הדרן עלך אגרות קודש • מרתק

אברהם רייניץ, מגזין בית משיח

סיום מסוג אחר

בימים אלה עוסק הציבור בסיומי מסכתות, על פי הוראת הרבי מלך המשיח לערוך סיומים בתשעת הימים ולהמשיכם עד ט"ו במנחם־אב. הסיום שבמרכז הכתבה שלפניכם הוא סיום מסוג אחר – לא על מסכת שנלמדה בחודשים האחרונים, אלא על מפעל לימוד שנמשך שלושים שנה! סיום על כל סדרת "אגרות קודש" של הרבי מלך המשיח, 42 כרכים, ובהם למעלה מ–15,000 אגרות!

לפני כחודש יצא לאור הכרך המסיים של הסדרה, כרך מ"ב, ובו תשובות ומכתבים מהשנים תנש"א־תשנ"ב. עם הופעתו נסגר המעגל עבור הרב נחמי' דייטש, שליח הרבי במידטאון טורונטו. בשנת תשנ"ז, בעודו בחור צעיר, קיבל על עצמו סדר קבוע של עשרה עמודים ביום, ומאז הוא אוחז בו, שישה־שבעה ימים בשבוע, כרך אחר כרך – עד לסיום כל 42 הכרכים!…

את הרעיון קיבל מאביו, הרה"ח ר' זלמן יודא דייטש ע"ה. אביו היה דוגמה לחסיד שניהל עסק גדול של מחסני טקסטיל ושותפויות חובקות עולם – ועם זאת, את עיקר חייו ראה בלימוד התורה והחסידות. בכל בוקר ישב ב־770 ולמד מאמרי אדמו"ר הרש"ב בחברותא. אחר כך התפלל במניין, ורק לאחר מכן יצא אל יום עבודתו. לצד לימוד החסידות של הבוקר, הייתה לו קביעות נוספת: חברותא מיוחדת שקבע ללימוד תורתו של הרבי, במסגרתה עבר במשך השנים על רוב מאמרי ושיחות הרבי. 

הסימנייה של אבא

בשנת תשנ"ז, זמן קצר לאחר שיצא כרך חדש של האגרות–קודש, הת' נחמי' דייטש – אז בחור צעיר ב־770 – שם לב שמיקומה של הסימנייה משתנה מיום ליום. כעבור זמן קצר הבחין כי אביו כמעט מסיים את הספר.

"שאלתי אותו: 'איך אתה קורא כל כך מהר?'" משחזר הרב נחמי'. "הוא ענה לי בפשטות: אם כל יום אתה מקדיש זמן מסוים וקורא כמות מסוימת של עמודים, תוך זמן קצר אתה יכול לסיים את הספר"…

הבן פתח את הכרך ועשה חשבון: שלוש מאות עמודים. עשרה עמודים ביום – והלימוד בספר מסתיים בתוך חודש. 'אנסה', חשב לעצמו, 'להדביק את הפער של עשרים ושניים כרכי אג"ק שכבר יצאו עד כה', והוא התחיל לקרוא יום אחר יום, מחודש לחודש.

בהתחלה זה לא היה פשוט: שפע מילים לא מוכרות (בפרט לבחור שגדל כל חייו בקראון הייטס על שפת האידיש והאנגלית בלבד) וראשי תיבות לרוב, שבכרכים הראשונים עוד לא פוענחו בהערות שוליים כפי שנהגו לעשות בכרכים המאוחרים. כאן לימדו אביו כלל חשוב שליווה אותו מאז: "אל תיתקע עם ראשי תיבות. תכין רשימה, וכשיש לך שאלה – תתקשר אליי ואעזור לך"…

בסופי הכרכים ההם רשומות עד היום עדויות לשיטה: מספרי עמודים וראשי תיבות שנאספו תוך כדי הקריאה. מדי פעם היו האב והבן יושבים ועוברים על הרשימות יחד – האב משלים את ראשי התיבות, מפרש ומסביר. "ככל שקוראים יותר – משתפרים", אומר הרב דייטש השבוע. "זה נעשה קל יותר. לומדים את השפה, ולומדים איך לגשת לזה".

