנר ע"ה, הינו חוויה של ממש. לא עוד מרואיין חביב שעונה לשאלות המראיין. יש לו טרמינולוגיה ייחודית לו, מאופיינת ב'דוגריות' טיפוסית משולבת בסרקזם נוקב. בין אם הייתה זו שאלתך ובין אם לא, הוא סוחף אותך איתו אל תהומות לבו הפצוע מכאב ומגעגועים אל הרבי. הוא מקווה שאצליח לנצל את כוח השפעתי ואת חוש הכתיבה וההסברה שלי כדי לבטא היטב את זעקתו, "היום שמונה עשרה שנה, אחד עשרה חודש, ועשרים ואחת יום, וחמש עשרה שעות" (כן, גם את השעות הוא סופר) מג' תמוז.

מה זה ג' תמוז תשנ"ד מבחינתו? אם הכוונה ל'צמצום כפשוטו' – הסתלקות ר"ל, – אז זה לא קרה מעולם. "אלוקות חיה תמיד"!. מצד שני – ג' תמוז קורה ברגע זה ממש! הוא לא צריך לדמיין ש"היום בבוקר . . נשרף בית המקדש בימיו", הוא מרגיש זאת על בשרו, דמו ונשמתו. הוא מנסה "להפוך את העולם", לזעוק, להתוועד, לבכות, לזעזע את כל מי שמוכן או לא מוכן לשמוע. ההעלם הזה לא יכול להמשך.

מדם לבבו הוא זעק ועדיין זועק אותן הזעקות, באותן המילים, כבר חמישים שנה. תמימים שלמדו מפיו בישיבות בלוד ובבני ברק, בשנות הכ"פים, הלמ"דים, המ"מים, הנו"נין והס"מכים, שומעים ממנו את אותם המילים בדיוק.

הוא ביקש ומבקש שתהיה "אכפתיות" לרבי. שהמצב של הרבי יהיה אכפת לנו, שנבין שאנחנו בשביל הרבי – והרבי בעצם לא צריך אותנו, אבל הוא רוצה אותנו.

שנכניס את הראש למאמר, ולא את המאמר לראש. בעיניו הרבי הוא "רבי", ולא "חס ושלום" איזשהו צדיק, קדוש וטהור. לא מובן? זה גם חלק מאישיותו רבת האנפין של ר' זושא, "ליובאוויטשער יודע שהוא לא מבין כל דבר, ואין לו תשובה לכל שאלה". מה הוא עצמו? "ליובאוויטשער, אני לא חב"דניק".

אודה ולא אבוש, בסיום הראיון-התוועדות, אצתי לאחד מידידי הקרובים, מושפע מובהק של ר' זושא, שצבר שעות רבות של התוועדויות רוויות 'משקה', יזע ודמעות עם ר' זושא –  להתוועדות נוספת, על נושאי ההתוועדות המוקלטת והמוקלדת. רציתי לוודא שאני מבין נכונה את דבריו הנוקבים, ושאהיה כלי ראוי להעברת המסרים.

הרבי סובל. בשבילנו!

אני מנסה לשאול שאלת פתיח: נחזור 19 שנה אחורה. יום ראשון ג' תמוז תשנ"ד…

ור' זושא  קוטע אותי ומתפלא, "ג' תמוז"?, איזה ג' תמוז? אפשר לאפשר ללכת עוד יותר אחורה, לג' תמוז תרפ"ז, חג הגאולה של אדמו"ר הריי"צ, או עוד יותר אחורה – ל"שמש בגבעון דום", בזמנו של יהושע-בן-נון".

נו באמת, ר' זושא; כשאומרים היום 'ג' תמוז' – ברור לכולם, גם בלי לציין במפורש – שמדובר על ג' תמוז תשנ"ד…

"ברור"?, לדידו של ר' זושא, שום דבר לא "ברור". "אחרי שמונה שנה, אחד עשר חודשים ועשרים ואחד יום, בשביל מי שצעיר מהגיל הזה – ג' תמוז תרפ"ז, או ג' תמוז נ"ד ו"שמש בגבעון דום" הם אותו הדבר.. ובעצם, מדובר על רוב תלמידי הישיבות בכל העולם…

טוב, אנסח זאת אחרת: לי אישית זכור היטב אותו יום. ג' תמוז תשנ"ד. ההעלם וההסתר היכה בתדהמה את כלל חסידי חב"ד. היית אז משגיח בישיבה בלוד, ועסקן רב קשרים עם אישים חשובים מקורבים לחב"ד.

איך הגבת בשתי החזיתות? מה אמרת לבחורים, ומה למקורבים?

