אפילו בטיפול נמרץ, משהו בנפש נפתח כשמחזיקים את הלולב

יוסי סולומון, מגזין בית משיח

עבור כולנו, ימי חג הסוכות ושמחת תורה מזוהים עם ישיבה נינוחה בסוכה המשפחתית, ריח הדסים באוויר ושירה סוחפת של "ושמחת" בבית הכנסת ומחוצה לו. אך עבור מאות מאושפזים, בני משפחותיהם והצוותים הרפואיים המרותקים לכותלי בתי הרפואה, ימי החג עלולים להרגיש קשים, מורכבים וטעונים במיוחד. ה"ושמחת" רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב…

בתוך כל המתח הרפואי הזה שגורם לחוסר אונים, שלוחי הרבי במרכזים הרפואיים ברחבי הארץ נכנסים לפעולה. 

בפרויקט מיוחד מביא 'בית משיח' מפגש מרגש עם שלושה משלוחי הרבי בחזית הרפואית: הרב שמואל טורקוב (מרכז רפואי 'רמב"ם' בחיפה), הרב עידן מקאניק (מרכז רפואי 'קפלן' ברחובות) והרב מענדי בקרמן (מרכז רפואי 'שמיר' – 'אסף הרופא' בצריפין). בשיחה עמם הם חושפים את כושר ההמצאה הלוגיסטי שהם גילו פתאום בעצמם, מספרים על דרמות בחדרי הטיפולים, כולל גם בטיפול הנמרץ, והדרך שבה הופך מסדרון בית הרפואה למוקד של שמחה ותקווה.

חג בתנועה 

כשנכנסים לשטח המרכזים הרפואיים במהלך החג, מגלים שהשליחות לובשת צורה ייחודית בכל מקום. בחוץ שוררת שמחת החג, אבל בפנים – חדרי הניתוח פעילים, חדרי הקבלה סואנים, המסדרונות גדושים בהמוני מתרפאים ובמבקרים שנפגשים עם החלק הפחות שמח בחיים, לפעמים גם עם החלקים הכואבים; לא פעם – כואבים מאוד.

להכניס את החג אל המחלקות והחדרים – זה אתגר לא פשוט, שכן יש לבקוע את הדלתות (לא פעם כפולות) עם שמחה פנימית אמיתית. מה שמזויף – לא יעבוד. בדוק.

"בבית הרפואה רמב"ם שבחיפה", מספר הרב שמואל טורקוב, "הנוכחות הסוכתית מורגשת כבר מהרגע הראשון שבו דורכים במתחם: "יש סוכה גדולה שנמצאת ממש בכניסה הראשית למרכז הרפואי, בגודל 10 מטר על 10 מטר. כל מי שמגיע למרכז הרפואי, רואה את הסוכה שפתוחה ופעילה 24/7. זה חג שמרגישים בו ביתר שאת את הנוכחות החב"דית במרכז הרפואי. בסעודות החג מתארחים מעל מאה איש, חולים ובני משפחותיהם. 

"לבית הרפואה עצמו אנחנו מזמינים את האוכל מקייטרינג 'ריבקין'. אנחנו משתמשים בחדר אוכל של העובדים ומאחסנים שם את האוכל המיועד לשבתות וחגים, ומשם אנחנו משנעים את האוכל לסוכה. 

"סעודות–חג זה תמיד מעמד מרגש. הנוכחות של הסוכה במקום פתוח ומרכזי בכניסה הראשית של רמב"ם, גורמת לכך שהמרכז הרפואי שומע את השירים הבוקעים מתוך הסוכה, וכולם רואים אנשים נכנסים ויוצאים מהסוכה. אין ספק שזה יוצר אווירת חג שאי אפשר לחלוף על פניה באדישות. 

"הסעודות בסוכה, פעמים רבות, זה סוג של 'כיסא חם': אנשים נכנסים לסעוד מנה ראשונה וחוזרים בחזרה למיון או למחלקה, ומגיעים אנשים אחרים לחגוג במנה השנייה".

