בית משיח עם סיפורו של החסיד שחזר לחיים

אברהם רייניץ, בית משיח

ביום שני השבוע, בדרכי למערכת בית משיח, הבחנתי בתכונה מיוחדת על רחוב קינגסטון. עשרות אנשים נרגשים עמדו על המדרכה, לקול שירת 'Thank You Hashem' [= תודה לך ה'], ומחאו כפיים בהתרגשות כאשר דלת הוואן נפתחה ובעדה יצא ר' רפאל מנחם אוחנה, חסיד חב"ד תושב קראון הייטס שאושפז במצב קשה מאוד במחלקת הקורונה, ובניסי ניסים החלים ושב לביתו.

עשרות ידידים ובני משפחה, שהעתירו תפילות מעומק ליבם בחודש האחרון, עמדו שם ומחו דמעה של התרגשות כאשר בנו של ר' מנחם קיבל אותו בברכת 'שהחיינו'. כמה מהנוכחים – שהיו מודעים למצבו הקריטי בשבועות האחרונים – אף ברכו את ברכת 'מחי' המתים'…

המראה המשמח הזה הצטרף לשורה של סרטוני וידאו מרגשים המתעדים את הרגעים בהם חוזרים חולי הקורונה לבתיהם, ונפגשים עם בני משפחת המאושרים. הסנונית הראשונה הייתה כאשר ר' ישראל סאקס, ממוקד 'הצלה' שיקגו, שוחרר מבית הרפואה לאחר שהחלים מקורונה, והתקבל בחום ושירה על ידי בני משפחה וחברים; אחריו התקבל בתרועה ובשירה הרב אברהם קליין, מחנך חסיד חב"ד מלוס אנג'לס, לאחר שהות של כמה שבועות במחלקת טיפול נמרץ; יומיים אחר–כך הגיעה הבשורה המשמחת על שחרורו של ר' חיים אביגדור צייטלין, ולמחרת ראו כולם את ההתרגשות הגדולה של הצוות הרפואי עם שחרורו הניסי של איש העסקים החב"די ממיאמי, ר' מוטי קארף. יודעי דבר מספרים על רבים מתושבי קראון הייטס שאושפזו בבית הרפואה לאחר שחלו בנגיף וכעת מחלימים, כאשר הצפי הוא שבימים הקרובים ישוחררו רבים מהם לבתיהם.

לקום לחיים אחרי שלושה שבועות…

ר' חיים אביגדור צייטלין מוכר לרבים מתושבי שכונת קראון הייטס כפסיכותרפיסט מקצועי, שבשעות היום עובד במוסדות החינוך בשכונה ומסייע לילדים להתמודד עם קשיים ואתגרים, ובערב מייעץ לזוגות ומבוגרים בקליניקה הפרטית שלו. רבים מתושבי השכונה זוכרים אותו גם מהתקופה בה היה מנגן על גיטרה בחתונות, כשהוא מצליח תמיד להרקיד את הקהל במרץ הבלתי–נדלה שלו. כיום הוא פחות עוסק במוזיקה, מלבד כאשר הוא יוצא ל'מבצעים' בבתי כלא, או כשהוא מנגן בהתנדבות בחתונות של מקורבים שאין להם אפשרות לשלם לתזמורת מקצועית.

הוא מוכר גם מחוץ לגבולות שכונת קראון הייטס, בזכות ההקלטות של ניגוני חב"ד וכן שירים שהוא עצמו הלחין וביצע, העוסקים בתובנות יהודיות ובבשורת הגאולה. בכישרון מיוחד הוא מצליח לפרוט על נימי הנשמה, ולא פלא שניגון ד' בבות שבביצועו צבר עד כה כמעט 400 אלף צפיות!

