נסי מלחמת יום כיפור – גדולים יותר מנסי מלחמת ששת הימים

מאת: הרב אבישי אפרגון, ראש ישיבת "דרכי תמימים" תל אביב, פרשן לעניני צבא ובטחון

השנה אנו מציינים 53 שנים למלחמת יום הכיפורים. ידוע שהרבי מליובאוויטש התבטא כבר עם פרוץ הקרבות של אותה מלחמה, שהנסים שלה יהיו יותר גדולים מהנסים שהיו במלחמת ששת הימים.

בהשקפה ראשונה, לא ברור מדוע אכן הנסים הללו כה גדולים, שהרי ידוע לכולנו שמלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמה קשה ביותר, שבה עם ישראל ניצב מול אחד האיומים הקשים בתולדותיו, כאשר צה"ל לחם בתנאים של הפתעה אסטרטגית, מול צבאות ערביים גדולים וחזקים שהצליחו להפעיל "תכנית הונאה" ולתקוף בתנאים ובזמן הנוחים להם.

אולם, ככל שאנו מעמיקים בנתונים, בעדויות הלוחמים והמפקדים, ובמחקרים של צה"ל (וגם של ארה"ב – ראה בהמשך), אנו מבינים יותר ויותר את חומרת האיום ממנו ניצל עם ישראל, את לחימת הגבורה ומסירות הנפש שנדרשה מהחיילים, ואת גודל נסי ההצלה האלוקית.

יחסי כוחות חסרי תקדים

ע"פ המחקר הרשמי והמפורט של צה"ל1 (שעותק שלו נמצא בידי כותב שורות אלו), בערב המלחמה, בכל רמת הגולן, היו פרוסים רק כ- 200  חיילי רגלים ישראלים (ללא שום נשק נ"ט) – כאשר מולם ניצב כח עצום של שש חטיבות חיל רגלים סוריות, מתוגברות ביחידות קומנדו, יחידות נ"ט, ויחידות סיור מובחרות – ובסה"כ כ- 10,000 חיילים סורים.  

יחסי כוחות של 50  נגד אחד!

יחסי הכוחות הנוראים היו גם בתחומים נוספים:

מול 44 קני ארטילריה ישראלית,  פרסו הסורים קרוב ל- 1000 תותחים ומשגרי רקטות!

בשעה 13:55 פתחה סוריה במלחמה, בהפגזה ארטילרית אדירה, במהלכה הומטר מספר כביר של כ- 25,000  פגזים על מוצבי ובסיסי צה"ל ברמת הגולן.  

במקביל, 132 מטוסי קרב סורים חדרו לישראל במפתיע,  ופגעו קשה במוצבי המודיעין (תל-נידא, תל פארס, החרמון ועוד), וכן במפקדות צה"ל ברמת הגולן. בהפצצה הסורית על מפקדת האוגדה בנפח, נפגעו עשרה חיילים.

ההפתעה הביאה לכך שמטוסי חיל האוויר הישראלי לא הספיקו כלל להיכנס לקרבות אוויר, ולכן הם לא יירטו שום מטוסי קרב סורים במהלך ההפצצה הסורית (מטוס אחד בלבד הופל, במהלך טיסתו חזרה לסוריה, לאחר שהוא כבר הפציץ בשטח ישראל). 

למעשה, רוב מטוסי הקרב של ישראל היו אז בתהליך של פריקת החימוש שהוטען עליהם, לשם ביצוע "מתקפת מנע" – מכה אווירית מקדימה – אותה רצה הרמטכ"ל להנחית על צבאות ערב. 

אולם, היות וראש הממשלה ושר הבטחון לא אישרו לו לבצע את המכה הזו, למרות שכבר היה מידע מודיעיני מוצק שהגיע ממקורות המוסד על המלחמה שעומדת לפרוץ, לכן התקיפה האווירית בוטלה, ורוב המטוסים היו בתהליך של פריקת הפצצות ושינוי התצורה שלהם, כאשר האזעקות הושמעו והמלחמה פרצה.

עובדה זו גרמה לריתוק רובם של מטוסי הקרב הישראלים בזמן הקריטי של פריצת הקרבות, ולכן, המתקפה האווירית הסורית-מצרית יצאה לפועל כמעט ללא הפרעה כאשר חיל האוויר הישראלי כלל לא מתפקד!!!

במשך שנים רבות זעק הרבי מליובאוויטש על כך שהדרג המדיני לא אישר לצה"ל ולחיל האוויר לתקוף ראשונים, וזאת בשל החשש של "מה תגיד אמריקה". 

