"הרגשתי שמאכילים את נשמתי אלוקות עם כפית…"

שניאור זלמן נוימן, מגזין בית משיח

בבר ברחוב לילינבלום בתל אביב עמד צוות הפקה שלם סביב דוגמן צעיר מנהריה. זה היה הצילום הגדול ביותר בקריירה שלו – תפקיד ראשי בפרסומת בינלאומית לחברת בירה. איש מן העומדים שם לא ידע שהוא מצלם את הפרסומת האחרונה של תמיר בן קיש.

היה זה בימי ספירת העומר. תמיר, שהחל להתחזק בקיום תורה ומצוות, החליט שלא לגלח את זקנו. באותו סרטון פרסומת, נראים על פניו זיפים קלים. איש בצוות לא שאל למה, וממילא לא היה שם מי שיידע להסביר.

כמה שבועות אחר כך הוא כבר לא היה שם. בי"ח בסיון תשס"ג נסע תמיר לשבת בישיבה בצפת, לביקור, אך החליט להישאר והפך ל'תמים' מן המנין. 

בדיוק אז החלה הפרסומת לעבוד. היא נמכרה ממדינה למדינה, אחת אחרי השנייה, והידיעות הגיעו אל תמיר לזאל. "חבר מתקשר אלי ממינכן: 'רואים אותך פה במסכים'", הוא מספר. רומניה קנתה את הפרסומת לחצי שנה, אחריה גרמניה, תאילנד ורוסיה. "אני יושב בישיבה שנתיים ומשהו, וכל חודש-חודשיים מתקשרים. אני יושב ולומד, והקב"ה שולח לי משכורת כל חודש. ממש 'על מי מנוחות ינהלני'. ב"ה".

אותה שבת שחוללה את השינוי אצל תמיר, הייתה התפנית גם בחייו של אחיו, דרור. גם הוא החליט להישאר בישיבה לאחר השבת. אלא שאצל תמיר השבת הגיעה לאחר תהליך של שנים ארוכות, במהלכן הניח תפילין אבל לא הלך עם כיפה, שמר שבת אחת, וארבע לא… ואילו אצל דרור, כמעט שלא היה תהליך. שנים רבות של סירוב מוחלט, ואחריהן, בתוך חודשים ספורים, כובע וחליפה. "כמו שהייתי עקשן לא להתקרב", הוא אומר, "העקשנות הזו לקחה אותי ישר לסוף המסלול".

לפני כמה שבועות פרסמנו בשבועוננו (גליון 1507) את סיפור התקרבותו של ר' משה בן קיש. כעת מספרים הבנים את דרכם שלהם, מרתקת לא פחות.

דוגמא חיה, משפיעה יותר מכל

"כשאבא התחיל לחזור בתשובה", מתאר תמיר, "זה לא דיבר אלינו בכלל. כל השנים לא היה סממן דתי בבית, לא מזוזה ולא קידוש. חשבתי לעצמי: מה פתאום הוא חוזר בתשובה עכשיו? אמנם הוא לא כפה עלינו שום דבר, אבל לא הבנתי בשביל מה צריך את כל ההגבלות? תן לחיות. כעבור כשנתיים התבגרתי קצת, והתחלתי להתעניין גם אני. הייתי מגיע לבית חב"ד. בהתחלה זה היה דשדוש, עקב בצד אגודל".

תגובתו של דרור, לעומת זאת, היתה חדה הרבה יותר. "מההתחלה לא התחברתי לדרכו החדשה. בשלב מסוים פשוט עזבתי ועברתי לגור עם אמא. לא הסתדרתי איתו. במשך קרוב לעשר שנים בכלל לא רציתי לשמוע על דת. התרחקתי כמו מאש. כשבאתי לשבת לאבא, הסכמתי לבוא ל'לכה דודי', ואחר כך הלכתי לבלות. הגעתי איתו לתפילה כי כיבדתי אותו, אבל באופן אישי זה לא עניין אותי יותר מדי".

אביהם, ר' משה, לא לחץ על אף אחד מהם. הוא המשיך להגיע מדי שבוע לשיעור התניא של הרב ברוך וילהלם, שליח הרבי מלך המשיח שליט"א בנהריה. "אחרי כמה שנים של שיעורי תניא", נזכר משה, "הבנים שאלו: 'מה אתה עושה שם?'. עניתי להם: 'אני לא יכול להסביר. תבואו לשיעור אחד בעצמכם'".