כאשר ביקשתי ממנו לשתף את קוראי 'בית משיח' בניסים והנפלאות שעבר במהלך החודש וחצי האחרון – הוא חייך ואמר כי הוא יכול לספר רק על הימים הראשונים לאישפוזו, והימים האחרונים… כל שלושת השבועות שבאמצע, בהם היה מצבו קריטי, נמחקו מתודעתו, שכן הוא היה מורדם, משותק ומונשם…

ר' אביגדור, אברך חייכן שאוהב לראות את הטוב שבכל דבר, מצליח לראות את הטוב גם בימים אותם הוא זוכר מבית הרפואה…

"זו מציאות סוריאליסטית. מצד אחד, פחד משתק, ומצד שני התעוררות רוחנית ותחושת קרבה לקב"ה. אולי זה מוזר לומר את זה, אבל אף פעם לא הגשתי קרבה גדולה כל כך לקב"ה, כמו שהרגשתי באותם ימים בהם הייתי לבדי בחדר בבית הרפואה, בין ארבע קירות ומכשירים רפואיים שונים ומשונים. אפילו בבית הכנסת, בימים הנוראים, לא הרגשתי תחושה דומה.

"דווקא באותם רגעים שהייתי ממש לבד, כלוא בין 4 קירות, בלי רופאים ובלי אחיות – הרגשתי את הקב"ה. חשבתי לעצמי שככה הרגישו חסידים ברוסיה, כאשר היו בבית הכלא לבד. רק אני והקב"ה. חשבתי איך הקב"ה ליווה אותי בכל צעד ושעל, החל מהרגעים האיומים בהם הרופאים הרדימו אותי ואף שיתקו את גופי לחלוטין, למשך כמה שבועות, המשך בניסים והנפלאות שאירעו בכל רגע באותם שבועות קריטיים, וכלה בימים בהם הגוף מתחיל להתעורר, ויוצא אט אט מהשיתוק הכללי. הייתה לי התעוררות רוחנית כזאת, שאני מאחל לעצמי לזכור אותה לנצח, בלי תזכורות…

"אחר–כך, כאשר הועברתי לשיקום, שם שהיתי עם אדם נוסף בחדר, התחדדה בלבי ההכרה עד כמה מאושרים אנו, שיהודים וחסידים אנחנו. ראיתי את שכני לחדר, גוי, שכל מה שעניין אותו היה אוכל וטלוויזיה; ולעומתו ישבתי עם חוברת 'דבר מלכות' ולמדתי עוד שיחה ועוד מאמר, והרגשתי כמו שפע של אור וחמצן רוחני. בימים כתיקונם עסוקים הרי בעניינים השוטפים, ובקושי מספיקים לחטוף שעת לימוד פה ושם, ודווקא בבית הרפואה זכיתי ללמוד כל כך הרבה. זה כל מה שהיה לי לעשות, וזה כל מה שרציתי לעשות…

"בכלל, בכל התקופה הזאת ראיתי בגלוי את יד ה', את ההשגחה העליונה. על הניסים שהתחוללו בשבועות בהם הייתי שרוי בתרדמת, אשתי תספר לך. היא קיבלה מהקב"ה כל כך הרבה כוחות, וגילתה בעצמה כוחות נעלמים, שאפילו אנשים סביבה התחזקו. באו לחזק ויצאו מחוזקים. רק לחשוב על איך שהצליחה לעשות את חג הפסח לבד עם 7 ילדים, ובעל מורדם ומונשם בבית הרפואה…

"לאורך כל הדרך הרגשתי איך הקב"ה והרבי מובילים אותי ונמצאים איתי. החל מעצם ההחלטה להתפנות לבית הרפואה. בתחילה לא רציתי בכלל לנסוע לבית הרפואה. חשבתי שאני גיבור ואוכל לעבור את זה… למזלי הטוב, חברי 'הצלה' שיכנעו אותי לנסוע לבית הרפואה, מה שהציל את חיי, כי מצבי הרפואי הידרדר במהירות. אינני זוכר את הימים ההם, איבדתי שם את הטלית והתפילין שלי, הארנק והפלאפון, הכל נאבד במאבק להצלת החיים…