במהלך השנים נחשפו כל דיוני הקבינט והממשלה, וכן התראיינו בנושא זה כל בכירי הצבא והממשל – ומכולם עולה מסקנה אחת – הדרג המדיני בישראל אכן פחד מ"מה יאמרו הגוים", ובשל כך היה מוכן שישראל "תספוג" את המכה הראשונה, ולא איפשר לצה"ל לתקוף ראשון את האויב, וזאת בניגוד לכל  הגיון ובניגוד לכל תורת לחימה שהיא, וכפי שאנו מצווים: "הבא להרגך – השכם להורגו".

בנוסף לכך, עיכב הדרג המדיני גם את גיוס המילואים. בעוד שהרמטכ"ל דרש גיוס מלא ומיידי, שר הבטחון הסכים שיגויסו רק 2 אוגדות. בהמשך, ולאחר ויכוחים ודיונים שנמשכו שעות ארוכות, התקבלה "פשרה" על גיוס 4 אוגדות וחיל האוויר. 

במחקר הרשמי של צה"ל2, מובא שההתנגדות לגיוס מלא, הביאה לעיכוב של כמה שעות, יקרות מפז, בגיוס המילואים המלא. 

ברור מאליו שהעיכוב בגיוס המילואים, הביא לכך שהם הגיעו לחזית באיחור גדול, וזה גרם לכך שקווי ההגנה נפרצו במהירות, וחיילי צה"ל עמדו בנחיתות נוראית מול כוחות אויבים גדולים מהם פי עשרות! 

כפי שכתבתי לעיל, בשיחות קודש רבות, הרבי התייחס לכך שהדרג המדיני הוא שמנע הן את ה"מכה המקדימה" אותה דרש הרמטכ"ל להנחית, והן את הגיוס המהיר והמלא של כל יחידות צה"ל. 

הרבי למד מכך לקח חשוב ביותר:  

אסור לעם ישראל להשתית את בטחונו על "מה יאמרו הגוים". 

בשיקולי בטחון צריך לשמוע אך ורק לדעתם של מומחי הצבא העוסקים בכך בפועל (ולא למדינאים ופוליטיקאים, למרות ששירתו בעבר בתפקיד בכיר בצבא), ולכן, גם בעניני שלימות הארץ, השיקול חייב להיות תמיד בטחוני-צבאי, ולא פוליטי-מדיני.

מתקפה חמורה לעומק השטח ברמת הגולן

תוך שעות מתחילת הלחימה, נכבש מוצב החרמון, ויכולתו של המודיעין הישראלי לספק מידע על הלחימה בצפון, ספגה פגיעה חמורה ביותר.

חטיבה השריון הצה"לית מספר 188 (עוצבת "ברק"), קיבלה אחריות על דרום הרמה, ואילו חטיבה 7 לחמה בצפון רמת הגולן, בקרבות הנוראים שקיבלו לימים את הכינוי – קרבות "עמק הבכא". 

בגבורה עילאית ניצב קומץ לוחמי הסדיר מול השטפון הסורי. 

בדרום-מרכז הרמה, כ- 60 טנקים ישראלים, תחת פיקודה של חטיבת "ברק", כמעט ללא סיוע אווירי, ניצבו מול גלי פלדה שוצפים שמנו בסה"כ מעל 700 טנקים סורים! 

במסירות נפש ובסייעתא דשמיא מופלאה, מעטים מאוד מול רבים מאוד, נפגע רוב השריון הסורי שתקף בגל הראשון (היו אלו גדודי השריון שהיו מסופחים לכל אחת מחטיבות החי"ר הסוריות שתקפו בגל זה).  

אולם, בשעות הערב, הזרימו הסורים לדרום-מרכז הרמה כוחות גדולים נוספים – כוחות "הדרג השני".

כוחות אלו כללו 4 חטיבות חדשות ורעננות – חטיבה ממוכנת מס' 132, ושלוש חטיבות שריון (חטיבות 43, 51, 46)  ולהן כ- 330 טנקים,  וזאת מול מספר זעום של 30-20 טנקים ישראלים כשירים שנותרו בגזרה זו!  

קומץ הטנקים הישראלי,  נותר עם תחמושת מצומצמת בלבד, כמעט ללא סיוע ארטילרי ואווירי, כאשר מפקדים ולוחמים רבים כבר נהרגו או נפצעו במהלך השעות הקודמות, וצוותי הטנקים היו מותשים אחרי הלחימה הארוכה מול הכוחות הגדולים של הגל הראשון. 

אולם, כעת הם נאלצו לאזור מחדש את כוחותיהם האחרונים, ולהתמודד עם הכוחות הסורים החדשים שזרמו כעת לזירה, ואיימו לשטוף אותם, ולפרוץ קדימה לעבר ערי הצפון, ולעומק ישראל ח"ו.