במקום תשובה, אני שומע מבן-שיחי, תיאור של הימים שקדמו לג' תמוז ושל ג' תמוז עצמו. "בכ"ז אדר תשנ"ד, היה 'יעני' סטרוק – אירוע מוחי".

לפני שאוכל להמשיך בראיון, אני מוכרח להבין את ה'יעני' (תרגום: 'כאילו') של ר' זושא. לדידו, "הרבי זה לא אדמו"ר וזה לא באבא, לא 'גוטער איד', לא צדיק קדוש וטהור. הרעבע הוא גם לא 'נשמה דאצילות' או 'נשמה חדשה' – זה רבי! יהודי שכל מהותו בעולם הזה זה להיות צינור של הקב"ה בעולם. אני לא מבין באלוקות, לא מבין בקב"ה ואותו הדבר אני לא מבין ברבי כלום! מה שהרבי נתן לי להבין, תודה רבה. ומה שלא? אז אני לא מבין".

יחד עם זאת, הוא בז לסיסמאות שנשמעות מפי אנ"שים שונים, שיכולות להישמע כמעט באותם מילים שלו. "הרבי סובל ותמיד סבל מאתנו, כי אף פעם לא באמת היה אכפת לנו באמת מהרבי. היום הכי קשה בחיים של הרבי – הוא כ"ב שבט, בו הרבנית – האדם היחיד עלי אדמות שהיה באמת אכפת לה מהרבי – נעלמה.

"בהתוועדויות רבות", שח ידידי באוזניי, "ר' זושא היה צועק ובוכה, "מה שרוצים – זה לקבל מהרבי ולהשיג ברכות, השפעות, קירובים, דולרים ואפילו שיחות ומאמרים. אבל מה עם הרבי? למישהו אכפת באמת מהרבי? מרגלא בפיהו: "אתה עובר לפני הרבי לקבל דולר, והרבי עומד בשבילך – שעות רבות – אתה מעריך את זה? תגיד תודה – הרבי סובל – בשבילך!"

החשיבה של ר' זושא בהחלט לא קונבנציונלית, הוא לא חושב 'במסגרות המוכרות'. ברור לו שכל דבר שקרה או קורה עם הרבי, זה לא רק בהסכמתו, אלא זה דרך שבה הרבי מראה לנו משהו, מנסה לעורר אותנו. לטענתו, "הרבי 'עשה' את האירועים שלפני ר"ח כסלו – אבל לא הבנו, ואז הוא 'עשה' את כ"ז אדר כדי שנתעורר – אבל לא תפסנו, וכ"ז אדר השני גם לא עזר, ואז הרבי 'עשה' את ג' תמוז – אבל זה לא באמת הזיז".

למי שזוכר את ר' זושא בתקופה של לפני ג' תמוז, בוודאי זוכר שהוא לא יכל לסבול את נוסח ה'מי שברך' לרבי: "בתוך שאר חולי ישראל, רפואת הנפש ורפואת הגוף, ונאמר אמן". "ומה קרה בג' תמוז? הרבי נהיה בריא?!" הוא שואל. את המניינים לאמירת התהלים לרפואת הרבי הוא לא הבין ולא קיבל. אבל בקבלת-עול, הוא היה משכים קום ומצטרף למניין, "כדי שלא יבינו חס ושלום לא נכון".

לדידו של ר' זושא, אין הגדרות של 'משיחיסט' או 'לא משיחיסט', הוא רואה את התמונה אחרת – יש חב"ד ויש ליובאוויטש: חב"דניק, זה אחד שיש לו הסבר לכל דבר, ואם לא – הוא חייב לקבל הסבר גם על השאלה המתבקשת: איפה הרבי?! זה לא משנה במה הוא מאמין או מה הוא מכריז או לא, חב"דניק – יודע הכל. עכשיו הרבי כאן, תיכף הוא ילך להגיד שיחה. "הליובאוויטשער'ס לא מבינים, לא יודעים, אבל עושים מה שצריך בקבלת עול גם אם הם מפסידים…"

ג' תמוז הוא בעיה אישית של כל אחד מאתנו

ברשותך, נחזור לתיאור של הימים שקדמו לג' תמוז…

התפרסם בעיתון ג'רוזלם פוסט', שלרבי היה 'סטרוק'. הייתי אז בקשר הדוק עם השגרירות האמריקאית. כמה ימים אחרי כ"ז אדר התקשר אלי הקונסול הכללי דאז, גוי בשם מייקל מייצ'ל, ושאל "זושא, מתי אוכל להפגש אתך'?!. כשהגעתי אליו הוא שאל אותי: "נו, תגיד לי, מה קורה מחר"?! כשכוונתו על המצב הרפואי של הרבי.