"כשיצאתי, הרופאים חייכו כאילו הם ריפאו אותי… אבל בימים בהם נאבקתי על חיי, הם הודו שאין להם מושג מה צריך לעשות, זה נגיף חדש ובלתי מוכר, והם פשוט גיששו באפילה. עד כדי כך, שהם אמרו לאשתי: את דתיה, תתפללי לה', כי רק הוא יכול להציל אותו. לשמוע כאלה מילים מרופאים – זה באמת נדיר…"

המענה של הרבי שהפיח תקווה

רעייתו, מרת דבורה, משתפת אותנו במונולוג ארוך ומצמרר, ומספרת בהתרגשות רבה על שרשת הניסים והנפלאות, שהוציאה את בעלה מסכנת חיים מוחשית:

כמו רבים מתושבי קראון הייטס, אחרי פורים בעלי החל להרגיש את התסמינים של הקורונה. בתחילה חשבנו שזה רק הצטננות קלה, כמו שפעת, אבל ביום חמישי ליל כ"ד אדר המצב הדרדר והחברה של 'הצלה' הבהירו לו שהוא חייב להתפנות לבית הרפואה. הוא אובחן כחולה קורונה, וחובר מיד למכשיר חמצן. בתחילה נזקק למינון נמוך של חמצן, שסופק דרך צינוריות לאף, אולם כעבור יומיים כבר נדרש לאספקת חמצן גבוהה באמצעות מסיכה. יומיים אחר–כך גם זה לא הספיק, וכך בתוך ארבעה ימים התדרדר מצבו לצורך דחוף במכונת הנשמה, מה שמצריך הרדמה מלאה…

בשלב זה, היה קשה לו לדבר, אבל הוא שלח לי הודעת טקסט וביקש שאגש לשכן שלנו, ר' נח וואגל, שיבקש מהרבי ברכה. ר' נח התיישב מיד לכתוב לרבי, ולאחר שהכניס את המכתב ל'אגרות קודש' – שלח לנו את צילום המענה המדהים:

נעם לי לקבל מכתבו, ותוכנו על–דבר ביקור תלמידי ישיבתנו הק' בבית ההבראה בשני ימים של ראש השנה, להוציא הנמצאים שם ידי חובתם במצות תקיעת שופר.

וכיון שאמרו חז"ל, שאחד מעניני תקיעת שופר, הוא הכתרת מלך–מלכי–המלכים הקב"ה בעולמנו זה הגשמי והחומרי וכל עניניו, הרי השם יתברך הוא עצם הטוב ומקור הטוב, ומלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, שביום הכתרה הנחה עשה למדינות, תומשך הנחה זו בעניני הטבת בריאות הגוף והטבת בריאות הנשמה, של כל הנמצאים בבית ההבראה בו מכהן בקדש, בתוך כלל ישראל בטוב הנראה והנגלה, ותמיד כל הימים יבשר כבוד–תורתו בשורות טובות בהנוגע לנכדיו שיחיו אודותם מזכיר במכתבו זה, וכן בהנוגע לכל אנשי המוסד ועניניהם.

הברכה הברורה שקיבלנו מהרבי, להטבת הבריאות של אלו הנמצאים בבית הרפואה – הייתה כמים קרים על נפש עייפה. מה גם שהרבי מדגיש במכתב את עניין ההכתרה, שזה מזכיר את הקורונה, שכידוע נקראת כך משום שצורתה דומה לכתר…

'בעלך בסכנת חיים אם לא תאשרי…'

הימים הבאים היו הקשים ביותר בחיי. יומיים לאחר שהרופאים הרדימו את בעלי וחיברו אותו למכונת הנשמה – התקשרו אליי מבית הרפואה ואמרו שהמצב הולך ומידרדר, הריאות לא מתפקדות, וכדי להציל את חייו הם מוכרחים לחבר אותו למכשיר המכונה 'ECMO', טכנולוגיה רפואית המאפשרת לחמצן את דמו של המטופל באמצעות מיכשור מלאכותי. הטיפול בטכנולוגיה זו מיועד למטופלים הסובלים מכשל קיצוני אך הפיך בתפקוד ריאותיהם, הפוגע בחמצון הדם דרכן, על מנת לאפשר לריאותיהם לנוח ולהתאושש.