במרכז הרפואי 'קפלן' ברחובות, הפעילות מושתתת על חיבור אישי ועמוק עם המטופלים והצוות. הרב עידן מקאניק מתאר את הדרך שבה הגיע לשליחות ואת אופי הפעילות במקום: "תמיד הרגשתי שבתי רפואה זה המקום וזו ההזדמנות לדבר עם אנשים שלבם ער ופתוח. לכן החלטנו, זוגתי ואני, לצאת לפעול דווקא בבית רפואה, וכשנוצרה הזדמנות, יצאנו לקפלן. 

לאורך ימי חג הסוכות מגיעים רבים מאנ"ש לעשות כאן מבצע לולב. בשמחת תורה אנחנו עורכים קידוש גדול, רוקדים עם ספרי התורה בכל המחלקות, ויש כמובן סוכה מרכזית של בית הרפואה".

במרכז הרפואי 'שמיר' (אסף הרופא) בצריפין, הפעילות לובשת ממדים של עיר שלמה שאינה נחה לרגע. הרב מענדי בקרמן, שגדל בבית של שליחות, וכבר 13 שנה מנהל את המערך הפעילותי במקום, מפרט על הפעילות הרחבה: "גדלתי בשליחות הזאת כבר מגיל חצי שנה. אבי הרב שמואל בקרמן, הוא השליח בבאר יעקב הצמודה, וכבר מגיל קטן הייתי מסתובב עם אבא במרכזי רפואה. 

"לפני 13 שנים התחלתי באופן רשמי לנהל את השליחות ב'שמיר'. חג סוכות זה משהו מיוחד כאן. 'שמיר' נמצא בקרבת מקום לכפר חב"ד, ככה שרבים מאנ"ש של כפר חב"ד מגיעים מהבוקר ועד הערב לזכות יהודים במבצע לולב, ומסתובבים בכל המתחמים. כמו בכל בית רפואה גם ב'שמיר' אנשים מתחלפים 24 שעות ביממה: הצוות מתחלף, מטופלים חדשים, מבקרים באים ויוצאים, כך שתמיד יש מה לעשות. 

"יש לנו שבע סוכות פזורות בכל המתחם. ליד כל מחלקה יש סוכה ואין אדם שלא יכול להגיע לסוכה. בשמחת תורה (שלא חל בשבת כמו השנה) יוצאות כמה קבוצות ל'תהלוכה'. מהכפר תמיד מגיעים עשרות מבוגרים וילדים. 

"יש לנו שלושה ספרי תורה שמסתובבים במחלקות האשפוז ובמיון, ואנשים מתרגשים בצורה מיוחדת. יש קידוש גדול שאנחנו עושים כדי לזכּות יהודים שנמצאים באשפוז. אפשר לומר שזה 'שבוע הפנינג של קדושה'".

ריח ד' המינים בחדרי האשפוז

אחד האתגרים המרגשים והייחודיים ביותר בחג, הוא הנגשת מצוות ארבעת המינים למאושפזים המרותקים למיטותיהם, גם בתוך המחלקות המורכבות והסטריליות ביותר. הרגע שבו אדם שרוי בכאב מושיט את ידו לאתרוג וללולב, מייצר תזוזה נפשית עמוקה. "יש בד' מינים משהו, שכשלוקחים אותם ליד, משהו בנפש נפתח", אומר הרב בקרמן.

הרב שמואל טורקוב מציג את המורכבות ואת ההתרגשות שנלווית אליה: "באופן כללי אסור להביא דבר חי לחדרים, אבל בכל זאת אנחנו מכניסים את ארבעת המינים לכל החדרים, כולל הטיפול–נמרץ, כמו גם בכל חדרי האשפוז. אנשים מתרגשים להחזיק בידיהם את ד' המינים ולקיים את המצווה. יהודים שזקוקים לישועה ונס, מחזיקים את המצווה מכל ההתרגשות ונושאים תפילה על עצמם. אני זוכר חייל שקטעו לו את יד שמאל. נתתי לו את ד' המינים שלי – אתרוג קלבריה והדסים רבים עד שקשה היה לו לאחוז ביד אחת, אבל הוא לא ויתר על המצווה, ובירך עליהם בהתרגשות רבה".