איך שומרים על התמדה כזו יום אחרי יום, במשך עשרות שנים?

הסדר האישי שלקחתי על עצמי הוא עשרה עמודים ביום, וכך התחלתי עוד בשנת תשנ"ז. באופן כללי, אני שומר על סדר הלימוד הזה שישה־שבעה ימים בשבוע. פעמים רבות קרה שסיימתי את הכרכים שכבר יצאו לאור והייתי צריך להמתין לכרך הבא, ובזמן ההמתנה עברתי לאגרות הקודש של הרבי הריי"צ ושל הרבי הרש"ב, כך שגם בין כרך לכרך הלימוד לא נפסק…

עשרה עמודים ביום זה לא מעט. יש גם מכתבים למדניים ועמוקים.

נכון. הקושי העיקרי היה דווקא בכרך א' ובכרך ב', שם יש הרבה עניינים לימודיים; קונטרס שלם על תחיית המתים, מכתבים על השגחה פרטית – נושאים עמוקים מאוד. גם בהמשך, כשנתקלתי במכתב קשה, היו ימים שלא הקפדתי על עשרה עמודים אם זה לקח יותר זמן מכפי ששיערתי. אבל היעד נשאר עשרה עמודים – לפעמים זה לוקח עשרים דקות, ולפעמים שלושת רבעי שעה. אגב, הכרכים המאוחרים, משנות המ"מים ואילך, קלים יותר ללימוד, שכן רובם לא מכתבים למדניים אלא מכתבים בעניני עסקנות, הדרכות בעבודת ה' ובחיי היום יום. יש כמובן את המכתבים הכלליים שדורשים יותר לימוד, ואם רוצים להעמיק בהערות, אז אפשר להגיע רחוק…

יש כאלה שבשבילם גם עשרה עמודים הם בבחינת 'הר גבוה'. מנסיונך – האם גם שניים־שלושה עמודים ביום הם סדר נכון להתקדם בו?

בהחלט! בדיוק היום התקשר אליי חבר, חתנו של ר' שמואל לוּ מלונדון, וסיפר לי שחותנו הרב לוּ לומד שישה עמודים ביום – זה הסדר שלו. כל אחד והקצב שלו.

העברית הקשה והפירוש שבשוליים

אתה חניך 'אהלי תורה', ואידיש היא שפת–אם שלך. דווקא לקוראי העברית קל יותר היום: את המכתבים באידיש כבר תרגמו ללשון הקודש, אבל את המכתבים בלשון הקודש איש לא תרגם עד כה לאידיש.

לגמרי נכון! הלשון הקודש של האגרות הייתה קשה עבורי, ועד שלמדתי אותה לקח זמן. אבל אימנתי את עצמי לפי הכלל של אבא: לא נתקעים. כשהופיעו ראשי תיבות – רשמתי והמשכתי. לפעמים גם שורה מגמרא או ממדרש, פשט של פסקה שלא ירדתי לסוף דעתה – עשיתי סימן קטן. כשסיימתי כרך, הייתי מתקשר לבן־דוד שלי, הרה"ח ר' יצחק טננבוים, ראש ישיבה במוריסטאון, ואומר לו: 'עמוד זה וזה – תסביר לי בבקשה את הפסקה הזאת'. 

בעשר השנים האחרונות, מאז החל הוואצאפ להיות כלי שימושי ביותר, זה נעשה פשוט יותר. יש לי כמה חברים ידענים, וכשאני נתקע אני שולח תמונה עם ציון קטן – ובתוך דקות מקבל תשובה. אבל דווקא בנקודה הזאת חשוב לציין: בבוקר אני משתדל מאוד לא לגעת בטלפון בשעה־שעה וחצי הראשונות אחרי הקימה. כשאני לומד בבוקר ונתקל בשאלה, אני לא שולף את הטלפון לצלם, כי ברגע שנגעת בטלפון – יש הודעה, יש עוד מענה, ואתה כבר במקום אחר… אז אני רושם על פתק קטן, ושולח אחר כך.

והלימוד עצמו, תמיד בבוקר?