ההזמנה נענתה בסופו של דבר. תמיר הגיע לשיעור התניא, ונשאר שם. "שאלת השאלות שתמיד ניקרה לי בראש", הוא מספר, "זה 'למה'. 'מה אנחנו עושים פה בכלל'. ובתניא מצאתי מרגוע לנפשי. התניא גרם לי לחשוב לעומק על החיים. לפני זה היו לי הרבה שאלות. בשלב ראשון, התניא הביא אותי למודעות הנפשית שזה נורמלי לחלוטין לחיות עם שאלות. היום, ב"ה, כל בוקר אני לומד מאמר של הרבי. כשלומדים חסידות באמת – חיים ברובד אחר לגמרי, מסתכלים על דברים אחרת לגמרי".

בכל אותן שנים של תהליך איטי, אביו לא ניסה לדחוף יותר מדי. "גם כשזיגזגתי עם שמירת השבת, הוא לא אמר לי מילה. אבל ראיתי שהוא עצמו שמח בשיעור תורה, שטוב לו בדרך הזאת – וזה מה שהשפיע עלי".

שנים רבות אחר כך, תמיר מצא את עצמו מעביר את הלקח הזה הלאה. "היה לי מקורב באשדוד שניסה לכפות את התקרבותו על ההורים שלו", הוא מספר. "אמרתי לו: 'אם אתה שלם עם מה שאתה עושה, אם אתה שמח – את זה תראה להורים שלך. אל תגיד להם מילה. הם יראו שזה טוב אמיתי, שזה מביא שלווה, שמחה פנימית, מנוחת הנפש. זה ישפיע עליהם'".

התממשות ברכת הרבי באופן מיידי

אבל בל נקדים את המאוחר. עם כל הכבוד של תמיר לשיעורי התניא בהם השתתף מידי פעם, מרכז חייו היה בעולם אחר לגמרי – עולם הדוגמנות, שבו החיים סובבים סביב סוכנויות, סטים ונסיעות לחו"ל.

"עשיתי פרסומת לכל חברה נחשבת בארץ וגם בעולם", הוא אומר. "כמה פרסומות לקוקה קולה, קאסטרו, קרלסברג, אגד, במבה אוסם וכן הלאה. קטלוג גדול מאוד בכל אירופה, אחת החברות המובילות לבגדים; עשינו את הקטלוגים הכי יפים שלהם. הסתובבתי ברחבי העולם".

באותן שנים הוא הניח תפילין כמעט מדי בוקר, אמר המון תהלים, אך לא הרבה מעבר לכך בשמירת מצוות מעשיות.

במהלך עבודתו בעולם הדוגמנות ומסעותיו בעולם, הוא ראה פעמים רבות את יד ההשגחה העליונה, ועל כך יעיד הסיפור המדהים הבא:

בשיעור התניא השבועי בנהריה נהוג שמי שזקוק לברכה מבקש בסוף השיעור את ברכת הרבי, ואחר כך פותח את האגרות קודש ומעביר את הספר לרב וילהלם שיסביר את מענה הרבי.

מספר תמיר: "באותה תקופה התחלתי כבר לתת 'מעשר' מהרווחים שלי, אבל בדיוק אז קיבלתי סכום כסף גדול מאוד מהפרסומות, והיה לי קושי להוציא את המעשר. התמהמהתי עם זה".

בסיום השיעור באותו שבוע ביקש אביו את ברכת הרבי עבור תמיר לקראת נסיעתו לניו יורק. "כיבדו אותי לפתוח את האגרות קודש", נזכר תמיר. "והרב וילהלם הקריא את המכתב, בלי שהוא יודע שום דבר, מעבר לכך שאני נוסע. הרבי מלך המשיח כותב שם למישהו שאין לו מה לחשוש מלתת את המעשר שבידו, כי למקום שאליו הוא נוסע תהיה לו הכנסה פי חמש…".

"זה כמובן ריגש אותי מאוד", הוא אומר. "באתי למחרת לרב ישראל בוטמן ע"ה, מנהל מוסדות חב"ד בנהריה, ונתתי לו את המעשר".