כאשר הם התקשרו, לא היה לי שמץ של מושג מה זה 'ECMO', והרופא אמר שאין להם את הזמן להסביר, כי צריכים לחבר אותו למכשיר באופן מיידי, ועלי לאשר את זה כדי להציל את חייו. זה היה מאוד מפחיד, כי לא הייתה לי אפשרות אפילו להתייעץ עם הרופא שלנו, ד"ר רוזן. לא הייתה ברירה כמובן, ואישרתי להם.

אגב, אני חייבת לציין את המסירות של ד"ר רוזן, שהיה זמין עבורנו בכל שעות היממה. בזכות קשריו הטובים בבית הרפואה NYU, הוא הצליח לקבל מידע מעודכן בזמן אמת. בכל יום קיבלתי עדכון מבית הרפואה, ואחר–כך עדכון והסברים מפורטים מד"ר רוזן.

רק אחרי שאישרתי, והם חיברו את בעלי ל'ECMO', התקשרו להסביר לי במה מדובר. התברר לי לחרדתי, שמדובר בטיפול מורכב, המצריך צוות רפואי גדול ובעל מומחיות, ובגלל הסיכונים הכרוכים בו הוא מיועד רק לחולים קשים מאוד, שלא הגיבו לטיפולים שגרתיים יותר ואשר סיכוייהם להישאר בחיים בלעדיו הם קלושים.

שאלתי אותם אם יש חולי קורונה שעברו טיפול דומה ויצאו ממנו בחיים, והם אמרו שעוד לא… מצד שני, הם אמרו, שבגלל שבעלי צעיר וחזק, יש לו סיכוי לצאת מזה…

כמובן שאחרי עדכון מפחיד כזה, הייתי בפאניקה. הבנתי שבעלי בסכנת חיים אמיתית, והתקשרתי למרא דאתרא הרב יוסף ישעי' ברוין לברר האם ואיך אפשר להוסיף לו שם, כסגולה לרפואה. הרב ברוין, שלאורך כל הדרך תמך ועודד והדריך – תמך בהוספת השם, והסביר לי כיצד לעשות זאת במניין. אצלנו בבית יש לנו שלושה בנים מעל גיל בר–מצווה, למשפחת וואגל השכנים יש עוד כמה בחורים, ויחד עם עוד שכנים שיצאו למרפסת עשינו מניין לתהלים, אמרנו את הנוסח לשינוי השם והוספנו לבעלי את השם 'חיים'.

למחרת, בן דוד שלי, מנחם קירש מדרום אפריקה, אמר לי שכדאי לבטא את הביטחון בה' בכך שנזמין עבור בעלי שקית חדשה לטלית ותפילין עם השם החדש. בפרט שהטלית והתפילין שלו נעלמו בבית הרפואה… מבחינה רגשית, זה היה צעד לא קל, שמצריך הרבה אמונה וביטחון, אבל התחזקתי בביטחון בה', שבעזרת ה' הוא יצא מזה בריא ושלם, ואז אוכל להביא לו את השקית החדשה. התקשרתי להזמין את זה, וכעבור ימים אחדים קיבלתי את השקית והנחתי אותה על המיטה שלו.

הדולרים של הרבי, שנתנו עידוד גדול

בי"א ניסן ציפתה לי הפתעה גדולה: השכן שלנו, ר' נח וואגל, התקשר לשאול אם יש לנו דולר של הרבי בבית. אמרתי לו שהיה לנו רק דולר אחד, בארנק של בעלי, אבל עכשיו גם הוא איננו, כיוון שגם הארנק אבד בבית הרפואה… אני בעצמי קיבלתי מהרבי דולר לבת–מצווה שלי, אבל ברבות השנים הוא אבד, כך שלא היה לנו בבית אפילו דולר אחד.