יחסי הכוחות הנוראיים הללו, רק הלכו והידרדרו במשך השעות הבאות.  

הסורים, שהבחינו בבירור בקריסת מערך ההגנה הישראלי בדרום הרמה, הזרימו לעבר הפירצה שנוצרה, כוחות שריון רבים נוספים, ובשעות הבוקר חדרו לדרום רמת הגולן דיוויזית השריון האיכותית מספר 1, ואיתה גם חטיבת השריון העצמאית מס' 47,  ולהן כ- 330 טנקים נוספים !!! 

הסורים מגיעים למפקדה המרכזית של צה"ל

במהלך הקרבות הקשים, ולמרות לחימת הגבורה של חיילי צה"ל המועטים, הצליחו הסורים לפרוץ את קווי ההגנה בדרום הרמה וגם במרכזה, ואף הגיעו למפקדה העיקרית של צה"ל ברמת הגולן, שהייתה ממוקמת בנפח, ומפקדי צה"ל הבכירים ששהו בה נאלצו להתפנות בחופזה, מחשש לנפילה בשבי בידי הסורים.

בקרב הנואש מול הכוחות הסורים הגדולים, שהגיעו למפקדה המרכזית בנפח, נהרגו שלושת המפקדים הבכירים ביותר של חטיבה 188 שהייתה אחראית על גזרה זו – מפקד החטיבה אלוף משנה איציק בן שהם, סגן מפקד החטיבה – סגן אלוף דוד ישראלי, וגם קצין האג"ם של החטיבה – רב סרן בנימין קצין.

ה' יקום דמם. 

לפנות בוקר ניתנה הוראה בהולה מהפיקוד העליון, לכל מחנות ומפקדות צה"ל ברמת הגולן לשרוף את החומר הסודי שברשותן (מפות, צפנים וכו'), וזאת מחשש לנפילה מיידית של המפקדות בידי הסורים. 

שר הבטחון דיין, שהגיע לפנות בוקר לפיקוד צפון, ונוכח בעצמו בחומרת המצב, הורה להכין באופן מיידי את גשרי הירדן לפיצוץ, וזאת בשל חשש כבד מהשתלטות סורית על גשרים אלו, שתיתן לצבא סוריה את האפשרות לפלוש במהירות לעומק צפון ישראל ח"ו. 

הוא גם פנה בבהילות למפקד חיל האוויר כדי שיפעל "למנוע את חורבן הבית השלישי". חיל האוויר אכן הפנה טייסים רבים לתקיפות "התאבדות" על השריון הסורי,  מטוסים ישראלים רבים נפגעו מאש הנ"מ הסורית, אך החדירה הסורית לדרום הרמה לא נעצרה, וכוחות גדולים של שריון ורגלים סורים המשיכו לזרום לתוכה, כמעט באין מפריע (משום שכנ"ל הכוחות הישראלים הדלילים בדרום רמת הגולן נפגעו קשות).

אולם, מסיבה שאינה ברורה עד היום (והייתה נושא לדיונים ומחקרים רבים) – הצבא הסורי נעצר במקומו, לא ניצל את הצלחתו הברורה, ולא פרץ קדימה לעבר נהר הירדן, הכנרת, וערי הצפון. 

החטיבות הסוריות חדרו לעומק רמת הגולן – ועצרו במקום

חטיבה ממוכנת 132 הסורית, חדרה לדרום הרמה כבר בסביבות 21:00 בערב, ולא נתקלה בכל התנגדות, הגיעה לאזור תל א-סאקי, נעצרה במקומה ולא התקדמה, על פי המחקר המקיף והמפורט של צה"ל3, עד לשעות הבוקר!

חטיבה 46 הסורית, שחדרה אף היא בשעות הערב לדרום רמת הגולן, השמידה 2 סוללות תותחים ישראליות על אנשי צוותן, ה' יקום דמם. גם חטיבה זו יכלה לנוע קדימה, אולם היא נשארה בעמדותיה, למשך שעות ארוכות מאוד, ורק בבוקר היא נכנסה למגע אש עם כוחות המילואים של צה"ל – מול חטיבה 179 של צה"ל, שהייתה חטיבת "הגיוס המהיר", והטנקים שלה נכנסו לקרב מול חטיבה זו בשעות הבוקר, ודחקו אותה לאחור. 