אצלי זה 'עובד' הכי טוב בבוקר. אבל אם משום מה לא הספקתי – אני לוקח איתי את הספר לכל מקום שאני הולך, ומשתדל להשלים במשך היום. לפעמים זה נגמר רק בלילה, אבל זה נגמר.

רואים במה הרבי 'עוסק'

קראת עד היום כחמישה עשר אלף מכתבים – מהנהגת ענייני הכלל בעולם ועד דאגה לפרטיו של יהודי יחיד. מה הקריאה המקיפה הזו עושה לזווית שבה אתה מסתכל על הרבי והנהגתו?

יש כאן כמה נקודות: כשלומדים את האגרות על הסדר, על פי השנים, פשוט רואים מה 'בוער' אצל הרבי באותה תקופה. יש תקופה שרואים בה המון מכתבים על ה'מבצעים', תקופה למען שלימות הארץ, תקופה למען גיור ו'מיהו יהודי', שליחות, 'עשה לך רב' וכו'. הרבי כמובן עונה במקביל על כל שאר העניינים, אבל יש חוט שעובר דרך הכול, וממש אפשר להרגיש זאת.

הרבה פעמים, בעקבות קריאת המכתב – אני צריך לפתוח את השיחות–קודש כדי לבדוק מה היה בהתוועדות של אותם ימים, כי הרבי מציין במכתב: 'כפי שדובר בזה בשבת האחרונה', ואם אתה רוצה באמת להבין את המענה – עליך לבדוק בשיחה עצמה… 

אפשר דוגמה?

קח למשל, מכתב מי"ב כסלו תש"נ לרב פנחס פלדמן, שכתב שזקוק לחיזוק. הרבי כותב שם בלשון חריפה: "באם כל המדובר בשבת–קודש האחרון (והראשי–דברים דהתוועדות שלפני–זה) לא חיזקו אותו – איני יודע מה מחזקו", ומוסיף: "ולהעיר שזהו שנת ה"מ". אזכיר על הציון". שנת הארבעים – הזמן שבו ניתן 'לב לדעת', לדעת את הרבי בפשטות. ברגע שאתה קורא מענה כזה, אתה רץ להתוועדויות של אותן שבתות: מה דובר שם? מה התחולל? הלימוד הזה נותן חיות אמיתית בענייני הרבי, מה נעשה שם באותם ימים, ומה תובעים מאיתנו.

מה למדת על הקשר בין הרבי לחסידים, לעסקנים או ליהודים מכל רחבי העולם?

זה אולי הדבר הגדול מכולם. אתה רואה מה אנשים כתבו לרבי ואיך כתבו, מה הציק להם, ומאידך – את ההתייחסות המיוחדת של הרבי לכל אחד, בין אם זה משפיע, ראש ישיבה, איש עסקים, רופא וכו'. עם כל אחד הרבי מתכתב בשפה שלו, על מה שהוא זקוק לו. רואים במוחש את דברי חז"ל על יהושע, שהיה יכול 'להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד'. 

הרבה פעמים אני רואה נקודה במכתב ואומר לעצמי: יש לי חבר שמתמודד עכשיו בדיוק עם הנושא הזה – הנקודה הזאת תדבר אליו. ואני שולח לו את המכתב…

פעם ראיתי מכתב שנכתב למישהו מעיירה קטנה מאוד בקנדה. בדיוק באותה תקופה עבר לשם שליח חדש. שלחתי לו את המכתב, והשליח הגיב בהתפעלות: "מעולם לא ידעתי שהרבי בכלל הכיר יהודים שגרים כאן". זה נתן חיות רבה לאותו שליח שהחל שם את צעדיו הראשונים.

מכתבים שנחרתו בזכרון

מתוך חמישה–עשר אלף מכתבים – אילו נחרתו אצלך בזיכרון יותר מכולם? 

אחד המכתבים המיוחדים הוא מהתקופה שבין יו"ד שבט תש"י ליו"ד שבט תשי"א. בצרפת חי אז חסיד בשם ר' חיים מאיר מינקוביץ, שאביו נפטר שם. לפרנסתו שימש הבן שוחט, ונדד בדרכים חמישה ימים בשבוע. אלא שבנסיעותיו לא היה באפשרותו לגשת לעמוד ולומר קדיש על אביו, והוא כתב לרבי את לבטיו: מצד אחד, עליו לפרנס את אשתו וילדיו ולשאת בהוצאות ההלוויה והקבורה של אביו; מצד שני, אינו יכול לגשת לעמוד אחר אביו. מה נכון לעשות – האם להמשיך להתרכז בפרנסה, או להישאר בבית, לגשת לעמוד ולומר 'קדיש'?