"נחתתי בניו יורק בארבע לפנות בוקר", הוא מתאר את שאירע בהמשך. "הגעתי לסוכנות של הדוגמנות, שם כבר הכינו לי לו"ז מלא של פגישות ואודישנים לכל היום. יצאתי לסיבוב, וחזרתי אחרי כמה שעות לקחת את הדברים. הסוכן שהצמידו אלי אומר לי: 'תקשיב, באודישן הראשון שאליו הלכת התלהבו וסגרו עוד צילומים. עוד ארבעה ימים אתה כבר טס לצילומים נוספים של חמישה ימים'. התשלום כמובן היה בהתאם…".

"מיד ראיתי במוחש שמה שהרבי כתב, ב"ה, התקיים במלואו ועוד פי כמה וכמה!", הוא אומר.

"באותה תקופה שהייתי בארצות הברית, הרב ברוך אמר לי שהוא מגיע לכינוס השלוחים, והזמין אותי להיפגש", ממשיך תמיר. "כשהגעתי ל-770 שמתי כיפה ונכנסתי. מישהו עבר לידי ואמר: 'אתה יודע, איך שנכנסת לפה, לא תוכל לצאת אותו דבר…'. מתוך נימוס לא הגבתי… אבל תכל'ס, לאחר שישבתי בהתוועדות עם הרב ברוך וכל השלוחים, כל הדרך חזרה הביתה ישבתי בסאבוויי ופיזמתי לעצמי יחי אדוננו".

דולר ב"מזל"…

בעוד תמיר עושה את דרכו בין נהריה, ניו יורק ו-770, נשאר אחיו הגדול דרור מרוחק לחלוטין. "יום אחד אבא שלי שואל אותי: 'אתה רוצה לבוא איתי להתוועדות ביישוב שלומי?'", מספר דרור. "'מה זה התוועדות?', שאלתי. 'יושבים, שותים קצת 'לחיים', מדברים מהלב'. אמרתי לו שזה לא נראה לי בשבילי, לא מעניין אותי".

"אבל לנהוג תמיד אהבתי", הוא מודה, "והצעתי שאם הוא רוצה, אקח אותו להתוועדות בשלומי, ואלך בינתיים לחברים במושב הסמוך עד סיום ההתוועדות".

וכך היה. "כשהגעתי לאסוף אותו חזרה, הוא אמר לי: 'תיכנס רק לכמה רגעים עד שתסתיים ההתוועדות'. נכנסתי והתיישבתי לידו". מי שהתוועד היה הרב שמואל פרומר ע"ה, והתאריך היה י"א ניסן, יום הולדתו של הרבי מלך המשיח שליט"א. השליח, הרב בני נחום, אמר לאביו: "תספור מסביב לשולחן 77 – בגימטריא מזל. ומי שזה המזל שלו, יקבל ממני דולר שקיבלתי מהרבי".

"אבא סופר, והזוכה הוא… אני", מספר דרור. "החבר'ה אמרו: 'זה לא פייר, הוא הגיע רק עכשיו'. אבל הרב בני אמר: 'הכל מכוון מלמעלה. הרבי בחר לתת לו דולר'. וכך זכיתי בי"א ניסן לקבל מהרבי דולר".

"כשהסתיימה ההתוועדות, הרב פרומר שאל אם יש מישהו שיכול להקפיץ אותו הביתה לקריות. מיד קפצתי על ההזדמנות, כי כאמור לנהוג תמיד אהבתי". בדרך ישב הרב פרומר לידו, ואביו שאל מן המושב האחורי: "אולי יש לך שידוך בשביל הבן שלי?". "הוא ענה שכשראה אותי כבר עלתה לו מחשבה", מספר דרור. שבוע קודם לכן היה הרב פרומר בחיפה, אצל ר' גיא זהבי, שם העביר שיעורים, ופגש שם חברה של אשתו – בוגרת מכון אלטע.

בשלב ההוא, הצעת השידוך לא הבשילה מכיוון שהמדוברת התעניינה מה עושה הבחור, וכאשר שמעה שהוא לא מגדל זקן ובקושי דתי – היא אמרה שהיא לא מעוניינת, כיוון שהיא מחפשת מישהו חב"דניק. 

