שכירים או שותפים? המלכודת של שיטת הפרסים

מנחם וולף, יועץ חינוכי וזוגי ומנחה הורים

כולנו רוצים שהילד יישב וילמד, ייתן יד בבית, יכין שיעורי בית ויסדר את החדר. הורים רבים וטובים, מתוך רצון כנה להימנע מאיומים, צעקות או עונשים, בוחרים בגישה חיובית יותר של פרסים והבטחות: "אם תסדר את החדר כל השבוע – תקבל הפתעה".

בהתחלה, זה עובד כמו קסם. החדר מסודר, שיעורי הבית מוכנים ויש שקט תעשייתי.

אבל מהר מאוד המנגנון הזה נשחק. המחירים עולים – מה שעבד אתמול תמורת מדבקה או ממתק, דורש היום הבטחה למשחק חדש. ובלי ששמנו לב, אנחנו מוצאים את עצמנו מנהלים משא ומתן מסחרי מתיש מול "קבלן קטן", שעל כל בקשה פשוטה שואל אותנו: "ומה יוצא לי מזה?".

הסוד של הכרם: למה הפועלים מסתכלים על השעון?

כדי להבין איפה הטעות שלנו, תדמיינו אדם אמיד שקנה שטח אדמה גדול ורצה להקים בו כרם מפואר. הוא שכר פועלים והבטיח להם משכורת יומית מכובדת.

הפועלים אומנם הגיעו ועשו את העבודה, אבל העיניים שלהם היו תקועות כל הזמן בשעון. הם עבדו לאט, עשו בדיוק את המינימום שביקשו מהם, וברגע שהסתיימה המשמרת – לקחו את הכסף והלכו הביתה. לא באמת היה אכפת להם אם השתילים ייקלטו או אם האדמה קיבלה מספיק מים; הם היו שם אך ורק בשביל המטבע בסוף היום.

יום אחד, לקח בעל הכרם את הבן הצעיר שלו אל החלקה הריקה. הוא לא הציע לו כסף. במקום זה, הוא פתח מולו את המפה של השטח ושאל: "בני, זו האדמה שלנו. איפה לדעתך כדאי לשתול את הגפנים הכי מתוקות כדי שיקבלו הרבה שמש? איך נהפוך את המקום הזה לכרם הכי יפה שיש?".

העיניים של הילד נדלקו. הוא תפס את המעדר, חפר באדמה, ודאג לכל שתיל במסירות עצומה – הרבה אחרי שהשמש שקעה והפועלים כבר מזמן הלכו הביתה. הוא לא התלונן שקשה לו ולא ביקש תשלום. למה? כי הוא לא עבד אצל אבא שלו; הוא בנה את המקום שלו.

כשילד הופך ל"שכיר" בבית של עצמו

כשאנחנו מציעים לילד "תשלום" על סידור החדר או על הכנת שיעורי בית, אנחנו מעבירים לו מסר סמוי ובעייתי מאוד: "הבית הזה הוא שלי. הלימודים הם שלי. אתה רק עושה לי טובה שאתה עוזר לי, ולכן אני משלם לך".

למרבה האירוניה, הפרס פשוט עוקר מהילד את תחושת השייכות והאחריות. הוא הופך אותו ל"שכיר" בתוך הבית של עצמו.

הרבי מלמד אותנו שהמתנה הכי גדולה שהקב"ה נתן לאדם, היא הזכות להיות "שותף במעשה בראשית". הצורך הכי עמוק בנפש של כל ילד הוא להרגיש שהוא משמעותי – שהוא בונה, שהוא יוזם, ושיש לו חלק אמיתי בבית. כשאנחנו הופכים אותו לשותף במקום לפועל, העשייה הופכת לחלק ממי שהוא.

מה עושים עם זה?

במקום להנחית הוראות ולתמחר אותן בפרסים, העבירו את השרביט לידיים שלהם והשתמשו בכוח של התייעצות ושותפות:

• פתחו שולחן והתייעצו איתם: במקום להגיד "תסדרו עכשיו את הסלון", נסו לשתף אותם באתגר: "הייתי מאוד רוצה שהבית שלנו יהיה נעים ומסודר יותר בערב. איך לדעתכם כדאי לעשות את זה? איך נחלק בינינו את התפקידים?". אותו דבר לגבי שעות הצהריים: "אתה חוזר מבית הספר, וחשוב שגם תספיק להכין שיעורי בית וגם יישאר לך זמן לשחק וליהנות. איזו חלוקת זמנים אתה מציע?". כשהילד מציע את הפתרון בעצמו, זו כבר לא פקודה שהנחתנו עליו מלמעלה – זו היוזמה שלו, והוא יהיה מחויב אליה פי כמה.
• החליפו את הפרס בהתפעלות אמיתית: כשהילד מבצע משימה שהוא לקח על עצמו, התפקיד שלנו הוא לראות אותו, להתפעל ולעודד מכל הלב. העידוד הזה מתייחס למשהו שהוא יזם בעצמו, והוא בונה אצלו ביטחון ותחושת ערך פנימית ששום צעצוע מהחנות לא יכול לתת.

והאם זה אומר שאסור לתת פרסים בכלל? ממש לא. מותר ורצוי לשמח ילדים במתנות. אבל יש הבדל שמיים וארץ בין פרס שהוא "תשלום" שסוכם מראש על עבודה, לבין מתנה שניתנת מדי פעם כהפתעה מתוך הערכה ("ראיתי כמה לקחת אחריות והתאמצת השבוע, ורציתי לשמח אותך").

תשלום קבוע הופך אותנו לבוס ואת הילד לשכיר; הערכה ושיתוף הופכים את הבית למה שהוא באמת אמור להיות – של כולנו.