לצד התרגשות זו, המצווה מביאה איתה שמחה מזככת שמשנה את האווירה במחלקה. כן, ממש כך! הרב עידן מקאניק מרחיב: "זה מצווה שהיא קשורה עם שמחה – 'ושמחת בחגך' – ורואים במוחש עד כמה אנשים מתחברים למצווה הזו. גם מי שלא מכיר כל כך את המצווה, ברגע שאנו השלוחים נכנסים לחדר של מטופל, יוצרים אווירה נעימה, אז עם הלולב ושאר המינים – האווירה נהיית עוד יותר שמחה. אין ספק שד' המינים מביאים אור למחלקות ורפואה למטופלים".

הרב מענדי בקרמן מוסיף זווית אנושית מעניינת על הסגולה המיוחדת של מצווה זו, להבדיל ממצוות אחרות: "זה מצווה שכולם – גם נשים וילדים – עושים אותה בשמחה ובמאור פנים. הדבר הכי יפה זה, שילד קטן מציע ד' מינים לאנשים, הלב מתרחב לכולם וכולם שמחים לעשות זאת, מה שלא בהכרח בהנחת תפילין".

תגובות המטופלים
והצוות הרפואי

הגעתם של השלוחים והמתנדבים אל מסדרונות בית הרפואה מעוררת תגובות נרגשות, הן מצד החולים והן מצד הרופאים והאחיות שעובדים במאמץ מתמיד.

הרב שמואל טורקוב מתאר את ההפתעה שבלב המאושפזים: "מגיבים בהתרגשות שגם באשפוז הם יכולים לציין את חג הסוכות. זה לא דבר מובן מאליו, אנשים מאוד מופתעים מזה".

השלוחים דואגים לא רק לחולים, אלא גם לצוותים הרפואיים שעובדים סביב השעון. הרב עידן מקאניק מציין: "אנחנו מספקים גם לולב ואתרוג לכל אנשי הצוות הרפואי שלא תמיד יש להם זמן לקנות בעומס העבודה שהם חווים, אז אנחנו דואגים להם שיהיה להם לולב ואתרוג משלהם. כאן המקום להודות לתורם שעוזר לנו לדאוג להם".

הרב מענדי בקרמן מסביר את העוצמה של הפצת אור במקום שבו בדרך כלל שוררת דאגה: "זה משהו שאי אפשר לתאר במילים. זה לא בית חב"ד רגיל; מרכז רפואי זה לא מקום שמח שאנשים בוחרים להיות בו (חוץ ממחלקות הלידה). רוב המחלקות זה אנשים שנמצאים אחרי ניתוח או לפניו, כואב להם, הם מתייסרים והם בטיפולים. מקום טעון. כשמגיעים עם חיוך כמו שהרבי חינך אותנו – כחב"דניקים שמגיעים להפיץ אור – הנפש מתרחבת והשמחה היא מיוחדת. המטופלים, רובם ככולם, שמחים ומתרגשים לראות אותנו. אני ממליץ לכל מי שמעוניין לחוות את החג עם משהו מיוחד – שיתאם עם שליח במרכז רפואי הקרוב לביתו, ויבוא עם ילדיו לשמח את המטופלים".

אתגרים לוגיסטיים ואנושיים מאחורי הקלעים

הקמת מערך חג בתוך מוסד רפואי, דורשת תכנון קפדני, יצירתיות וגמישות חשיבתית יוצאת דופן.

הרב שמואל טורקוב חושף את המורכבות ב'רמב"ם': "להיכנס לבית הרפואה עם סולם ולבנות סוכה, זה לא דבר אפשרי, פשוט לא. מלבד הרשיון שאנחנו זקוקים לכך, הנהלת המרכז באדיבותה שומרת לנו במחסן מקומי את הסוכה, והם משנעים את קרשי הסוכות על מיטות אשפוז… ההנהלה מאוד מעריכה את הפעילות שלנו ומאפשרת את זה בשמחה. הגנן של רמב"ם מחכה לנו כל שנה כדי להכין את הסכך לסוכה מהענפים שהוא גוזם מהעצים שבמתחם. יש אנשי שינוע מהצוות המקומי שעוזרים לנו בהקמת הסוכה. 