קטעתי אותו ואמרתי לו, "מחר הרבי מחלק דולרים"… הוא נתן לי מספר טלפון והורה לי: "אם משהו קורה, תתקשר אלי, אפילו באמצע הלילה, ותוך שעתיים יהיה כאן צוות שלם שיתן ויזה לכל מי שיבקש.

"ג' תמוז היה ביום ראשון, ולי נודע בשעה שמונה ורבע מה שפורסם בביפרים בקראון הייטס. אותו מייצ'ל, כבר עזב את תפקידו. היו לי מספרי טלפונים של קונסולים אחרים וביקשתי להשאיר הודעה עבור הקונסול. כאמור, היה זה יום ראשון, יום חופשה בשגרירות האמריקנית, השגרירות הייתה סגורה ומסוגרת ומחשבה על פתיחתה ביום ראשון, זה יותר גרוע בעיניהם מאשר לפתוח בנק ביום כיפור אצלנו. בכל זאת, הקונסול הודיע לי שבשעה 12 הקונסוליה תהיה פתוחה, וכל מי שירצה – יקבל ויזה.

אני לא טסתי. הלכתי מיד למשרדי צא"ח לאחר ששמעתי שהם מארגנים צ'רטר והודעתי להם שהשגרירות נפתחה עבור החסידים. בדרך, ברדיו, כבר שמעתי שמראיינים מישהו מקראון הייטס, הוא כבר מספר ומסביר מה יהיה עם חב"ד. דרך אגב", מוסיף ר' זושא, והכאב ניבט מכל וריד בפניו, "עוד באותו יום – ג' תמוז תשנ"ד – כבר יצא בלאנק עם הלוגו של ה'אגודת חסידי חב"ד',  עם 'נוסח מתוקן', בנשיאות כ"ק אדמו"ר – עם תארי הסתלקות. אני לא ידוע מה יותר גרוע, שבלאנק כזה היה מוכן עוד לפני ג' תמוז, או שבאותו יום היה למישהו זמן וראש לטרוח ולהוציא בלאנק חדש.

"לר' זושא ברור הנושא של "חי וקיים" כשמש בצהרים", מסביר לי ידידי, 'אבל הוא משתמש דווקא במילים מזעזעות, מילים שחסיד לא מסוגל להעלות על דל שפתיו. המציאות כל-כל מזעזעת, וגרוע מכך – היא לא מצליחה לזעזע אותנו! אז הוא משתמש בביטויים שכל אחד יזדעזע לשמוע אותם".

וכשפנו אליך התמימים מהישיבה, האברכים מהקהילה והאנשים שהיית אתם בקשר מחוץ לחב"ד – מה הסברת להם?!

לא הסברתי שום דבר, לא היה לי מה לומר.

אחד הדברים המוזרים זה שהחב"דניקים – יודעים את הכל. לכל דבר יש להם הסבר. לי אין הסבר לכל דבר! אני לא שייך לחב"ד, אלא לליובאוויטש. אצל חב"ד, הכל שחור-ולבן. יש להם דעה והסבר על כל דבר. אני יודע לומר "לא יודע!

ובכל זאת, מה כן אמרת לתמימים?

מה לחשוב או להרגיש, אני לא יכול לומר לאף אחד. מהן האפשרויות? ישנן שתי אפשרויות, או שמה שקרה זה בדיוק כמו י' שבט תש"י. אני הייתי אז ב-‏770, שלחו אותי להודיע על ההסתלקות בשכונת ברונזוויל, שם גרו רוב חסידי חב"ד באותה תקופה. הכרתי חסידים שהיו בב' ניסן (הסתלקות אדמו"ר הרש"ב) שהכירו חסידים שהיו בי"ג תשרי תרמ"ג (יום ההסתלקות של אדמו"ר מהר"ש – מ.ע.) וכו', ואני יכול לומר לך ולהדריך אותך מה בדיוק צריך לעשות. זאת הבעיה של חב"ד.

"או, שג' תמוז הוא לא כמו י' שבט, ב' ניסן וי"ג תשרי. ואז, "יש לי בעיה אישית", ג' תמוז הוא בעיה אישית של כל אחד מאתנו. אני לא יודע, לא מבין, אבל זאת לא הבעיה של הרבי! לרבי אין "בעיה", לי יש בעיה עם המצב, אני לא יודע מה קרה.

הרבה פעמים אני שואל אנשים, "צמצום כפשוטו, או צמצום לאו כפשוטו"?!. בחסידות מבואר שהצמצום שהקב"ה עשה באור-אין-סוף, כדי שהיה מקום לעולמות, הוא "לא כפשוטו" לא נעשה חלילה "צמצום" באור, אלא רק "צמצום בדרך סילוק", האור כרגע לא מאיר. אני מקבל תשובות מגוונות, אפילו בסגנון "טמטום כפשוטו, או טמטום לאו כפשוטו", אבל מפחדים לומר, את מה שמופיע בתניא של הימים האחרונים ש"צמצום – לאו כפשוטו", למה? כי אז אשאל, "ומה קרה בג' תמוז?", והוא יצטרך לומר "לא יודע!" וחב"דניק, שגדל על חכמה בינה ודעת – לא יכול לומר "לא יודע!"