ע"פ המחקר המקיף של צה"ל4, חטיבה השריון 46 הסורית הייתה אמורה להשתלט על גשר אריק, לחצות אותו, ולהיערך ממערב לו, וכח קדומני שלה נכנס בקרב עם כח קטן בהרבה – גדוד 96 של חטיבה 179, הקרב היה בשעות הבוקר המוקדמות. בהמשך לקרב זה, נכנס הגדוד בסביבות שעה 10 בבוקר לקרב עם עיקר הכח של חטיבה 46, הסב לו אבדות כבדות, וגרם לנסיגתו.

כאמור לעיל, למרות שהכוחות הסורים פרצו בשעות הלילה, וגם לחמו בשעות הלילה, הם לא התקדמו ממקומם בשעות הלילה לעבר גשרי הירדן, וגם לא ירדו לעבר הכנרת בציר גמלא, ובכך הם איפשרו לכוחות המילואים, להגיע לזירה, ולהיכנס איתם לקרב.

כך גם לגבי חטיבות השריון 51 ו- 43 – שלא התקדמו, ולא פרצו קדימה, לעבר היעד שהוצב להן מראש – גשר בנות יעקב. שתי החטיבות הללו נעצרו למעשה במקומן, ובכך התאפשר לכוחות המילואים של צה"ל להגיע לימ"חים, להצטייד בטנקים ולזווד אותם בתחמושת, דלק ומזון, ולנוע במהירות לעבר רמת הגולן. 

כך גם לגבי יחידות השריון הסוריות שחדרו לדרום רמת הגולן בשעות הבוקר – דיוויזיה מספר 1, וחטיבה עצמאית משוריינת מספר 47. 

חטיבה 47 חצתה את הגבול לישראל בסביבות תשע בבוקר, ללא שעיכב אותה שום כח, וזאת לאחר קריסת המערך הצה"לי בדרום הרמה. החטיבה התקדמה לעבר ציר גמלא, שדרכו יכלה להגיע בקלות לאזור הכנרת. אולם, במקום לנוע קדימה לעבר הכנרת, נעצרה החטיבה בראש מעלה גמלא, בשטח רמת הגולן. 

על פי המחקר הרשמי של צה"ל4, רק בסביבות השעה 15:00 הגיעו טנקי השרמן הראשונים של אנשי המילואים, ביחד עם טנקי ה"שוט" של גדוד 39 (שהיה גדוד מילואים של חטיבה 188), למגע אש עם הטנקים הסורים של חטיבה 47, שהיו ממוקמים בסך הכל 7 ק"מ מהכנרת !!!

התקדמותה של חטיבה 47 הסורית בעומק רמת הגולן לא נתקלה למעשה בשום מעצור עד לשעות הצהריים המאוחרות, ועד היום לא ברור מהי הסיבה לכך שהיא נעצרה במקומה, במשך כל שעות הבוקר ועד לשעות הצהריים, ולא ירדה לעבר הכנרת, שהייתה,  כאמור, במרחק קילומטרים ספורים ממנה! 

כאמור לעיל, חטיבה 47 הסורית חדרה לשטח ישראל כבר בשעה 09:00 בבוקר, ולא עמד מולה שום כח צבאי שיכל לעכב את התקדמותה. רק בנסי וחסדי ה' הגלויים, החטיבה הזו הפסיקה את תנועתה, נעצרה בראש מעלה גמלא, ולא המשיכה לעבר הכנרת והעיר טבריה. כנ"ל, לפי המחקר הרשמי של צה"ל, רק לאחר שעות ארוכות, בסביבות השעה 15:00, החלו כוחות המילואים להילחם נגד חטיבה זו, ולדחוק אותה אחורה.

נס גדול נוסף, היה עם כוחות דיוויזיה מספר 1 הסורית, שהייתה כח עלית סורי משוריין שכלל 250 טנקים. הכח הגדול הזה החל לחדור לשטח ישראל, ללא כל הפרעה, בשעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון. בנסי וחסדי ה' הגלויים, הדיוויזיה הזו, שכללה 3 חטיבות, הפנתה חטיבת שריון אחת בלבד לעבר המפקדה בנפח, וזאת במקום לשעוט קדימה עם כל 3 חטיבותיה לעבר יישובי וערי הצפון, דרך נתיבי התנועה הפרוצים לחלוטין של דרום רמת הגולן, שהיו נטולי כל כח מגן ישראלי באותן שעות קריטיות.

המפנה בחזית רמת הגולן – ביום י"ג תשרי

לאורך כל שעות הלילה של מוצאי יום הכיפורים, וגם בשעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון, דרום רמת הגולן הייתה כמעט ריקה מכוחות ישראלים, והכוחות הסורים הגדולים נעו בה כמעט ללא הפרעות. 