להאכיל את הנשמה אלוקות בכפית

"כשחגגתי יום הולדת 25", מספר דרור, "אבא אמר לי את דברי הרבי שביום ההולדת 'מזלו גובר', ושאל: 'אתה רוצה שמזלך יגבר?' 'בוודאי! מה אני צריך לעשות בשביל זה?', הגבתי. 'תחליט החלטה טובה, אפילו משהו קטן'. כשביקשתי רעיון, אבא הציע להתחיל לומר את הפרק האישי בתהלים מדי יום".

"מהרגע שהתחלתי לקרוא את הפרק, הרגשתי שהמילים שם מדברות על המצב שהייתי בו באותה תקופה, ומדברות אלי בצורה לא רגילה. הרגשתי משהו בתוכי שמתעורר, הנשמה שלי הגיבה כמו ענק שמכוסה בערימות של אבק ועפר ומתפרץ החוצה בצורה לא מוסברת".

"התחלתי ללכת אז לשיעורי תניא של הרב וילהלם", הוא מספר. "הרגשתי שהוא מאכיל את הנשמה אלוקות עם כפית. הנשמה התחילה לעוף בצורה שלא נהניתי משום דבר אחר בעולם. אין מה להשוות בכלל להנאה שמאכילים את הנשמה. הבנתי שזה מה שאני רוצה. לא היה לי מה לחשוב יותר מדי. כמו שכל השנים התעקשתי שלא להתקרב – נראה שהעקשנות הזו לקחה אותי ישר לסוף המסלול. קפיצת הדרך…".

אחיו הביט במתרחש מן הצד. "אני הייתי בתהליך שבע שנים", אומר תמיר. "דרור היה עיקש ולא רצה לשמוע במשך שנים, ופתאום משהו נפתח לו, ועשה מהפך של 180 מעלות".

מאותה נקודה החלו השניים לנוע יחד. "היינו הולכים אז להרבה שיעורים", מספר תמיר. "מלבד השיעורים עם הרב ברוך, בשלב מסוים הלכנו לכל שיעור ששמענו עליו באזור. בנהריה, בעכו עם הרב פראנק, בשלומי. נהיתה מעין תחרות בין האחים. עד עכשיו אני הייתי בתהליך – מה אתה פתאום שם ציצית, מגדל זקן, רץ לשיעורים? ההתקדמות הפתאומית של אחי גרמה גם להחלטה הסופית שלי".

בשלב הזה כבר ביקש דרור להתחתן, ודיבר על כך עם הרב וילהלם. "הוא אמר לי: 'קודם כל תסע לישיבה בצפת, תראה מה זה שבת בחב"ד, מה זה אורח חיים חרדי-חסידי. ותראה אם זה בכלל מתאים לך, לפני שאתה מדבר על שידוך'".

צפת אמת תכון לעד

התאריך שמור אצל שניהם: י"ח סיון תשס"ג. היום שהפך את חייהם.

"דרור אומר לי: 'אני נוסע לשבת בישיבה בצפת'", מספר תמיר. "אמרתי לו: 'מה קרה לך? מה לנו ולזה?'…".

"היינו כבר עם כיפה וציצית", מסביר תמיר, "אבל מכאן ועד להיכנס לישיבה – זה נשמע 'כבד' מבחוץ. בסוף החלטתי להצטרף. אמרתי: 'מה יכול להיות, בוא נלך נראה'".

דרור: "איך שפתחנו את הדלת של הזאל בפעם הראשונה, הייתי בהלם מהעוצמה הרוחנית שהרגשתי".

אצל תמיר, ההתעוררות עברה דרך הניגונים. "הגעתי לזאל, שהיה הרבה יותר קטן מהיום", הוא מספר. "הבחורים של אז, שרבים מהם מכהנים כיום כראשי ישיבות ומשפיעים, ניגנו מהלב. אני מאוד אוהב ורגיש למוזיקה – עוד לפני כן הקשבתי לקלטות של הרבי, מאוד אהבתי לשמוע איך הרבי מנגן. כששמעתי את הניגונים, החלטתי שזה המקום בשבילי".

"למחרת בבוקר – סדר חסידות, תפילה, התוועדות עד מנחה". ואז, במוצאי שבת, הוא הרים טלפון לאביו. "אמרתי לו: 'אני נשאר פה'. ככה, באמצע החיים".