הרבי השיב לו בי"ד מנחם אב תש"י, תשובה מפורטת, סעיף אחר סעיף. בנוגע לפרנסת המשפחה – מקורות לחובת האדם לפרנס. בנוגע להשתתפות בהוצאות הקבורה – מקורות מהשולחן ערוך לחיובו של הבן לסדר קבורה מכובדת לאביו; ובנוגע לתפילה לפני העמוד – אף כאן רשימת מקורות. שתי הדרכים, מתברר, נכונות וראויות.

ואז מגיע משפט הסיום, שאותו מצטט הרב דייטש בעל פה: "וכל הנ"ל מפני שאיני יודע מצבו בענין מדת הבטחון, אבל אם חזק הוא בזה, ובתמימות ויחפש אחרי כלי לפרנסה, יתן לו ה' יתברך פרנסתו במקום שיש מנין וכו' ויוכל לקיים ככל המוטל עליו בענינים הנ"ל".

"אני חושב על המשפט הזה הרבה", הוא אומר, "כי אבא ע"ה גם היה מודל לחיקוי של בטחון כזה: הידיעה שאתה יכול למצוא פרנסה איפה שאתה נמצא – אם רק תשקיע את עצמך במידת הבטחון".

המכתב השני שנחרת בר' נחמי', לוקח אותנו לשנת תשל"ד:

הרב משה דובער ריבקין, ראש ישיבה בישיבת 'תורה ודעת', התגורר בשכנות, באיסטרן פארקוויי 706. כדי להבין את מעמדו, מקדים הרב דייטש פרט חשוב: כשנפטר, ביקשה משפחתו לקוברו בארץ ישראל, והרבי הורה לקחת עפר מן ה'אוהל', להביאו לארץ ולשים בקברו… בדרך כלל המנהג הפוך – עפר מארץ ישראל אל הקבר שבחוץ לארץ – אבל במקרה שלו רצה הרבי שעפר ה'אוהל' יהיה עמו בארץ ישראל. 

בזקנותו כתב הרב ריבקין לרבי משפט קצר, עם כל כך הרבה משמעות כואבת: "אני סובל חלישות". והרבי השיב: "אולי זהו על פי הפסק–דין באכלושי דמחוזא (בבא מציעא ע"ז עמוד א')". בגמרא שם מסופר על סבלים שהייתה להם עבודה קבועה לשאת משאות כבדים, ויום אחד פסקה העבודה. אותם סבלים החלו לחוש חולשה ועייפות עצומה – דווקא מפני שחדלו לשאת את העומס שהורגלו בו. הרבי אומר לו, למעשה: אתה מזדקן ומרגיש חולשה? הפסק להוריד מהפעילויות ומהאחריות שלך – ותפסיק להרגיש עייף.

"זה הזכיר לי את אבא שלנו", אומר הרב דייטש. "מעולם לא ראינו אותו מסתובב עייף. הוא אף פעם לא נרדם בסעודות ליל שבת; תמיד היה ערני, ואחרי הסעודה עוד השתתף בשיעור שנערך אצלנו בבית, ללימוד שיחה של הרבי. גם כשלא היה בקו הבריאות – חיפש לעשות יותר, לא פחות. אז מי שמרגיש עייף, שיחשוב על המכתב הזה…

המכתב השלישי, משנת תש"נ, "שם אצלי כמה דברים בפרופורציה", כלשונו של הרב דייטש. ר' בערל יוניק ע"ה נמנה עם החסידים הקרובים ביותר לרבי – מן המשב"קים שדאגו לצרכיהם של הרבי והרבנית במעגל הפנימי ביותר.