לא מחכים למשיח הנכון

איך שלא תנסח את זה, האם לא ברור שהיום, כשאנחנו לא רואים את הרבי, הגעגועים גדולים יותר, וכולם ללא יוצא מן הכלל – גם מי שמכונה 'משיחיסט' ומבקש שהרבי יתגלה, וגם מי שלא מכונה 'משיחיסט' ומבקש שתבא הגאולה כדי שנוכל לראות את הרבי – מבקשים משיח באמת, רוצים באמת שמשיח יבא ונתראה עם הרבי?!

ר' זושא כדרכו, מחדד את הטעון ביאור, גם אם הדרך לא נשמעת הכי פופלארית: אני טוען שישנה טעות נפוצה וכואבת בקשר למשיח. יש פתגם שמשייכים אותו לאדמו"ר הזקן: "המשיח שהעולם רוצה – לא יבוא, והמשיח שיבוא – לא מחכים לו"!

אומרים שכשמשיח יבוא, יהיה טוב ליהודים. זה שצריך להיות טוב ליהודים, זה נכון בלי קשר למשיח, אבל לא צריך משיח על מנת שיהיה טוב ליהודים! לא זה משיח! למשיח צריך לחכות, להתפלל, לעשות פעולות כי כך צריך. לחכות למשיח זה כמו להניח תפלין. אף אחד לא מניח תפילין כדי שיהיה לו טוב.

שמעתי לפני שנתיים סיפור מיוחד. באחת השנים הרבי אמר מאמר "הבאים ישרש יעקב". תוכן המאמר דיבר על כך שלעם ישראל ישנה בעיה, שבזמן הגלות קשה להם לעבוד את ה' בגלל טרדות הגלות, אבל כשיהודים יודעים, שלעתיד לבא יהיה טוב, הידיעה הזו נותנת להם כח ומרץ להתמודד עם בעיות הגלות.

בתש"נ, רצו להכניס את המאמר להגהה, ר' יואל כהן הכין את המאמר ור' לייבל גרונער הכניס את המאמר לרבי. הרבי הסתכל על המאמר ואמר "דאס איז דאך היפך דעם פשוט'ן פירוש" (זה הרי היפך הפירוש הפשוט). כשהרב גרונר העביר את התשובה לר' יואל, הוא התפלא "הרי זה מה שהרבי אמר", וביקשו להכניס את המאמר שוב להגהה ושישאל את הרבי, מה כן לכתוב?!

בפעם השניה, הרבי הניח את המאמר על השולחן ונתן מכה על השולחן בידו הקדושה, באומרו "הקב"ה צריך לפעול שעכשיו יהיה טוב ליהודים"!

צריך שיהיה טוב לכל יהודי בלי קשר למשיח, ולמשיח לא צריך לחכות כדי שיהיה לנו טוב, זה לא משיח. צריך לרצות משיח – כי הרבי רוצה משיח, כי זה מה שצריך. כי בשבילו נברא העולם.

איך אני יכול לדעת שאני בדרך הנכונה, שאני עושה מה שהרבי רוצה ממני, מהי אמת המידה לדעת שאני רוצה באמת משיח?

(בחיוך): "אומר לך מהי הדרך הלא נכונה.. ישנה טעות נפוצה שקוראים 'משיחיסט', למי ש'חי משיח', השאלה היא למה מחכים? האם מחכים שהרבי יתגלה ויתן לנו דולרים, כוס של ברכה, יאמר שיחות ומאמרים? זה לא 'רבי', זה גוטער אידן – אדמו"ר".

הרב פויזנר שוב נתפס לסרקזם [על פי המילון: סגנון דיבור עוקצני, מריר משהו, המשמש להקטנה וללעג, לרוב נעשה שימשו בלשון סגי נהור: אמירת דבר והתכוונות להיפוכו]. "היום, בכלל לא צריכים את הרבי, למה צריך את הרבי? ברוך ה' אנחנו מסודרים: יש 770, יש 'אגרות'; לכל אחד הכתובת שבה הוא מרגיש שהוא מתקשר לרבי, שולח מכתב, מקבל או לא מקבל תשובה אבל הברכה בדרך. עשינו מהרבי 'באבא' שמחלק ברכות…"

יתכן שאתה צודק, אבל עובדה היא שבאמצעות הברכות שהרבי משפיע, אנשים רבים מתקרבים לרבי. תראה את זה כמו הדרך החינוכית, לתת לילד סוכריה כדי שילמד ולבסוף, מתוך שלא לשמה יבא לשמה.