"כמובן נדבקנו בחיות של ה'יחי אדוננו', של משיח", מספר דרור. "ומאז אנחנו ממשיכים בזה בשיא השטורעם… אני ותמיר נשארנו ללמוד בישיבה. תוך חודש בערך כבר היינו עם כובע וחליפה…".

חיים ומחיים משיח

אחרי חצי שנה של לימודים בישיבה, דרור קיבל הצעת שידוך. "הציעו לי בחורה שלמדה ב'מכון אלטע', ובאותה תקופה למדה תואר בחינוך ב'בית חנה'", הוא מספר. "מסתבר שזאת אותה בחורה שהרב פרומר הציע… ניבא ולא ידע מה ניבא. עכשיו, כ'תמים', היא הסכימה לפגוש אותי, וב"ה השאר היסטוריה. התחתנו, ויש לנו כבר עשרה ילדים ב"ה".

היום מתגורר דרור עם משפחתו בעיר הקודש צפת, ועוסק בהשכרת רכבים ובמכירתם. בכל רכב שיוצא מידיו הוא דואג לשים חת"ת וקופת צדקה – כשזכר הנס המפעים עם ספר החת"ת שהציל אותו ואת כל יושבי הרכב המעוך לנגד עיניו, כפי שסופר בכתבה על סיפור החזרה בתשובה של אביו.

"אנחנו זוכים להיות 'בית חב"ד של התמימים'. כל ליל שבת מגיעים אלינו לסעוד תמימים מהישיבה. יושבים ומתוועדים אל תוך הלילה, מתוך שפע גשמי שאשתי טורחת רבות בשביל התמימים. הם מרגישים פה בבית, וזוכרים את השבתות האלה עוד שנים קדימה.

"השבתות עם התמימים מביאים חיות מיוחדת לבית שלנו – חיות בענייני משיח וגאולה. בכל פעם שהרב שמואל הענדל ממטה משיח מארגן 'שבת שכולה משיח', אני אומר לו שאוכל לבוא רק כשאין 'שבת ישיבה'. אצלי, עם התמימים מהישיבה בצפת, כל שבת בבית זה שבת שכולה משיח…".

'יחי אדוננו' בויז'ניץ

למעלה משנתיים למד תמיר בישיבה בצפת, ולאחר חתונתו למד עוד שנה בכולל של הרב מאיר אהרון ברחובות. רק לאחר שנים של מילוי המצברים הרוחניים, עבר לגור באשדוד. באותן שנים לא היו חב"דניקים ברובע א' באשדוד, והבית של תמיר הפך להיות כתובת לכל עניין חב"די. "הבית הפרטי שלנו היה ממש בית פתוח, כמו בית חב"ד בחו"ל", הוא מתאר. "אתה יכול להגיע מתי שאתה רוצה. אנשים הגיעו לכתוב לרבי, בשבתות היה מפוצץ אצלנו, במשך השבוע התקיימו שיעורים – בית מאוד אקטיבי, בית חב"ד פעיל. בנוסף, בכל ליל שבת הייתי מוסר שיחות של הרבי בבית הכנסת הכי גדול באשדוד".

ובשבתות – מסיבות שבת בחיות מיוחדת. "זה דבר שאני מאוד אוהב לעשות. בשלב מסוים הלכתי כל שבת לשלושה-ארבעה פארקים גדולים. בכל מקום כבר היו עשרות ילדים שחיכו לי, ובנוסף בבית כנסת מעל מאה ילדים שאומרים פסוקים".

לפרנסתו פתח בשותפות בית קפה במרכז העיר. "כעבור תקופה התחיל 'סבב' נוסף במלחמה מול עזה, ושוגרו לאשדוד מאות טילים", הוא מספר. "היה זה לפני עידן 'כיפת ברזל'. התושבים ברחו בהמוניהם, העיר ממש התרוקנה. זה גרם לקריסת העסק. אחרי תקופה שלא הכנסתי כסף, נאלצתי לעבור דירה".

לפני שעזב את הרובע דאג להמשך הפעילות. "הגיע אברך לשכונה, וביקשתי שיחליף אותי בחזרת שיחות בבית הכנסת, בשיעור תניא וכו'. דחפתי אותו כל הזמן, ועזרתי לו לפתוח בית חב"ד".