ר' נח ביקש ממני את השמות ותאריכי יום ההולדת של כל בני המשפחה, וכעבור כמה שעות הפתיע אותו עם 9 דולרים של הרבי, לכל אחד מבני המשפחה, עם תאריכים קרובים לימי ההולדת! לבעלי, הוא נתן דולר שקיבל מהרבי אחרי התהלים של הושענא רבה באחת השנים. המחווה המיוחדת הזאת העניקה לי כוחות מיוחדים באותם ימים קשים. 9 דולרים מהרבי, ביום ההולדת של הרבי, זה באמת היה משהו עוצמתי!

הרופאים: תתפללי, כי רק ה' יכול לעזור!

באותם ימים קשים, כל יום היה סיוט חדש. כאשר מחברים את הגוף ל'ECMO', חייבים להכניס לגוף 'מדללי דם', כי בלי זה המכשיר לא יעבור טוב. מצד שני, מדללי הדם גורמים לבעיות אחריות, ובכל יום התקשרו לעדכן על בעייה חדשה שנוצרה… בכלל, בגלל שהקורונה זה נגיף חדש, הרופאים מגששים באפילה, ורוב הטיפולים שהעניקו לו לא נעשו מתוך ביטחון שזה מה שצריך לעשות, אלא כניסיון שאולי יעזור…

באותו שבוע, הפרופסור שבראש המחלקה, המומחה הגדול, אמר לי במילים האלה: אנו מנסים, אבל לא יודעים מה באמת יעזור. מכיוון שאת דתייה, כדאי שתתפללי לה', כי רק הוא יכול להציל את בעלך… הרופא הסביר לי, שלמעשה לרפואה כיום אין תרופה נגד הקורונה, וכל מה שהם עושים זה לתת לגוף יותר זמן כדי שהמערכת החיסונית של הגוף תנסה להתמודד עם הנגיף, וזה תלוי רק בקב"ה. באותם רגעים חשבתי לעצמי, שזה ממש ימות המשיח. כי בדרך כלל הרופאים יהירים ובטוחים שהם יודעים ויכולים לעשות הכל…

יום אחד הרופא התקשר ועדכן שב"ה המערכת החיסונית החלה לעבוד, אלא שכעת זה בעייה, כי המערכת החיסונית התעוררה בעוצמה מידי גבוהה והחלה להשתולל… כאשר הגוף נלחם, יש חלקים בגוף שמתנפחים, וכעת החלה נפיחות סביב הריאות, מה שמפריע להם לחזור לפעילות…. בקיצור, מצב מסובך מכל הכיוונים…

במהלך השבועיים שהוא היה מחובר ל'ECMO', הוא לא רק היה מורדם, אלא גם משותק לגמרי. הרופאים שיתקו את הגוף לחלוטין, כיוון שבמהלך הטיפול הזה אסור שהחולה יזוז אפילו לרגע.

לבד עם הילדים בליל הסדר

בליל הסדר היינו לבד בבית. בננו הבכור, בן ה–19 ניהל את הסדר, וכולנו אכלנו את מצות האמונה ומצות הרפואה מתוך כוונה גדולה. אין לי ספק שזה עזר לו. כבר בערב החג התקשרו מבית הרפואה לעדכן שהם התחילו להנמיך את מינון התרופות המשתקות את הגוף, והוא התחיל להזיז את הידיים. הם אמרו, שאם הכל יתקדם כשורה, הם יתחילו להעיר אותו. זה תהליך איטי, שאורך כשבוע עד לערנות מלאה.

החל מהיום הראשן של חג הפסח החלו להגיע הבשורות הטובות. הם עדכנו שהפסיקו את פעולת ה'ECMO', ונראה שהגוף מגיב טוב. בשישי ושבת הוא עדיין היה מורדם, אבל בלי ה'ECMO'. ביום ראשון, ב' דחול המועד, עדכנו אותי כבר שהחלו להעיר אותו מההרדמה.