בשנת תש"נ כתב לרבי: מכיוון שדבר קבוע הוא שאחת לעשר שנים יש לי יחידות אצל הרבי, והנה הגיעה שנת תש"נ – ברצוני לדעת באיזה יום ובאיזו שעה אוכל להיכנס ליחידות. והרבי השיב לו: "חלוקת הדולרים ביום ראשון היא יחידות, ובתוספת צדקה". 

"הבנתי אז", אומר הרב דייטש, "שהגיעה תקופה שבה כולנו שווים. אפילו אדם כמו ר' בערל יוניק מקבל תשובה שה'יחידות' שלו היא בחלוקת הדולרים של יום ראשון – כמו כולם, יחד עם כולם…

"שלושת המכתבים הללו הם למעשה הוראת–חיים ונתינת כיוון איך החיים שלנו צריכים להתנהל בצורה הנכונה".

פחד מגויים? – הכול תלוי בנו!

כשביקשתי ממך מכתב אחד שאתה "חי איתו" – מכתב שמלווה אותך בשליחות ובחיים – ענית בלי היסוס, ואף הבאת שלושה…

הרב דייטש צוחק: "הנה אספר לך על מכתב שקראתי בדיוק בזמן שפרצה המלחמה, בשמחת תורה תשפ"ד. מדובר במכתב משנת תשמ"א. בראש אותו כרך, כמו בכרכים רבים, מובאים צילומים מכתב יד קודש, ובאחד מהם כותב הרבי: "לטלפנו… אשר נחמי' שי' וואגל מסר לי דבר [..] על–דבר [..], וכשידבר עמו מטובו למסור מענתי". כשראיתי בכתב יד קודש את השם 'נחמי" – כפי שאני עצמי כותב אותו – זה מיד תפס את תשומת ליבי. 

עיינתי במכתב, ואמרתי לעצמי: רגע, הרב נחמי' וואגעל – הרי הוא שליח ברוצ'סטר, ניו יורק. השגתי את מספר הטלפון שלו, התקשרתי וביקשתי: ספר לי על המכתב הזה.

ומה הסיפור? בשנת תשמ"א נסע וואגעל, יליד אנגליה, לחזק יהודים ברוסיה. בכל מקום שהגיע שאלו אותו: 'אתה ליובאוויטשער? מה נשמע אצל הרבי?' יהודי אחד ביקש לדבר איתו ביחידות, וסיפר שהק.ג.ב. עוקב אחריו: לדבריו, הם המציאו מכשיר שקולט גלים באוויר ומסוגל לקרוא מה מתרחש במוח… האיש חי בחרדה מתמדת שהם יודעים כל מחשבה שלו. הוא ביקש מוואגעל: כשתגיע לניו יורק, בקש עבורי ברכה מהרבי – אבל לא במכתב, כי עוקבים אחריי. הוא נתן אף בקבוק 'משקה' למסור לרבי…

חודשים רבים אחר כך שב וואגעל ל־770. באותם ימים כבר לא הייתה יחידות, והוא נכנס למזכירות, כתב על פתק את סיפורו של האיש המבוהל וביקש עבורו ברכה ואף מסר את ה'משקה'.

את המענה כתב הרבי בכתב יד קודש – לא אל וואגעל, אלא אל פרופסור ירמיהו ברנובר, ובו הוראה לטלפן ולמסור. וואגעל עצמו סבור שהרבי דייק לכתוב את שמו הפרטי ואת שם משפחתו במלואם – "אשר נחמי' שי' וואגעל מסר לי" – כדי שיהיה ברור שהדברים נמסרו בעל פה, דרך שליח, ולא במכתב שנשלח בדואר; שלא לסכן את האיש. עד כדי כך!

ומה עונה הרבי לאיש? 

א) שיסיח דעת מזה לגמרי, כי על כיוצא בזה נאמר ליהודים: מאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה. ואין לזה כל שליטה ח"ו על בני ישראל, כי אם רק היהודי נותן לזה חשיבות על ידי שמתבונן בזה וכו'. ב) ה'משקה' והברכות נתקבלו ותשואות חן. ואמחז"ל דכל המברך מתברך בברכתו של הקב"ה שתוספתו מרובה על העיקר. ג) הגאולה (והאחישנה בה) תלויות (כדברי אדה"ז בלקו"ת ס"פ דברים) בתורה ובצדקה – ואפילו דבר תורה אחד ופרוטה אחת, ואפילו ביחיד ואפילו בנתינה לפושקע – ובפרט כשעושים זה בכל יום.