מי שהיה אז מפקד אוגדה 36, תת אלוף רפאל איתן (לימים – רמטכ"ל צה"ל) – אמר למפקד חטיבת המילואים רן שריג, שיעלה במהירות לרמת הגולן, והוסיף5: "בדרך תיתקל בסורים ותילחם בהם, זכור – ממפגש "ציר נפט" עם צומת משתא – ודרומה [=אזור דרום רמת הגולן] – אין אף דובר עברית! "

דהיינו, שכנ"ל, כמעט ולא היו אז שום כוחות ישראלים בדרום רמת הגולן.

רק בנסי נסים נעצרו הכוחות הסורים במקומם.

עם כניסת כוחות המילואים ללחימה, בשעות הבוקר והצהרים של יום ראשון, י"א תשרי, היום השני למלחמה, התחדשה הלחימה במלוא עוזה בדרום הרמה.

ביום י"ג תשרי (ה- 10/10 למניינם) היה המפנה בחזית הסורית, וזאת עם הצלחתה של מתקפת הנגד הגדולה, שהסתמכה בעיקר על כוחות המילואים, שהגיעו לזירה טיפין טיפין, פעמים רבות ללא חימוש וציוד מלא, עם תקלות טכניות רבות, אבל עם נכונות אמיתית למסור את הנפש למען עם ישראל. 

מדהים לציין שיום י"ג תשרי, שבו חל כנ"ל המהפך בזירה הצפונית, הוא יום ההילולא של הרבי מהר"ש, רבי שמואל שניאורסאהן –  אדמו"ר חב"ד (הרביעי בשושלת הקודש של אדמו"רי חב"ד),  שדרכו הייתה "מלכתחילה אריבער" [=מלמעלה] – לפרוץ קדימה ולדלג מעל כל המכשולים, ולנצח את המניעות והעיכובים בכל מצב.  

מדוע לא ירדו הסורים לכינרת?

לשאלה זו אין תשובה ברורה עד היום. היו שטענו, שהסורים לא תכננו זאת. אולם יש להטיל ספק רב בטיעון זה, היות שניצול הצלחה הינו עקרון לחימה יסודי ביותר, ולכן הצבא הסורי שפרץ את מערך ההגנה הישראלי בדרום הרמה, היה אמור לנצל את הצלחתו הרבה, ולהתקדם במהירות לערי ויישובי הצפון ח"ו. 

בנוסף לכך, במחקר הרשמי של צה"ל, המסתמך על מפות שלל, מוצגות התכניות הסוריות המפורטות6 שאכן כללו השתלטות על גשרי הירדן, והגעה לכינרת. תכניות אלו גם תורגלו היטב ע"י הצבא הסורי לפני המלחמה, והן מוכיחות שהסורים כן תכננו להגיע אל גשרי הירדן ואל הכינרת. על פי המפה המפורטת, חטיבה 51 הסורית הייתה אמורה להשתלט על גשר בנות יעקב ולהמשיך הלאה, וחטיבה 46 הייתה אמורה להשתלט על גשר אריק ולהמשיך הלאה6. 

גם פקודות המבצע של החטיבות הסוריות, שנתפסו שלל אף הן, מוכיחות בבירור שזה היה אכן התכנון הסורי – להגיע לגשרי הירדן ולכנרת. ולכן, כאמור, אין בסיס לטענה שהסורים לא הגיעו לכנרת ולגשרי הירדן כי זה לא היה מתוכנן מראש. ההיפך הוא הנכון – הצבא הסורי תכנן זאת היטב ואף תרגל זאת לפני המלחמה.

גם ההסבר ש"נגמר לסורים הדלק" (או שאזלה התחמושת), הינו משולל יסוד לחלוטין, וזאת משום שכנ"ל הסורים הטילו לקרב בשעות הערב של יום הכיפורים את כוחות ה"דרג השני" שכללו 330 טנקים רעננים, חמושים ומתודלקים, שכמעט ולא נתקלו בשום התנגדות, ולכן ברור שלא היה להם שום מחסור בדלק או בתחמושת. 

ובמיוחד, שכנ"ל, עוד 330 טנקים סורים נוספים הצטרפו אף הם ללחימה לקראת הבוקר, ובסך הכל 660 טנקים, עם מלאי דלק ותחמושת מספיקים ללחימה של שעות ארוכות. 

גם חיל האוויר לא עצר את הסורים. 

העובדות בשטח הן, שלמרות תקיפות חיל האוויר, הסורים המשיכו להתקדם ולהתפרס הן בדרום רמת הגולן והן במרכזה, ויכלו להתקדם ולפרוץ קדימה עוד יותר, בחיפוי הדוק ואפקטיבי של סוללות טילי נ"מ  6 –SA  ניידות, שליוו את הכוחות הסורים. 