הבעיה היא שהסוכריות נעשו העיקר. ה'סוכריות'-ברכות צריכות להיות הדרך כדי להביא את הילד, בגיל או ברמה, אל המטרה. אבל זה לא התכל'ס, זה האמצעי, ומשום מה חדרה אלינו השפה הזו, שהרבי – זה ניסים ונפלאות.

שמעתי פעם שליח שאמר שאנחנו הידיים והרגלים של הרבי. הרבי לא צריך אותנו. הוא רוצה אותנו. נכון, אין מלך בלא עם, אבל 'הוכחנו' שאנחנו יכולים להיות 'חסידים בלי רבי'. שמונה עשר שנה, אחת עשרה חודשים ועשרים ושנים ימים, אנחנו "חיים".  תמיד ידענו שאין מלך בלא עם – עכשיו הוכחנו שאנחנו יכולים להיות 18 שנה חסידים בלי רבי.

מלבד המקורבים שלך במסגרת העסקנות, יש לך את הקהילה הקרובה החב"דית הפנימית. קהילת הצעירים בשיכון חב"ד לוד, וגם הרבה אברכים שזוכרים אותך מתקופת הישיבה ורואים בך משפיע. איך אתה מלבה את אש האמונה החסידית, של התקשרות לרבי מלך המשיח בהתוועדויות ובשיחות פרטיות?

צריך לחשוב על הרבי, לדבר על הרבי, ולעשות מה שהרבי אומר. רק ככה אפשר להיות 'מקושר'. תראה, אני 'חי' מאד חסידים מהדורות הקודמים שאבא שלי הכיר אותם ו'חי' את הסיפורים אודותם, כמו ר' בער'ל קורניצר, ר' חאצ'ע פייגין, ר' יהודה עבער, ר' יהושע אייזיק בארוך וחסידים נוספים. רק מלספר סיפור על ר' בערל קורניצר, אני יכול לבכות.

יש דבר שאני לא משתמש בזה, אבל אתם הצעירים כן עוסקים בזה, וידאו'ס מהרבי. תסתכלו על הרבי, תקשיבו לרבי בטייפים, תדברו על הרבי. השיג והשיח צריך להיות על הרבי.

אני "מכיר" את ר' בערל קרוניצר, אני חי את הסיפורים עליו, אבל אם אראה אותו ברחוב או אשמע את הקול שלו – לא אדע שזה הוא. אתם, כשתראו את הרבי, מיד תזהו אותו, תדעו שזה הרבי, גם אם הוא עם זקן שחור או זקן לבן. הדבר היחיד שלצערי יחסום בין הצעירים לרבי – זו השפה, הרבי ידבר אידיש, והצעירים לא יבינו.

הייתי לא מזמן ב-‏770 ואמרתי לבחורים, "תלמדו אידיש, הרבי תיכף ומיד מתגלה ואתם לא תבינו אותו", אז ענו לי אויבער חוכם: "הרבי ידבר בלשון הקודש".

הרבי יתגלה – איך שהוא רוצה

ר' זושא, כמו שהקדמתי, לא בהכרח נצמד לקו העיתונאי שאני מנסה לבנות, הוא 'מתוועד', ואני מנסה להדביק את הקצב. "איך לדעתך הרבי יראה כשהוא יתגלה?" מאתגר אותי ר' זושא, "כמו תשנ"ד, כמו תשנ"ב, אולי כמו המ"מים, הלמ"דים? עם זקן שחור או לבן"?!. ר' זושא הוא מהיחידים בימינו שראה את הרבי בכל השנים הללו, החל מתחילת שנות היו"דים.

התחלפנו בתפקידים, אתה שואל ואני צריך לענות תשובות – אני מתחמק, מחכה לשמוע את תשובתו של ר' זושא.

גם לי אין תשובה. יתכן שהרבי יתגלה עם זקן שחור ויתכן שעם זקן לבן, אולי הוא בכלל יתגלה בתור אדמו"ר הרי"צ או אדמו"ר הזקן. או אולי בכלל כמו הבעל שם טוב, או כמו משה רבינו. מה שבטוח שהוא יתגלה כמו שהוא מבין שצריך להיראות ולהתגלות משיח. מה אני רוצה או חושב, זה בכלל לא משנה, אני לא 'מתאים' את הרבי אלי, אלא מנסה לראות, עד כמה אני מתאים את עצמי לרבי ולרצון שלו.

בשיעורים שלי עם האברכים הצעירים בלוד אני אומר להם: תכניסו את הראש למאמר, ולא את המאמר לראש.

מה ההבדל?