טרם הגענו אל המנוחה והנחלה… למחרת פתאום החום עלה והתגלו בעיות חדשות. שוב היו צריכים להרדים אותו, והיה נראה שהכל נסוג. זה היה יום קשה במיוחד, כיוון שאחרי כמה ימים של תקווה – פתאום הגלגל מתהפך…

בכל אותם ימים, קיבלנו תמיכה גשמית ורוחנית, חומרית ומוראלית – מתושבי השכונה המדהימים. לא היינו מסוגלים לעבור את כל התקופה הקשה הזאת ללא הסיוע הצמוד שקיבלנו. במיוחד מחברי בית הכנסת שלנו, בית גימפל חיים שמואל לייב, אנשי 'הצלה' ו'ביקור חולים' של קראון הייטס, וכן ארגון 'אהבת חסד' של הרב אברהם לידר. כולם היו ממש מלאכים טובים, שעזרו וסייעו בכל מה שניתן.

ההלם הגדול: שלושה שבועות שנעלמו…

בערב שביעי של פסח, הסתובב הגלגל לטובה, ומכאן ואילך זכינו לראות רק התקדמות לכיוון חיובי. מבית הרפואה קיבלנו עדכון שב"ה מצבו התייצב, והם שוב מנסים להעיר אותו מהתרדמה.

במקביל, נודע לנו על ארגון חסד שמספק טאבלטים לחולים ולבני משפחותיהם. הם נתנו טאבלט אחד לחולה, וטאבלט נוסף לבני משפחתו, כאשר שני המכשירים כבר מחוברים ביניהם על מנת לאפשר לבני המשפחה לתקשר עם החולים המבודדים, שלא מאפשרים לבקר אותם בבית הרפואה.

מכיוון שבעלי היה צפוי להתעורר במהלך החג, ובדרך כלל כאשר החולה מתעורר לאחר תרדמת של כמה שבועות, חשוב מאוד שיראה וישמע את האנשים הקרובים אליו – הורה לי הרב ברוין להתקשר לבעלי אפילו במהלך החג. בדרך כלל, בני המשפחה נמצאים ליד החולה כאשר הוא מתעורר מההרדמה, אבל מכיוון שחולי הקורונה מבודדים בבית הרפואה, צריכים לדבר איתם באמצעות הטאבלט. יתירה מזו, הרב הבהיר לי, שאם יהיו בעיות טכניות, אני מחוייבת לטפל בהן במהלך החג כדי שאוכל לשוחח עם בעלי כאשר הוא יתעורר. זה מצב של פיקוח נפש, שדוחה את הכל.

למעשה, אכן היו בעיות טכניות עם החיבור, וזה היה ממש מוזר להעביר את שביעי של פסח בשיחות טלפוניות עם התמיכה הטכנית מצד אחד, ועם האחיות בבית רפואה מצד שני, עד שסוף סוף הצלחנו לסדר את התקשורת בין שני המכשירים.

באחרון של פסח אירע הנס הגדול ובעלי התעורר סוף סוף מהתרדמת הארוכה. כדי להבין את גודל הנס שאירע לו – צריכים לראות את הסטטיסטיקה בניו–יורק, שבה 88 אחוז מחולי הקורונה שהורדמו וחוברו למכונת הנשמה, לא התעוררו ר"ל… הוא זכה לקבל את חייו במתנה, בנס גמור!

בתחילה הוא היה חלוש מאוד, ובגלל המכשירים שהיו מחוברים אליו, לא יכול היה לדבר. הוא היה נראה מפוחד מאוד, כאשר ניסה לדבר עם הפה והמילים פשוט לא יצאו לו… הוא לא הבין מה קורה איתו, ולא ידע אם זו בעייה זמנית או משהו קבוע ר"ל. כמובן שהשתדלתי להרגיע אותו, ולהסביר לו שהוא התעורר כעת מתרדמה עמוקה. כאשר הוא שמע שנמצאים באחרון של פסח – הוא היה בהלם מוחלט. לקח לו זמן לקלוט שבעצם הוא הפסיד יותר משלושה שבועות מחייו. הוא הורדם בכ"ח אדר, והתעורר באחרון של פסח…