"בסעודות החג עצמו, חדר האוכל שבו אנחנו מאחסנים את האוכל, קרוב יחסית, וההנהלה משאירה עובדים במיוחד כדי שישנעו ויגישו את האוכל".

הרב עידן מקאניק מדגיש את האתגר של רתימת המתנדבים והדאגה לרווחתם: "עיקר האתגרים זה לרתום את אנ"ש להגיע ל'מבצעים'. אני משתדל לדאוג שיהיה להם תמיד 'מזונות' ושתייה קרה בסוכות כדי שמי שבא לעשות 'מבצעים', יהיה לו משהו להתרענן".

הרב מענדי בקרמן מספר על המאמץ הנדרש כדי להוריד מאושפזים אל הסוכות שבחצר: "יש הרבה יהודים שמרותקים למיטתם והם רוצים לברך דווקא בסוכה או אפילו לאכול בה. אנחנו עוזרים לכל הרוצה בכך לרדת לסוכה עם כיסא הגלגלים או אפילו עם המיטה כדי לאכול 'המוציא' או 'מזונות' בסוכה. היה מישהו שהיה אחרי ניתוח, מרותק למיטתו, והוא רצה לאכול בסוכה. ביום הראשון הוא לא יכול היה, וביום השני אמר שהוא חייב לרדת לסוכה. הוא לא הסכים לוותר. זה היה ממש לפני שקיעה ואני כבר לא הייתי במתחם. הם התקשרו אלי ובעקבות כך נסעתי במיוחד עם ד' המינים וירדתי איתו לסוכה כדי להספיק את המצווה בזמן".

סיפורי חג בשטח

מתוך הפעילות הענפה נולדים רגעים בלתי נשכחים, המעידים כי הרוח החסידית חזקה מכל מגבלה פיזית.

הרב שמואל טורקוב משתף בסיפור מצמרר שהחל בלילה הראשון של החג, סיפור שאותו הוא חווה לאורך השנה האחרונה כולה: "בסוכות שעבר, ישבנו ביום טוב הראשון של החג. הסוכה הייתה מלאה באנשים מכל הגוונים בעם ישראל, והייתה שירה ושמחה גדולה, בעוד שכמה מטרים מאתנו, אמבולנסים מפנים כל העת אנשים למיון במצב קל או קשה. לקראת הסוף, אחרי מנות הדגים והבשר, נשארנו בסוכה כמות מצומצמת של אנשים, והמשכנו לדבר מתוך אווירה של חג. 

"פתאום נכנסה אישה וניגשה אלי. ידיה רעדו והיא ממש זעקה: 'כבוד הרב, תברך את הבן שלי', ופרצה בבכי. שאלתי את שמו של הבן, וביחד עם כלל הנוכחים בסוכה בירכנו אותה. 

"בחול המועד נפגשנו שוב, והקשר שלנו התהדק. מסתבר שבנה בן ה–24, שבערב חג נסע על קורקינט חשמלי ובנסיעה בכביש עף מהקורקינט. הוא פונה לרמב"ם במצב של סכנת חיים, עם שבר בגולגולת. הרופאים לא נתנו לו הרבה סיכוי לשרוד. בשמחת תורה הכנסנו את ספר התורה לחדר של הבן ושימחנו אותם. יום למחרת החג, עשינו במקום הפרשת חלה, ובני המשפחה הזמינו לשם חברים. 

"הם שהו כאן בבית הרפואה תקופה ארוכה, ולאורך כל הזמן הזה היינו בקשר. בשלב מסוים התחלתי להניח לו תפילין. כשטסתי לכינוס השלוחים, שלחתי להם תמונה שאני מתפלל אצל הרבי לרפואת הבן. בדיוק בזמן הזה, אמו שלחה הודעה לאשתי חנה, והודיעה שבדיוק כעת בנה פתח את העיניים לראשונה ואף החל לדבר. עם הזמן הוא התאושש יותר ועבר שיקום ארוך. 

"מדהים לראות את האמונה והתפילות שלהם כמשפחה מסורתית. ב"ה, הבן ניצל וחזר לחיים".