תכניס את הראש למאמר, כלומר, תתאים הראש  שלך למאמר הנלמד, אל תתאים את המאמר לראש שלך. הרבה פעמים ישנם מאמרים שנשמעים שהם כאילו סותרים האחד את השני, כשאתה לא מנסה להתאים את המאמר עם הראש שלך, או בעניינו, כשאתה מקבל את הרבי ומבין שהרבי הוא הרבי, הוא יתגלה, הוא יעשה, הוא יתן ויחלק מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה ורק אם הוא רוצה. ואם הרבי לא מחלק דולרים, או נותן כוס של ברכה – זה לא פחות רבי. היעדר הגילויים לא פועל כלום ברבי.

עד ג' תמוז הרבי התגלה אלינו באופן של גילויים כאלה ואחרים, ועכשיו הרבי החליט שהוא לא מתגלה כפי שהיה כל השנים! טפשות היא לחשוב שכדי שהרבי יהיה "חי", או כדי שנוכל לקבל מהרבי "השפעה" – חייבים לארגן טקס כזה או אחר, אם של 'יחידות', אם של 'כוס של ברכה', 'חלוקת דולרים' וכו'. זה בדיוק אותו קו של טעות חב"דית שחייבים להבין ולהסביר "איפה הרבי נמצא עכשיו" ו"מה בדיוק הוא עושה עכשיו".

הבעיה היא, שאתה מנסה לקפל התוועדות של חמש שעות, בחמש שורות, ולנסות "להגיד" את ההתוועדות בכתב. אני מסופק אם זה יהיה מובן…

הצעירים 'חיים' את הרבי

אנסה להבין: בהתוועדויותיך אתה מדבר בלהט על  נסיעה לרבי, על החשיבות לשהות ב-‏770. למיטב ידיעתי אתה גם מעודד מאד תפילה עם הרבי. האם זה לא בסתירה למה שאמרת עכשיו? במילים אחרות: פעם, הנסיעה לרבי וראיית פניו, הייתה חלק בלתי נפרד מההתקשרות, והיום, כשלא רואים כלום, למה כל כך חשוב לנסוע?!

אני לא מקבל את ההבדל בין פעם לבין היום. הייתי בחג השבועות אצל הרבי. היה שם 'סדר ניגונים', זה היה 'משהו', התרגשתי מאד. ראיתי חבר'ה צעירים שפשוט "חיו" את הרבי באותו רגע. אני לא יודע מה היה רגע אחרי זה או מה היה רגע לפני כן, אבל הם "חיו" רבי.

שמעתי יותר מפעם, מבוגרים שאמרו "אוי, מה יהיה עם הצעירים – מילא אנחנו ראינו…" מיום ליום מתעצמת בי המחשבה שגדלנו ב"גן עדן של שוטים" ואילו הילדים שמגיעים עכשיו לרבי – הם-הם חיים 'עצם'.

נסה להסביר…

"אנחנו חשבנו שקיבלנו 'גילויים', אבל באמת לא קיבלנו שום דבר. חשבנו שאנחנו 'מבינים' את הרבי, אבל הבנו כפי שחמור מבין בבני אדם".

כשאני מציג את השורה הזו מאוחר יותר ל'חברותא שלי בלימוד ההתוועדות', הוא מנדב לי סיפור ששמע מר' זושא, שיחדד את ה"זושקייט", שבה נאמרים הדברים:  "היה לר' זושא מקום קבוע בהתוועדויות של הרבי, ממש מול המקום של הרבי. קרובי משפחה שלו שהיה להם מקום קבוע, שמרו לו מקום, אבל הוא תמיד עמד ולעולם לא ישב. לידו עמד צעיר שלא הצליח ממקום עמדו לראות את הרבי. הוא פונה אפוא לר' זושא ושאל אותו "מה הרבי עושה עכשיו"? ור' זושא ענה: לא יודע! הבחור לא הבין את התשובה, "מה פירוש לא יודע? הרבי עומד? הרבי יושב? הרבי מוחא כפיים, הוא אומר שיחה? אומר 'לחיים'? – מה לא יודע? אתה לא רואה"? ור' זושא ענה  לו: "איך אני יכול לדעת מה הרבי עושה?", זה רבי, אלוקות כפי שהוא מלובש בגוף גשמי, לא ברמה שלי ולא בהבנה שלי. אתה שואל אותי "מה הרבי מראה שהוא עושה?, מה הרבי נותן לי לראות"'?, על שאלה כזו אני יכול לענות…

"לעומת זאת" ממשיך ר' זושא, "ראיתי את הבחורים הצעירים עומדים לפני שחרית בשעה חמישה לעשר, או לפני ההתוועדות, כשהם מוכנים, דרוכים; הכסא והסטנדר גם הם מוכנים, והם שרים 'יחי אדוננו', ומוכנים, מחכים, מתרגשים, מצפים, מבקשים: רבי, אנחנו מוכנים, תכנס, תגאל אותנו. אנחנו רוצים לראות אותך! רוצים לראות אותך! אנחנו רוצים לראות אותך!" ר' זושא חוזר על המשפט, קולו צרוד, נרגש ונסדק. כמעט הוא צועק בזעקה פנימית.