למחרת, ביום שישי אסרו חג, שמו לו בגרון מכשיר שמאפשר לו לדבר. זה אמנם היה קול מתכתי שנשמע כמו רובוט, אבל לפחות הוא יכל לבטא את עצמו… הוא מאוד שמח לדבר עם הילדים, וכאשר סיפרתי לו על השם החדש שהוספנו לו הוא הגיב בבדיחות הדעת על הזהות החדשה שקיבל.

לקראת הדלקת נרות, הוא איחל לנו 'שבת שלום', ואמר שנמשיך לדבר במוצאי שבת. עדכנתי אותו בפסק של הרב, שמותר ואף צריך לדבר איתו גם במהלך השבת, אבל הוא הרגיש מאוד לא נח עם זה. התקשרתי איפוא לרב ברוין, והוא אמר לי שאם זה מאוד מפריע לו, אולי עדיף שלא להתקשר, שהרי הדבר הכי חשוב הוא, שהוא ירגיש טוב ויתאושש.

לפועל, התברר שעם כל הרצון הטוב – הוא עדיין לא התאושש מספיק, בליל שבת הוא לא ישן טוב, וכאשר התעורר בשבת בבוקר הוא היה מטושטש מאוד, והיה צורך רפואי שנדבר איתו. בשעה שבע בבוקר הוא התקשר אלי, ומיד הפעלתי את הטאבלט ותקשרתי איתו כדי לעודד ולחזק אותו.

[אני מספרת את זה, מכיוון שלמרבה הצער יש עוד אנשים במצבים כאלה, ולפעמים חושבים 'להקפיד' ולא להתקשר בשבת, אבל בפועל אם לא היינו מדברים איתו בשבת – זה היה עלול לדרדר חלילה את מצבו הבריאותי. אין ברירה, אלא לעשות כפי שהורונו חז"ל "חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה"].

מכאן ואילך, ברוך ה', המצב הלך והוטב. כעבור שבוע וחצי שחררו אותו מבית הרפואה לשיקום. גם שם ראינו ניסים גדולים, כי בתחילה אמרו שהוא יצטרך להיות בשיקום עשרה ימים לפחות, ולפועל אחרי שלוש ימים הוא כבר חזר לעצמו ושחררו אותו הבייתה. זו הייתה הפתעה גדולה, כי חשבנו שהוא יהיה שם עוד שבוע…

מהיכן הכוח?

לא יכולנו לסיים את הראיון, בלי לשאול את גב' צייטלין – מהיכן שאבת את כוחות הנפש העצומים להתמודד עם מצב מורכב וקשה כל כך?

"קודם כל, הברכה שזכינו לקבל מהרבי הייתה לנגד עיני כל הזמן, והברכה הברורה "שביום הכתרה הנחה עשה למדינות, תומשך הנחה זו בעניני הטבת בריאות הגוף והטבת בריאות הנשמה, של כל הנמצאים בבית ההבראה" – מילים אלו עמדו לנגד עיני בכל הרגעים הקשים.

אבל היה עוד משהו שמאוד עודד וחיזק אותי: באותם ימים קיבלתי וידאו של המשפיע הרב יעקב וינר מאוסטרליה, שמספר כי בתמוז תש"נ היה מעורב בתאונת דרכים קשה ואושפז בבית הרפואה במצב קשה, כאשר הרופאים לא יודעים אם וכיצד יצליח לצאת מזה. באותם ימים היה השליח באוסטרליה הרב יצחק דוד גרונר אצל הרבי, והוא כתב לרבי שבתקופה האחרונה קהילת אנ"ש ספגה כמה מכות חזקות, כאשר כמה מאנ"ש נפטרו, וסיים שממש בימים הגיע משפיע חדש בשם הרב וינר, ונפגע כעת בתאונת דרכים. על מכתבו זה, קיבל הרב גרונר את מענה הרבי בזה הלשון: "כשיחליט שכבר בא הזמן במילוי ציווי רבותינו נשיאינו אז טראכט גוט וועט זיין גוט – יעשה כן בפועל ממש".