יש לציין שטיל נ"מ חדיש זה כמעט ולא היה מוכר לחיל האוויר עד למלחמה, ולא היו ברשותו של חיל האוויר שום אמצעי שיבוש יעילים מולו. 

מחקר מרתק של חיל האוויר האמריקני שהוסר ממנו הסיווג, מראה בבירור7 את מיעוט הפגיעות של חיל האוויר בשריון הסורי. המומחים האמריקנים בדקו 435 טנקים סורים שננטשו ברמת הגולן, ועל פי הבדיקות שלהם הם הגיעו למסקנה שרק 3 טנקים בלבד, מתוך מאות הטנקים שננטשו, נפגעו בוודאות ע"י חימוש אווירי !!!

ומכאן ברור שלא חיל האוויר הוא שעצר את השריון הסורי, משום שהוא כמעט ולא פגע בו!

גם מחקרים ישראליים עדכניים מהשנים האחרונות, שעסקו באופן מפורט ביותר בפעילותו של חיל האוויר במהלך המלחמה, הגיעו למסקנה דומה8.

כך עולה גם מבדיקה יסודית שערך חיל האוויר9, ולפיה היו רק 28 גיחות תקיפה של מטוסי קרב על הכוחות הסורים שנעו קדימה בדרום רמת הגולן.

הגיחות הללו נערכו מהשחר של יום ראשון (י"א תשרי, 7 לאוקטובר), ועד לשעה 10:00 בבוקר. לאחר שעות אלו, ועד השעה 13:00 חיל האוויר לא תקף את כוחות היבשה הסורים, אלא היה עסוק רק בתקיפת מערך טילי הנ"מ הסורי.

מה היו התוצאות של 28 הגיחות הללו?

לפי המחקר של חיל האוויר עצמו – אף אחד מהטייסים לא דיווח על פגיעה "בול" (פגיעה מדויקת )!

פירוט הפגיעות, על פי דיווחי הטייסים, הינו:

היו 19 דיווחים על "פגיעה טובה" [דהיינו לא "פגיעה בול"].

היו עוד 4 דיווחים על פגיעה "באזור המטרה" [דהיינו לא על המטרה עצמה], אלא רק בקרבת המטרה…

והיו עוד 5 דיווחים על כך שהטייסים כלל לא הבחינו היכן הם פגעו…

כמובא לעיל, היו בסך הכל 28 גיחות תקיפה, אבלף בדרום רמת הגולן היו מאות טנקים סורים, מאות נגמ"שים, וכן מאות תותחים, משגרי נ"מ, וכלי רכב הנדסי –  וברור מאליו ש 28 גיחות, זו כמות קטנה מאוד של גיחות ביחס לגודל העצום של הכוחות הסורים המסתערים, וכנ"ל, גם תוצאותיהן מוטלות בספק, ואף טייס לא דיווח על כך שפגע "בול" בטנק סורי או במטרה אחרת.

ולכן, לסיכום, ברור שלא חיל האוויר הוא זה שעצר את הכוחות הסורים הגדולים שנעו קדימה בדרום רמת הגולן.

צריך לזכור שבאותה תקופה, כמעט ולא היו פצצות וטילים "חכמים" ובעלי יכולת ביות והנחיה, ולכן, בתנאים קשים של ירי נ"מ סורי מסיבי על מטוסי הקרב שלנו, כאשר הם מנסים לפגוע במטרות שנעות במהירות ומתמרנות בשטח (טנקים סורים מסתערים) – קשה אכן לצפות לפגיעות מדויקות. 

אין ספק שטייסי חיל האוויר לחמו בגבורה עילאית ובמסירות נפש, חיל האוויר איבד במלחמה הזו כ- 100 כלי טיס וספג אבדות רבות בנפש, אולם, תנאי הפתיחה הגרועים של המלחמה, והעובדה שחיל האוויר נלחם מול חילות אוויר גדולים, ומול מערכי נ"מ חדישים ונרחבים, הביאו לכך שהוא לא הצליח לפגוע במדויק, ולא יכל לבלום את הכוחות הסורים המסתערים.

כך אמר גם מפקד פיקוד צפון במהלך מלחמת יום הכיפורים, האלוף יצחק חופי, שהתייחס למאמץ האווירי בימים הראשונים של המלחמה (שהיו הקשים ביותר כנ"ל) וסיכם את הנושא באופן חד וברור:

"הסיוע של חיל האוויר לא הורגש, ולא סייע לעצור את השטף. אני לא יכול לומר שלא היה סיוע, אך הוא לא היה משמעותי, לא השפיע על מהלך הקרבות, והכוחות הקרקעיים לא קיבלו עזרה לה היו זקוקים"10. 