אחרי דקה של שקט נוקב, הוא "מתעורר" מעצמו, וחושף יחידות מיוחדת שהייתה לו: "בשנת תשכ"ו נכנסתי לרבי למה שמכונה 'יחידות פרטית'." אבל לפני שהוא פונה לסיפור היחידות, הוא מוכרח 'לשפוך את הלב' על הנושא:

"בשנת תשמ"א, הרבי הפסיק את היחידות הפרטיות, ומאז החלו ה'יחידות הכלליות'. היו אברכים רבים שלא יכלו לסבול את ה'העלם' הזה. אמרתי להם: "אני לא מבין אתכם. אתם, שצעקתם על הזקנים של תש"י על כך שהם לא התמסרו לרבי, מתלוננים עכשיו על זה שהרבי החליט ש"עכשיו – זאת יחידות". מי קובע מה זה 'יחידות'?, הרבי הוא זה שקובע מה זו 'יחידות' ועכשיו זאת 'יחידות'.

"נכון", מודה ר' זושא, "זה קשה, התרגלנו ליחידות אבהית, אבל נדרשת התמסרות; לא לרצונות ולנוחות שלי, אלא לרבי. אם אין התמסרות, אז זה לחיות כמו הקומוניסטים, אתה הולך לפי 'הקו' של המפלגה, וכשהמפלגה משנה את הקו – גם אני משנה את הקו, וזאת בעיה, אוהו זו בעיה…" הוא חותם בחידתיות.

נחזור ל'יחידות', ברשותך..

ביחידות הרבי שאל אותי, האם שמתי פתק על ה'ציון'.

אמרתי לרבי, שנתתי את הפתק לרבי.

הרבי שאל: "היית על ה'ציון'?"

עניתי בחיוב.

"ואת המענה לשון, קראת?"

שוב השבתי בחיוב.

ואז הרבי אמר לי: "הרי במענה-לשון כתוב, שצריך לקרוא את הפתק על הציון'…

עניתי לרבי, שאת הפתק – הבאתי לרבי!

הרבי הביט בי ובירר מתי אני חוזר ארצה? כשעניתי שבעוד יומים אני טס, הרבי אמר לי, "טוב, עד מחרתיים לא תספיק, אבל תכניס את הפתק למזכירות, וכשאני אהיה על ה'ציון', אקח את הפתק ואקרא אותו".

מה בעצם אתה מבקש לומר בכך?

שהלכתי ל'ציון' כי צריכים ללכת ל'ציון', אבל את הפתק, אני נותן לרבי. את הפתק באמת הכנסתי למזכירות, האם הרבי קרא את הפתק ב'ציון' או לא, זה לא אמור לעניין אותי.

המטרה: לקרב לרבי!

נגעת בסוגיה מעניינת, של התבטלות דווקא לרבי שלנו, והייתי רוצה לשאול אותך על התופעה של קירוב יהודים לחסידות חב"ד, תוך דגש על כתבי החסידות של כל נשיאי חב"ד, ולאו דווקא של הדור השביעי. מה מייחד מי שמתקרב ומתקשר לרבי, עם דגש על לימוד תורת הרבי (כולל ובמיוחד ה'דבר מלכות' מהשנים נ"א-נ"ב)?

ר' זושא נחרד לשמע השאלה, כל שורה בשאלה מקפיצה אותו. "הרבי שלנו?" מה זאת אומרת?, וכי הרבי הרש"ב לא שלנו? והרבי הריי"צ, ואדמו"ר הזקן?… לא מדובר על צדיקים, קדושים וטהורים, שבכל דור מגיעים אופן אחר. מדובר על "רבי", ורבי זה דבר אחר.

"כעת אתייחס לשאלתך. ההבדל הוא לא מה לומדים, אלא איך לומדים? כמו שאפשר ללמוד גמרא ולשכוח את נותן התורה, כך בדיוק אפשר ללמוד חסידות, לדעת חסידות ואפילו להיות בקיאים בחסידות, אבל לא קשורים לרבי. זה לא משנה האם זה חסידות של אדמו"ר הזקן, או של הרבי. יכול בהחלט להיות מצב של מישהו שלומד את השיחות הכי אחרונות של הרבי, אבל הוא לומד ולא באמת קשור לרבי.