בסיום מורה הרבי שנקודות ב וג שייכות לכל בני ישראל, ושהאיש מרוסיה ימסור אותן באופן המתאים – "לכל שיש סיכוי (קל אפילו) שישפיע עליו. אזכיר על הציון".

במילים אחרות: הגויים נבהלים מסימנים: רואים אות, שומעים דבר – ונבהלים. אבל יהודי – אסור לו להיבהל מזה. וממשיך הרבי: אין לזה כל שליטה חס ושלום על בני ישראל, כי אם רק באם היהודי נותן לזה חשיבות, על ידי שמתבונן בזה. 

ומאז שמחת תורה תשפ"ד המכתב הזה איתך...

אני חוזר על הנקודה הזאת כל הזמן, במיוחד מאז שהמלחמה התחילה, כי יש הרבה אנשים בפאניקה. אני מעביר להם את הנקודה של הרבי: מתי דבר מסויים מקבל כוח להפחיד? רק כאשר היהודי נותן לו חשיבות ומתבונן בו. זה מכתב שעוזר לי קודם כל כאיש פרטי, אבל זו גם נקודה שאנחנו חייבים לשתף עם אנשים. 

לחיות משיח, כפשוטם של דברים

הרבי אומר שעניין משיח צריך להיות הנקודה העיקרית בכל ענייני השליחות. מה ראית בענייני גאולה ומשיח לאורך האגרות כבר מהשנים הראשונות?

קודם כל, העובדה שכבר בהתחלה ממש, בכרך א' או ב', יש אריכות שלמה על תחיית המתים – קונטרס ארוך ועמוק שדן בנושא. כשאתה פוגש את זה מיד בפתיחת הסדרה, אתה קולט שמדובר בדבר עיקרי. 

ובשנות תנש"א–תשנ"ב עצמן, מה רואים באגרות?

דווקא בנושא הזה חיכתה לי הפתעה מסוימת. בשיחות, במיוחד מכ"ח ניסן תנש"א ואילך, כל התוועדות בוערת בענייני משיח והניסים שמתרחשים בעולם. אבל באגרות של אותן שנים לא הרגשתי את זה באותה עוצמה. תורמת לכך כמובן העובדה שהמכתבים בשנים המאוחרות הם יותר בסגנון של תשובות קצרות, ישר לעניין, בלי אריכות. עיקר ה'קאך' של משיח היה בהתוועדויות ובחלוקת הדולרים. 

בתנש"א כמעט שלא הרגשתי את זה באגרות; בנ"ב כבר רואים יותר, כי אנשים החלו לשאול את הרבי בנושאים הללו. וכשהתחלתי לקרוא את המכתבים האלה, פשוט קלטתי: אנשים שונים קיבלו תשובות שונות, ובאגרות אפשר לראות איך הכול מתחבר.

תוכל לפרט?

הנה שלוש תשובות מאותה תקופה: ארגון צעירי אגודת חב"ד בדרום אפריקה כתב שברצונו לערוך כינוס שידגיש שהרבי הוא משיח, והרבי ענה: "תלוי בתנאי המקום בזה, על חב"ד שעל אתר לברר" – כלומר, לשיקול דעתם של השלוחים המקומיים. חודש אחר–כך כתבו נשי חב"ד בניו יורק בקשר לקונטרס 'קבלת פני משיח צדקנו' שכתב הרב שלום דובער וולפא ועסק בזהות המשיח, והרבי ענה: "מכבר עניתי לו שמאמרים כאלה מרחיקים כמה וכמה מלימוד דא"ח – היפך הפצת המעינות חוצה". ושלושה ימים אחר כך – שלושה ימים! – קבוצה של אנ"ש בלוד, שארגנה שיעור בענייני זהותו של משיח, כתבה לרבי: בקהילה שלנו יש המסוגלים להכיל את הרב וולפא ואת הנושא, האם נוכל לעשות זאת כאן? והרבי ענה: "אין לדיין (רב שעל אתר) אלא מה שעיניו רואות". 