ומה לגבי כוחות המילואים?

גם כוחות המילואים, שהגיעו כנ"ל טיפין טיפין אל החזית, לא היו יכולים לעמוד מול הכוחות הסורים הגדולים, אילו הם היו פורצים קדימה לעבר הכנרת וגשרי הירדן במלוא כוחם ח"ו, ולכן ברור שלא ניתן לתלות את עצירתן של החטיבות הסוריות, בכוחות המילואים, וזאת משום שהכוחות הסורים היו בעדיפות מספרית עצומה, במשך שעות ארוכות, זמן ממושך לפני שכוחות משמעותיים של חיילי המילואים הגיעו, ובמשך הזמן הארוך הזה, כאשר במשך הלילה של מוצאי יום הכיפורים הגיע רק "טפטוף" של חיילי מילואים, חטיבות השריון הסוריות יכלו לפרוץ קדימה ולהגיע לגשרי הירדן, ואף לחצות אותם, וכן להגיע לכינרת דרך צירי התנועה בדרום רמת הגולן, ואף לנוע לטבריה ח"ו.

בנוסף לכך שחיילי המילואים הגיעו במשך הלילה רק בכוחות קטנים, כאמור לעיל, בחלק מהמקומות, חיילי המילואים הגיעו רק בשעות הבוקר, ואפילו רק בשעה 15:00 בצהרים, ועד אז הכוחות הסורים פשוט עמדו במקום, ולכן ברור שלא כוחות המילואים הם שעצרו את השיטפון הסורי, ורק בנסי וחסדי ה' הגלויים והנפלאים – נעצר הצבא הסורי, ולא המשיך במתקפה שלו לעבר ערי הצפון, ועומק ישראל ח"ו.

שוב נדגיש, שאין בכל הנ"ל להפחית כהוא זה, מלחימת הגבורה של כוחות המילואים והסדיר, שמסרו בפועל ממש את נפשם, במחיר דמים כבד ונוראי, מול כוחות גדולים ועדיפים בהרבה, וכמעט ללא סיוע אווירי. לחימת הגבורה הזו היא שייצבה בהמשך את המצב בחזית הסורית, ולאחר מכן יכל צה"ל לעבור למתקפת הנגד. אולם, אי אפשר לייחס לכוחות המילואים הקטנים, שהגיעו ב"טפטוף" אל החזית, את עצירתם במקום של המאות הרבות של הטנקים הסורים.

נסים עצומים בחזית הדרום

שאלה דומה מתעוררת בחזית הדרום – מדוע לא פרץ הצבא המצרי קדימה לאחר שהצליח להפתיע את צה"ל?

450 הלוחמים במעוזים שהיו סמוך לתעלת סואץ, ניצבו מול כ- 90,000 לוחמים של צבא מצרים –  יחסי כוחות של 200 חיילים נגד אחד !!!   

צבא מצרים החל לצלוח את תעלת סואץ, תחת חיפוי של הרעשה ארטילרית כבדה בשילוב עם מתקפה של חיל האוויר המצרי. תוך מספר שעות היו כבר אלפים רבים של לוחמים מצרים בשטח ישראל, ותוך זמן לא רב, הגיע מספרם לעשרות אלפים, ביחד עם מאות טנקים, נגמ"שים ותותחים.

כבר ביום הקרבות הראשון בחזית המצרית נפגעו כ- 200 טנקים ישראלים – של חיילי הסדיר (מתוך כ- 300), והשריון המצרי יכל בקלות לפרוץ קדימה לעומק סיני, בחיפוי טילי נ"מ 6-SA  ניידים – היות ואוגדות המילואים של פיקוד הדרום רק החלו להתגייס, והיו רחוקות מאוד מלהגיע לשטחי סיני.

ההגיון הצבאי מחייב את "ניצול ההצלחה" – זהו אחד מעקרונות המלחמה היסודיים ביותר, והצבא המצרי אכן יכל לנצל את הצלחתו הגדולה, ולעבור בקלות את קומץ חיילי הסדיר שנותרו בזירה.

אולם, בפועל גם הצבא המצרי נעצר מעצמו, ולא התקדם הלאה… 

כל זה רק ממחיש לנו, את העובדה שאכן, כדבריו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, במלחמה זו היו נסים גדולים יותר מאשר במלחמת ששת הימים, וזאת משום שיחסי הכוחות במלחמת יום הכיפורים היו גרועים הרבה יותר מאשר במלחמת ששת הימים, כי היא פרצה בהפתעה וצבא המילואים לא היה מגויס (בניגוד למלחמת ששת הימים), אך גם כשכוחות צה"ל הסדירים והקטנים נשחקו, ולא היה מי שיעצור את האויב בדרך הטבע,  האויב נעצר מעצמו בכל זאת…

ובמלים אחרות:

במלחמת ששת הימים הנס היה – נצחון המעטים מול רבים.