גם במקום המגורים החדש הוא לא שקט. "עברתי לשכונה של חמותי, שבה כולם דתיים וחרדים, וגם שם התחלתי לפעול", הוא מספר. "בשבתות הלכתי לויז'ניץ. מעל מאה ילדים אומרים יחי אחרי הפסוקים, כולם מסתכלים מהחלונות: 'מי זה שאומר 'יחי' עם הילדים של ויז'ניץ וגור'…".

קרקפתא באופנוע 

"לפני כחמש שנים עברנו לגור בקרית מלאכי. הילדים לומדים במוסדות בנחל'ה, ואנו גם נהנים מאירועים בקהילה, אבל אנחנו בכוונה לא גרים בתוך הקהילה – כדי לפעול. כל ליל שבת אני חוזר שיחות בבית כנסת סמוך, עורך סעודת משיח והתוועדויות נוספות במהלך השנה. אשתי מעבירה שיעור חסידות לנשים ביישוב ניצן. ברוך ה', לא עובר תאריך חסידי בלי התוועדות אצלנו בבית, בהשתתפות עשרות נשים".

"עוד באשדוד פתחתי חנות סושי, וב"ה ההצלחה היתה גדולה והתרחבתי לשלוש מסעדות בעיר", הוא מספר. "עד שהרגשתי שאני מפסיד את המשפחה. העסק זה דבר מאוד מחייב. סגרתי את העסק, חזרתי להיות שכיר". היום הוא מכין סושי בחדר עבודה מחוץ לבית, ולקוחות מגיעים אליו מהסביבה וגם מירושלים ומתל אביב.

תמיר חי את ה'מבצעים' של הרבי מלך המשיח בכל מקום אליו הוא מגיע. "חלק מהזמן אני עוסק בספורט מוטורי", הוא מספר. "יש לי ג'וק משוגע לזה. עוד מילדות אני רוכב על אופנוע שטח, ומאז אני לא עוזב את זה… עד היום יש לי אופנוע שמטפס הרים וסלעים. כל הזמן ברכיבות יש עלי תפילין, וכבר מאות הניחו תפילין בשטח. חלקם אפילו חזרו בתשובה בעקבות כך".

"רכבתי פעם, עצרתי בשטח לנוח קצת, והנחתי לשני יהודים. התיישב לידנו יהודי נוסף בסביבות גיל 70, אחוות רוכבים כזו, הצעתי לו גם. 'אני יגיד לך את האמת, אני ישמח להניח, אבל אני לא יודע איך, אף פעם לא הנחתי, אני קיבוצניק'. הנחנו ביחד והיה שמח מאוד. שני החבר'ה שרו לו כמו בבר מצוה".

"האיש ביקש שאשלח לו את הסרטון, להראות לאשתו ולילדיו. כשבערב הוא כותב לי שוב ואני רואה את ההתעניינות והשמחה. אתה רואה איך עם ישראל ער".

שניאור זלמן שב לצור מחצבתו

"לפני עסקי הסושי עבדתי עם גיסי בחברה לעמילות מכס", מספר תמיר. "מהיום הראשון הנחתי לכולם תפילין. היה שם יהודי שכל פעם שהייתי עובר לידו, היה מגחך, זורק הערות על התפילין, על הקב"ה".

שמו של אותו יהודי היה זמי – שם לא שגרתי, ופעם תמיר שאל לפשר השם. "'אתה לא יודע? אני שניאור זלמן!', הוא השיב בגאווה. 'ולא רק זה – אני קרוי על שם בעל התניא, כי אני מצאצאיו!'".

כעבור כמה חודשים הגיעו עשרת ימי תשובה. "נכנסתי למנכ"ל, שותף של גיסי, להניח איתו תפילין", מספר תמיר. "הוא אמר: 'שיגעת אותי מאז שהגעת. החלטתי לקנות תפילין, ואני מניח לבד'".

משם פנה אל זמי, שעבד בסיווג חומרים. "אמרתי לו: 'עשרת ימי תשובה, עוד מעט יום כיפור, בוא תניח תפילין'. שמע את זה המנכ"ל והגיב: 'זה כופר זה, הוא בחיים לא יניח תפילין'… זמי שמע את זה, כנראה התעורר בו הניצוץ היהודי, ואמר לי: 'בוא אתי למשרד, תניח לי תפילין!'".