הרב עידן מקאניק נזכר ברגעים מיוחדים שממחישים את ההשפעה הרוחנית: "בתקופת הקורונה היה יהודי שביקשו שאכנס אליו עם הלולב. עד היום יש לי איתו קשר חם. באותה תקופה הוא היה בירידה רוחנית משמעותית, ומבצע ד' המינים גרם לו להתרגשות עצומה. כעת ב"ה, הוא כבר בדרך המלך". 

הרב מענדי בקרמן מביא שלוש אפיזודות מרגשות מפעילותו בימי 'זמן שמחתנו': 

"לפני שש שנים, היה חב"דניק שהתאשפז במחלקת קורונה במשך כמה חודשים. הוא עצמו היה פעיל במחלקות בימים 'רגילים'. בימי חג הסוכות הוא היה מאושפז בטיפול נמרץ, מחובר למכונת אקמו. הוא לא האמין כיצד הגענו אליו בחג ראשון יחד עם ד' מינים. הוא בירך על זה בהתרגשות כה רבה, כאשר הפעם הוא הסתכל על 'פעילי המבצעים' מהזווית של המקבל…" 

הרב בקרמן ממשיך לאפיזודה נוספת: "אחד השלוחים מחו"ל, נאלץ להגיע עם בנו לאשפוז בסוכות. הסיטואציה התארכה והוא נאלץ להישאר עם הילד גם בשמחת תורה. מדובר בשליח ותיק שרגיל בשמחת תורה לשמח את הקהילה שלו, וכעת בחג הוא היה עם הילד באשפוז, ואין לו מה לעשות… פתאום נכנסה שיירה של חסידים מכפר חב"ד עם ספר תורה והחלו לשיר 'שישו ושמחו בשמחת תורה'. השליח פרץ בבכי. לקח לו דקות ארוכות להתאושש. ואז הוא קם, לקח את ספר התורה והתחיל לרקוד סביב מיטת בנו מתוך התרגשות גדולה. זה מסוג הרגעים שנותנים לי כוחות לעשות את שליחותי, כשאני רואה כמה הפעילות מעניקה כוח לזולת", אומר הרב בקרמן.

"אחד הרופאים ראה באחד הסבבים שאנחנו מברכים על ד' המינים. המטופל פנה פתאום לרופא וביקש ממנו שיברך גם הוא על הלולב, והרופא אמר 'בשמחה רבה'. זה היה רופא חדש שהגיע ל'שמיר', והוא אמר שהוא נזכר שבלימודי הרפואה שלו באחת הערים בעולם, נזכר שהשליח היה מגיע ומברך איתם על הלולב. 'כמה יפה לראות את אנשי חב"ד נמצאים בכל פינה ומזכים יהודים', הגיב". ככה נסגר עוד מעגל חיים.

להפוך מר למתוק

כשמסדרון בית הרפואה טעון ומשנה את פניו לזירה של שמחה, השלוחים מרגישים באופן מזוקק את מהות שליחותם.

הרב שמואל טורקוב מסכם את התחושה העמוקה: "כשאתה מגיע לאנשים שיצאו לטייל בתאילנד או הודו ובידך ד' המינים – זה מאוד נחמד, ועושה להם אווירת חג; אבל כשאתה מגיע לאנשים שמכונסים בתוך עצמם בבית הרפואה, מיוסרים ומיטלטלים בגלי כאב ולעתים אף ברחמים עצמיים, ואתה פתאום מוציא אותם מהמקום הזה שהם בכוחות עצמם לא יכולים להגיע אליו, אתה רואה את הוקרת התודה שלהם. 

"יש לנו דירת אירוח מול המרכז הרפואי, ממש כמו מלון. כשקרובי משפחה מגיעים להתארח שם בשבתות ובחגים, והם רואים את התמונה של הרבי, לא מעט מהם מתרגשים ואף בוכים. הם מרגישים את השינוי שהם עושים ממקום נמוך בו היו, למקום של תקווה".

הרב מענדי בקרמן מסכים עם כל מילה, וחותם במבט מלא אמונה: "אנשים שנמצאים במצב לא פשוט, מתרגשים כל כך בשעה שהם נוטלים לידיהם את הלולב, מצמידים אליו את האתרוג, מריחים אותו בשאיפה עמוקה היישר אל תוך הנשמה… – אין מראה נפלא מזה..".