במלחמת יום הכיפורים הנס היה גדול הרבה יותר, וכפי שהרבי מליובאוויטש אמר מיד עם תחילת המלחמה,  שאכן כך יהיה – משום שגם כאשר כבר לא היו אפילו חיילים מעטים, והחזיתות נפרצו לחלוטין, ואף אחד לא עמד מול הצבאות הסורי והמצרי, בכל זאת האויב נעצר מעצמו…

נסי וחסדי ה' הגלויים למען עמו ישראל !!!

כידוע, נקודת המפנה בחזית המצרית הייתה מבצע הצליחה הגדול של צה"ל לתוך מצרים. מבצע זה החל ביום כ' תשרי. 

מעניין לציין שגם יום זה קשור אל הרבי מהר"ש. זהו היום שבו הרבי מהר"ש – רבי שמואל – הינו האושפיז החסידי [כידוע שהאדמו"רים הסבירו שבכל אחד מימי חג הסוכות, כאשר מגיעים אל הסוכות של עם ישראל האושפיזין הכלליים – אברהם, יצחק יעקב וכו' – מגיעים ביחד איתם גם אדמו"רי החסידות – הבעש"ט , הרב המגיד ממעזריטש, אדמו"ר הזקן בעל התניא וכו'].  

ביום סגולה וברכה זה, כ' תשרי, החל מבצע הצליחה שהביא למיטוט המתקפה המצרית, ולסיומה של מלחמת יום הכיפורים. 

ובמבט להיום – גם מלחמת "חרבות ברזל" החלה מתוך אונאה אסטרטגית שהפעיל עלינו ארגון החמאס, וגם במלחמה זו, עם ישראל התעשת במהירות, אזר את כוחו, ויצא בגבורה ובמסירות נפש, לנצח את אויביו הגדולים – חמאס, חיזבאללה, איראן – וגם במלחמה זו אנו רואים מדי יום את הנסים והנפלאות, את הקריסה של שונאינו, ואת הסייעתא דשמיא המופלאה שזוכים לה הלוחמים בכל החזיתות, וזה מחזק אותנו הן באמונה ובהודאה לה' יתברך, והן בציפייה לגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש. 

"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"!

חג סוכות שמח.

מאת: אבישי אפרגון, ראש ישיבת חב"ד 'דרכי תמימים' ת"א, פרשן לעניני צבא ובטחון, מתמחה בחקר צבאות ערב

_______________

מקורות:

1. 1. תולדות מלחמת יום הכיפורים, צה"ל – המחלקה להיסטוריה, סא"ל ד"ר אלחנן אורן.
2. 2. שם, עמ' 105.
3. שם, עמ' 144.
4. שם, עמ' 160.
5. "על בלימה", סיפורה של חטיבה 188 במלחמת יום כיפור, אבירם ברקאי, ספרית מעריב, עמוד 338.
6. תולדות מלחמת יום הכיפורים, צה"ל, אלחנן אורן – מפה מספר 5 – תכנית המתקפה הסורית (מופיעה עם יתר המפות, בסוף הספר).

7. המחקר האמריקני היה בעבר מסווג "סודי ביותר", אבל כבר לפני שנים לא מעטות הוסר ממנו הסיווג והוא זמין ברשת –  249 WSEG  REPORT

[תאריך פרסום המחקר – אוקטובר 1974].

לפירוט הבדיקות של הטנקים שנפגעו ראה עמ' 85 במחקר זה.

8. ראה ספר "מלחמה משלו" של אורי בר יוסף, עמ' 163:

    "המאמץ לבלום את התקדמות הכוחות הסורים בדרום רמת הגולן, באמצעות תקיפות ספורדיות, לא השפיע באופן ממשי על התקדמותם".

9. ראה בספר "ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים". מחברים – ישראל טל [סגן הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים], ובנו יאיר טל. 

הוצאת משכל – ידיעות אחרונות וספרי חמד –  עמוד 276. 

בהערות לספר זה (הערה 248, עמוד 926), מובא המקור מתוך מסמכי חיל האוויר עצמו:  

"חיל אוויר: השתתפות חיל האוויר ביבשה בחזית הסורית במלחמת יוה"כ, אוגוסט 1980, עמ' 112, 338, 350-353 ".

10. בטאון חיל האוויר, גליון 153.