שים לב לדיוק: במענה לנשי חב"ד הרבי לא כותב שאסור לומר דבר שאינו אמת. הרבי כותב שעניינים כאלה – באותו מקום, לאותו קהל – מרחיקים. ובמקום שבו הרב והקהילה מסוגלים להכיל – אדרבה.

והיום, במקום השליחות שלך – איך הנקודה הזו מתורגמת למעשה?

אתן לך דוגמה מהשבועות האחרונים. יש היום 'קאך' גדול סביב 'פרויקט לקוטי שיחות'. בשבוע שעבר למדנו את השיחה של מטות–מסעי בחלק כ"ח. יש שם אריכות רבה מדוע צירף משה רבינו את חצי שבט מנשה, כשרק בני ראובן ובני גד ביקשו. הרבי מבאר שם שהכול – גם ענייני הגאולה – צריך לעבור דרך משה רבינו, ולכן דווקא מנשה, השבט שכל עניינו שלא לשכוח את "בית אבי", קיבל את חלקו בארץ ממשה רבינו. 

כשלומדים שיחה מוגהת שבה הרבי אומר משהו על משיח, כדאי לבדוק גם את ההנחה הבלתי מוגהת של אותה התוועדות, כי הלשונות החזקים ביותר לא תמיד נכנסו בשיחה המוגהת. באותה התוועדות – שבת פרשת צו תשמ"ה – הרבי מדבר שיחה ארוכה על אודות משיח: אדם היה חושב שכאשר פוגשים 'מקורב', קודם כל צריכים לשאול לשלומו; מה שלומך, איך המשפחה ואיך העסקים – אחר כך כשהתקרבו הלבבות אפשר לדבר אתו על ענייני תוכן, ורק לאחר כל זה אפשר לומר לו: נו, מה עם משיח?!… 

הרבי שולל גישה זו ואומר, "שלכל לראש עליו לצעוק "משיח נאו!"… ולצעוק עד כדי כך, שגם הזולת עצמו יתחיל לצעוק "משיח נאו!"… ומסביר הרבי, שלמרות שזה נראה מוזר, אבל דווקא הגישה הזאת מועילה, שכן כאשר אדם שחי ומתנהג בצורה נורמלית לחלוטין (בלבוש ובדיבור) מתחיל לפתע, ללא הקדמות, לצעוק "משיח נאו!" דווקא הגישה המפתיעה והישירה הזו היא פועלת ומעוררת אצל הזולת את הנקודה הפנימית ביותר שלו, ומגלה שבאמת, בעומק הלב, גם הנפש של השני צועקת "משיח נאו!"

איך כל התמונה הזו מתיישבת יחד – המענות השונים, השטורעם, הקהילות השונות?

מה שלקחתי מכל זה הוא שיש סוגים שונים של אנשים, שמרגישים בנוח ברמות משתנות בכל הנוגע למשיח. אבא ע"ה לימד אותנו לקחת את דברי הרבי כפשוטם: לחיות באמת המוחלטת של משיח – איך זה קורה, וזה יכול לקרות בכל רגע מבלי להוציא דברים מהקשרם. השאלה היא רק אם אנחנו מוכנים לשמוע ולקבל את זה. 

במשפחה שלנו, ברוך השם, כולנו מסוגלים להכיל את זה…

הדרן עלך

לקראת היארצייט העשרים של אביו, ערכו המשפחה אירוע מיוחד בקראון הייטס, ובמהלכו ערך הבן, הרב נחמי' דייטש את הסיום על כל האגרות קודש.

בכל סיום מסכת אומרים "הדרן עלך"; ובתרגום: עוד נשוב אליך. 

גם לסיום הזה יש הדרן מוכן: המהדורה החדשה של אגרות הקודש, שתיפתח מחדש מכרך א' ותכלול את אלפי המכתבים שנמצאו בשנים האחרונות, כבר נמצאת בעבודה. 

ואת הסיום האמיתי ניסח הרב דייטש במילים שבהן חתם את דבריו במעמד: "בעזרת השם זה יתפשט לכל העולם, ונזכה להתגלות של הרבי, משיח נאו!"