"כשלומדים ומלמדים חסידות, צריך לוודא שה'בכן' בלימוד הוא לקרב לרבי. אם המטרה היא לקרב אותו ל"חב"ד", פספסנו את כל הנקודה.

אנחנו כבר לקראת סיום, ואני חייב להבין כמו שצריך את ההבדלים שבין 'ליובאוויטש' לבין 'חב"ד', בין צדיק, קדוש וטהור ל'רבי'.

אדמו"ר הזקן יסד את חסידות חב"ד. הוא מינה את תלמידו ר' אהרן מסטראשלע להדריך את החסידים המבוגרים, ואת אדמו"ר האמצעי, על החסידים הצעירים. אחר ההסתלקות, ר' אהרן התחיל לנהוג באדמ"ורות. הנהגתו הייתה דומה מאד לאדמו"ר הזקן, הוא היה מתפלל בהתלהבות, ויוצא מהכלים, לעומת הנהגת אדמו"ר האמצעי בתפילה, בדממה ובאיפוק. יתירה מזו, ר' אהרן היה אומר חסידות "יותר מרתקת ויותר מושכת" מאדמו"ר האמצעי. ואכן, חסידים רבים נהרו אחרי ר' אהרן, שהמשיך למעשה את חסידות חב"ד כביכול, בה בשעה שאדמו"ר האמצעי עבר לליובאוויטש.

אחד החסידים הגדולים של אדמו"ר הזקן, היה ר' משה וילנקר, שעליו נאמר הביטוי "שהוא התכונן ליחידות (עם אדמו"ר הזקן), שבע שנים, ונשאר עוד שבע שנים בליאדי, על מנת להפנים את היחידות". גם הוא נהה בהתחלה אחרי ר' אהרן, ולבסוף חזר אל הרבי האמצעי. כששאלו אותו מה דעתו על ר' אהרן, הוא ענה "צדיק, קדוש וטהור – אבל לא רבי".

בדור אחר כך: לרבי ה"צמח צדק" היו כמה בנים, שלבסוף הפכו כמעט כולם לאדמו"רים. העיקרי שבהם, היה הבן המהרי"ל. אדמו"ר ה"צמח צדק" בעצמו, טיפח וקידם אותו מאד, והוא היה בעל מופתים. בהסתלקות ה"צמח צדק", המהרי"ל פתח את חסידות חב"ד-קאפוסט (חב"ד –בשונה מחסידויות חג"ת), ואדמו"ר המהר"ש נשאר בליובאוויטש. בתחילת נשיאותו היה לו בקושי מניין…

פעם, כשרצו לתאר מה הבדל בין חב"ד לקאפוסט, אמרו שבשניהם לומדים מאמרים, מתפלים בעבודה וכו', אבל בקאפוסט, בשמחת תורה, לא אומרים 'שניים מקרא', כי עסוקים במאמר שהרבי אמר אתמול, ואילו בליובאוויטש, אמרו שניים מקרא, למרות שהיו עסוקים במאמר. במילים אחרות, להיות ליובאוויטשער, זה לא משתלם. להיות חב"ד זו פריווילגיה; להיות ליובאוויטשער זה תובעני, מפסידני ולא כדאי. אבל ליובאוויטשער הוא עם הרבי ושייך לרבי.

לחב"דניק, הכל צריך להסתדר בשכל, חכמה בינה ודעת, יש לו הסבר להכל, ואם לא – אזי הוא מתאים את המצב לפי הבנתו. ליובאוויטשער יודע שהוא לא מבין, לא יודע, אבל הוא שייך לרבי.

קודם, דיברת בנימה מרירה על הרואים ברבי כתובת לבקשת ברכות. מה אתה מציע לשליח שנפגש בקשיים בשליחות? איך מתעלים וממשיכים הלאה?

ר' זושא נחרד. "חס ושלום! אני לא צוחק ולא לועג! כואב לי רק לראות שחסידים 'מסתדרים' עם המצב ועושים מהכתיבה לרבי באגרות קודש – עיקר. כשאתה נגש לכתוב לרבי, לא משנה איך ואיפה, תתחיל לבכות קצת לפני כן, תאמר או תחשוב 'רבי, אני רוצה לראות אותך, הייתי רוצה לתת לך את המכתב, אבל בלית ברירה, כי אני לא רואה אותך, אני נאלץ לכתוב בדרכים כאלה'.

העיקר הוא לראות את הרבי בקרוב ממש, בגילוי של ממש.

• • •

חתום כעת מנוי לעיתון, וקבל כל שבוע חבילה חסידית גדושה ומלאה לכל המשפחה, כולל המוסף לנשים עטרת חיה והמוסף לילדים במחנה צבאות השם.

לרכישת מנוי לחץ כאן