לפועל, אחרי ששה שבועות, הרב וינר הבריא ב"ה, ושוחרר מבית הרפואה. כאשר שמע מהרב גרונר על המענה של הרבי, חשב רבות על העובדה שהרבי בחר לתאר את האימרה "חשוב טוב יהיה טוב", לא "כפתגם רבותינו", לא "כמאמר רבותינו", ואף לא "כהוראת רבותינו", אלא דווקא "כציווי רבותינו".

במשך שנים הוא חשב על העניין, ולא מצא לו ביאור. עד שלפני כמה שנים ראה בוידאו של 'תורת חיים' שני סיפורים שבהם סופר על מענה דומה של הרבי – אחד לרב יהושע בנימין גורדון ע"ה משלוחי הרבי לקליפורניה, והשני לרב אברהם רוטנברג, ובשני הסיפורים השתמש הרבי בלשון "ציווי רבותינו".

ואז עלה בדעתו, שבלשון זו של הרבי רואים את גודל אהבת ישראל של הרבי: הרבי יודע שמאוד קשה לחשוב טוב, כאשר המציאות מול העיניים נראית אחרת, ובפרט שכדי להגיע לזה בשלימות צריכים להגיע לשלימות במידת הביטחון, שבטוחים בה' שיעשה עבורנו את הטוב, בלי כל קשר למציאות, גם כאשר המציאות הפוכה לחלוטין, ואין לכך שום סיכוי בדרך הטבע.

ומכיוון שזה כל כך קשה לביצוע, לכן הרבי התבטא על זה דווקא לשון ציווי – לומר, שגם מי שלא נמצא בדרגה כזאת שיכול לחשוב טוב מתוך שהגיע לאותה מעלה נפלאה של הביטחון – עליו לבצע זאת בתור ציווי, מתוך קבלת עול. פשוט לציית לציווי רבותינו נשיאינו, ולחשוב טוב. הרבי כביכול מתחנן אלינו: גם אם לא הגעתם לדרגה הגבוהה הזאת, תעשו את זה בקבלת עול. אני מבטיח לכם שזו הדרך לצאת מהבעייה שלכם.

[ואפשר להוסיף נקודה נוספת, על פי המובא באגרות הרבי פעמים רבות, שציווי הוא גם נתינת כוח, ולכן השתמש הרבי בלשון זו, שהיא גם נתינת כוח למילוי הציווי 'חשוב טוב יהיה טוב'].

– לאחר שראיתי את הוידאו הזה, פשוט הכרחתי את עצמי לחשוב טוב. זה בהחלט לא היה קל מול התחזיות השחורות של הרופאים, ומול הסטטיסטיקה האכזרית שסיפרה על 88 אחוז של חולי קורונה מונשמים שלא מתעוררים, וזה היה קשה שבעתיים בכל פעם שקיבלתי טלפון מבית הרפואה על עוד בעייה ועוד בעייה.

אבל בכוח הקבלת עול, ועם הכוחות שהרבי נותן יחד עם הציווי הזה – הצלחתי להתעלות מעל כל החישובים השכליים, ופשוט חשבתי טוב. ושוב חשבתי טוב. דמיינתי לעצמי שהנה הרופא מתקשר ומבשר בשורה טובה, והנה מגיע הרגע שבעלי חוזר סוף סוף הבייתה. כך התמדתי בחשיבה חיובית, עד שסוף סוף נהיה טוב!

*

חתום כעת מנוי לעיתון, וקבל כל שבוע חבילה חסידית גדושה ומלאה לכל המשפחה, כולל המוסף לנשים עטרת חיה והמוסף לילדים במחנה צבאות השם.

לרכישת מנוי לחץ כאן