"הנחתי איתו תפילין, באתי להביא לו את הדף של קריאת שמע, אך הוא אמר שהוא יודע את זה בעל פה – כי כל בוקר משמיעים ברדיו ברשת ב' מ'שמע' עד 'ובשעריך'".

"חזרתי למשרדי שמח וטוב לב, מהעובדה שהנחתי לצאצא של אדמו"ר הזקן, פעם ראשונה או שנייה בחיים". כעבור כמה דקות צלצל הטלפון. זמי ביקש ממנו לחזור אליו למשרד.

"כשהנחתי תפילין", אמר זמי, "הרגשתי שמישהו מחבק אותי, איזושהי אנרגיה שלא הרגשתי בחיים. אני בן אדם שכלתן, תסביר לי מה קרה פה".

"אמרתי מה שנפל במחשבתי באותו רגע", מספר תמיר. "'יש לך נשמה, חיה איתך כבר 60-70 שנה. היא היתה צריכה סטרטר, כמו ברכב. פשוט הרגשת עכשיו את הנשמה'".

"אחרי כמה רגעים הוא התחיל לשתף בזיכרונותיו שעולים וצפים", ממשיך תמיר. "הוא סיפר על סבא שלו, איך הוא ניגש פעם שליח-ציבור בתפילת נעילה והתמוטט. ועל פעם שבה הוא עצמו הרגיש דחף לשמוע כל נדרי כשהיה בצבא, ורץ בשביל זה עשרה ק"מ לכל כיוון. הוא יושב מולי, ואני רואה איך כל השכבות מתקלפות אחת אחרי השנייה. הוא ממשיך ומספר, ואני מרותק כולי ממה שאני רואה ושומע".

"אחרי כמה דקות הוא אומר לי: 'אני רוצה לקנות תפילין!'. הוא מוציא כרטיס אשראי: 'תקנה לי עכשיו, אני רוצה שמחר יהיו לי פה תפילין חדשות!'. 'בהמה דקה או גסה?', שאלתי. 'תביא לי את הכי טוב! בלי תשלומים, שיהיה הכי מהר, שמחר יהיה פה!'. למחרת התפילין היו אצלו".

"אחרי שבועיים הוא נסע לבת שלו בקנדה. כשחזר אחרי חודש, הוא סיפר לי שהראה לנכדים שלו איך הוא מניח תפילין. קצת אחרי פסח של אותה שנה, הוא נפטר. סיפור שמיימי כזה. הלכתי ללוויה שלו בפתח תקוה, סיפרתי בקבורה את כל הסיפור מהתחלה עד הסוף. דאגתי שהתפילין יגיעו לנכד שלו".

משיח בצורה טבעית

לסיום, אומר ר' משה: "תראו מה הקב"ה עושה. פשוט מדהים. ההורים שלי כבר לא בעולם הזה, אבל אני בטוח שהם היו רוצים משפחה גדולה. אמרו להם שבארץ זה שני ילדים וכלב… לי עצמי יש רק אח אחד, ולו יש רק בן אחד. גם לי היו רק שני ילדים… והנה, ב"ה זכיתי, ומלבד בניי הגדולים נולדו לי עוד שני ילדים, ואני רווה רוב נחת חסידי מ-17 נכדיי כן-ירבו!".

ותמיר מדגיש: "ברוך ה' שזכינו להתקרב לרבי דרך הישיבה בצפת, שם 'חיים' עם הנקודה של קבלת פני משיח. בזאל של הישיבה יש אווירה גאולתית לגמרי. שבוע-שבועיים אחרי שהגענו, כבר היינו עם כיפות 'יחי'. זה התקבל בצורה הכי טבעית שבעולם. מאז, בכל הזדמנות אני מדבר על כך שהרבי הוא מלך המשיח, ועל התגלותו הקרובה. כך לדוגמה בתחרות סושי ארצית שהשתתפתי, כשכתב הטלוויזיה ראיין אותי, סיימתי בהכרזת יחי אדוננו.

"אני חושב שכשאתה מקרין את זה, כשאצלך זה טבעי – זה מתקבל בצורה טבעית. בלי שאלות בלי תהיות. גם בכל השיעורים שאני מעביר, ובכל השיחות שלי עם מקורבים, הנקודה ברורה וטבעית ופשוטה. הרבי הוא מלך המשיח, ועומד לגאול אותנו בכל רגע! יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!".