שונות בין ילדים היא לא תקלה שצריך לתקן

הרב ​שניאור זלמן אבצן, מטפל באמנות (M.A)

"אתה רואה איך אח שלך מתארגן לבד? למה אצלך כל דבר צריך להזכיר שלוש פעמים?"

זה משפט שיכול לצאת כמעט בלי לחשוב. הרי שניהם גדלים באותו בית, מקבלים פחות או יותר את אותם גבולות, אותם ערכים ואותם הורים. אז למה עם אחד הדברים זורמים יחסית בקלות, ועם השני כל משימה קטנה דורשת הרבה יותר תיווך?

כשאנחנו מגדלים כמה ילדים, קל מאוד לבנות בראש תמונה של איך "ילד אצלנו בבית" אמור להיראות. כמה הוא צריך להיות מסודר, חברותי, אחראי, רגוע, עצמאי או מצליח. ואז ילד אחד נכנס די בקלות לתמונה הזאת, ואחר כל הזמן חורג ממנה.

אבל לפעמים הילד לא באמת "קשה". לפעמים יש פשוט חוסר התאמה בין מי שהוא לבין הדרך שבה הבית רגיל להתנהל.

ילד איטי בתוך בית מהיר, ילד רגיש בתוך בית שמדבר מאוד ישיר, ילד שצריך הכנה מוקדמת בתוך משפחה שאוהבת ספונטניות, ילד שזקוק להרבה קשר בתוך בית שבו האחרים מסתדרים יחסית לבד.

זה לא אומר שהילד צריך לנהל את הבית, וזה גם לא אומר שההורים צריכים לוותר על עצמם. אבל כן כדאי לבדוק אם אנחנו כל הזמן מנסים להתאים את הילד למסגרת אחת קבועה, במקום לפעמים להתאים קצת גם את הדרך שבה אנחנו פוגשים אותו.

דווקא ארבעת המינים מלמדים אותנו משהו חשוב על שונות בתוך קבוצה אחת. האתרוג לא צריך להפוך ללולב, והערבה לא אמורה לקבל ריח של הדס. המצווה אינה מתקיימת מארבעה מינים זהים ומוצלחים, אלא דווקא מהחיבור ביניהם.

וגם בבית, שונות בין ילדים היא לא תקלה שצריך לתקן.

ילד אחד צריך הרבה מילים כדי להבין מה הוא מרגיש, ואחר צריך קודם שקט. אחד נכנס מיד לכל חברה, ואחר עומד בצד עד שהוא מרגיש בטוח. אחד צריך גבול ברור ומהיר, ואחר מגיב הרבה יותר טוב כשמסבירים לו מראש ונותנים לו זמן להתארגן.

וכאן חשוב לדייק משהו על שוויון. ילדים לא תמיד צריכים יחס זהה, אבל הם כן צריכים להרגיש שההבדלים ביחס אליהם נובעים מהצרכים שלהם, *ולא מהמעמד שלהם בבית.

ילד שמקבל יותר עזרה לא צריך להרגיש שהוא "פחות מסוגל". וילד שמסתדר לבד לא צריך להפוך לילד שאף אחד כבר לא עוצר לשאול מה שלומו.

הבעיה מתחילה כשהשונות הופכת *לתפקיד קבוע*: "הוא האחראי", "הוא הבעייתי", "הוא הרגיש", "היא זו שמסתדרת", "איתו תמיד קשה".

ברגע שהתפקיד מתקבע, משהו ביחסים מתחיל להסתדר סביבו. ההורים כבר מצפים להתנהגות מסוימת, האחים מתחילים להגיב אליו בהתאם, ולפעמים גם הילד עצמו מתחיל להאמין שזה מי שהוא.

ואז אנחנו כבר פחות רואים את הילד שנמצא מולנו עכשיו, ויותר את התפקיד שכבר הכרנו.

וגם בלי להגיד "למה אתה לא כמו אחיך", ילדים מרגישים השוואה. הם מרגישים למי אנחנו נותנים יותר קרדיט מראש, עם מי יש לנו יותר סבלנות, ממי אנחנו מצפים שיסתדר לבד, ועל מי אנחנו כבר מסתכלים בחשד כשהוא נכנס לחדר.

לפעמים העבודה שלנו כהורים היא לא רק להפסיק להשוות בקול, אלא לבדוק איפה ההשוואה כבר יושבת אצלנו בפנים.

הערכים בבית יכולים להיות משותפים. הגבולות יכולים להיות ברורים. הכיוון יכול להיות אחד.

אבל הדרך של כל ילד להגיע לשם לא חייבת להיות אותה דרך.

אולי זו אחת הנקודות שאפשר לקחת מארבעת המינים אל תוך המשפחה. לא לחפש מי מהילדים הוא האתרוג ומי הערבה, ולא לחלק תפקידים קבועים.

אלא לזכור שהשלמות של הבית לא נוצרת כשכולם אותו דבר.

היא נוצרת כשכל אחד יכול להיות קצת אחר, לקבל את מה שמתאים לו, ועדיין לדעת שהוא שייך לאותה אגודה.