נכנסים לתיבה • הרב נדב כהן

הרב נדב כהן, מגזין בית משיח

"אתה לא מבין איזה שינוי זה עשה לי. פתאום נהיה לי בוקר נורמלי. הילדים יוצאים בזמן, ואני אפילו לא שמתי לב קודם עד כמה הטלפון השפיע לי על כל הבוקר". את הדברים האלה סיפר לי חסיד שהחליט לנסות את המשימה שהצענו כאן בשבוע שעבר: לא לפתוח את הטלפון בבוקר עד אחר ברכות השחר.

הוא סיפר לי שעד אז, הדבר הראשון שהיה עושה בבוקר היה לגשת לטלפון. עוד לפני שהספיק להעיר את הילדים ולהתארגן ליום החדש, הוא כבר היה שקוע בהודעות שהצטברו במהלך הלילה. ופתאום, כשהפסיק לפתוח את הטלפון על הבוקר, משהו השתנה.

והוא גם נתן טיפ איך להצליח בזה: "אני משאיר את הטלפון מחוץ לחדר במקום שאני לא יכול לראות אותו על הבוקר, כי ברגע שאני רואה אותו, אני מרגיש שהוא קורא לי…" (ולמי שרגיל להשתמש בטלפון כשעון מעורר, הפתרון הפשוט הוא לקנות שעון מעורר כמו פעם בחנות כלי כתיבה).

תחשבו על זה רגע. הוא לא שינה את שעת הקימה, הוא גם לא עבר סדנה לניהול זמן ולא המציא סדר יום חדש. בסך הכול דחה את פתיחת הטלפון, וגילה שזה השפיע על כל הבוקר שלו.

״למה התיבה לא מגינה?״

השבוע, ניקח את זה צעד אחד קדימה. אם רק לדחות את פתיחת הטלפון עד לאחר ברכות השחר יכול לעשות כזה שינוי, תחשבו מה יקרה אם נצליח להתנתק מהטלפון לגמרי לזמן התפילה.

כולנו מכירים את הפירוש החסידי של הבעל שם טוב על הפסוק "בא אל התיבה" – בא אל תיבות התורה והתפילה, ואז המים הזדונים – טרדות הפרנסה – לא רק שלא ישטפו אותנו, אלא אדרבה, הם ירוממו אותנו כפי שעשו לתיבת נח.

תמיד הייתה לי שאלה על הפירוש הזה: הרי אני מגיע כל בוקר לבית הכנסת לתפילה, ואני מרגיש שטרדות הפרנסה באות יחד איתי… למה תיבות התפילה לא שומרות עליי ומרוממות אותי כפי שהבעל שם טוב מסביר?

בוודאי שהבעל שם טוב מדבר על מצב שבו אדם נכנס ממש לתוך התפילה – מה שנקרא היום בשפת העולם 'אול אין' (All In) – נכנס לגמרי, לא רק לאמירת המילים, אלא לתוך התוכן שלהן, לתוך חוויית התפילה עצמה במלוא הרגש.

וכפי שכולנו מכירים את שיחת ה'דבר מלכות' של פרשת פנחס – 'פנימי' הוא מי שמונח בתוך מה שהוא עושה עד הסוף. איפה שהוא נמצא – שם הוא נמצא ב–100%. 

זו התפילה החסידית שאדמו"ר הזקן חינך לה: לא רק לומר את המילים, אלא להתבונן, להפנים, לעורר את הלב, ולתת למה שאני אומר להשפיע עליי באמת.

ניסוי ותוצאה

עכשיו תחשבו מה קורה כשאנחנו עומדים להתפלל, והטלפון נמצא בכיס. לפעמים הוא אפילו לא מצלצל, לא רוטט, ולא משמיע שום צליל. ובכל זאת, משהו בראש שלנו יודע שהוא שם. אולי מישהו שלח הודעה? אולי יש משהו חדש? אולי מחכים לי?

מסתבר שגם למדע יש מה לומר על העניין הזה.

בשנת תשע"ז פרסמו חוקרים מאוניברסיטת טקסס ומאוניברסיטת קליפורניה מחקר מעניין במיוחד. הם לקחו מאות סטודנטים וחילקו אותם לשלוש קבוצות: קבוצה אחת הניחה את הטלפון על השולחן, השנייה השאירה אותו בכיס או בתיק, והשלישית השאירה את הטלפון בחדר אחר.

שימו לב: הטלפונים היו על שקט לחלוטין, ואף אחד לא היה צריך לענות להודעות או לשיחות. אחר כך נתנו לכולם מבחנים שבדקו זיכרון ויכולת חשיבה.

והתוצאה? 

אלה שהשאירו את הטלפון בחדר אחר הצליחו בצורה משמעותית יותר במבחנים מאלה שהטלפון היה מונח לפניהם או בכיסם!

אבל החלק המפתיע באמת היה שרבים מהמשתתפים כלל לא הרגישו שהם חושבים על הטלפון. כלומר, עצם הנוכחות של הטלפון תופסת לנו מקום בראש ומשאבי קשב, גם כשאנחנו לא מודעים לכך.

המחקר אמנם לא עסק בתפילה, אבל הקשר ברור מאליו. הטלפון אמנם עוזר לנו מאוד בהרבה תחומים בחיים, אבל לכל דבר יש מחיר. המחיר של טלפון צמוד אלינו בשעת התפילה נוגע בציפור הנפש של כל חסיד.

אנחנו רוצים להיכנס לתוך מילות התפילה, להיות שקועים בהתבוננות, ולזכות לזמן של גאולה, כפי שאדמו"ר הזקן מסביר. אבל הטלפון שנמצא בכיס – או אפילו לידנו – מושך חלק מתשומת הלב שלנו החוצה ומפריע לנו להתרכז. בטח ובטח אם הוא גם מזמזם או מצלצל, ועל אחת כמה אם אנחנו לא עומדים בפיתוי ועונים תוך כדי תפילה, חס ושלום!

המשימה השבועית

אז מה המשימה השבוע? פשוט מאוד: לא להכניס את הטלפון לבית הכנסת בזמן התפילה. שהטלפון לא יהיה לידינו בזמן המיוחד הזה.

אפשר להשאיר אותו בבית או ברכב, אפשר להניח ב'לוקר' בבית הכנסת, ויש גם בתי כנסת שהתקינו ארון עם עמדות הטענה בכניסה (גבאים יכולים להשיג ארון כזה דרך ארגון "ונקדישך" 050-603-6811).

כשהתחלתי להשאיר את הטלפון מחוץ לבית הכנסת בזמן התפילה, למען האמת, מאד חששתי: מה עם כל השיחות שאני מקבל בדרך כלל? בפועל, ביום הראשון כשחזרתי לרכב אחרי כמה שעות, גיליתי שהיו לי 7 שיחות שלא נענו. פתחתי את הוואצאפ וראיתי 5 הודעות מאותו מספר. ה–4 הראשונות אמרו "תחזור אליי דחוף", והאחרונה: "לא משנה, הסתדרתי כבר…"

משאירים את הטלפון בעמדת ההטענה מחוץ לבית הכנסת – ונכנסים לתפילה להטעין את הנשמה.