הילד הוא הרבה יותר מההתנהגות שלו • הרב שניאור זלמן אבצן

הרב ​שניאור זלמן אבצן, מטפל באמנות (M.A)

״אני לא נכנס לכיתה! אני מפחד!״

אמא מנסה להרגיע, מסבירה שאין ממה לפחד, מבטיחה שיהיה בסדר. הילד מתעקש, אולי אפילו מתחיל לבכות. ככל שהיא מנסה לשכנע אותו, כך הוא נאחז יותר בסירוב שלו.

ברגע הזה, קל לראות ילד שפוחד, נמנע ומתקשה להתמודד. אבל האם אנחנו רואים רק את ההתנהגות שלו, או גם את הילד שמאחוריה?

ילד שחווה שוב ושוב פחד עלול להתחיל להאמין שהוא פחדן. ילד שמתקשה לשלוט בכעס שלו עלול לחשוב שהוא ילד רע. כך, חוויה שהוא מתמודד איתה עלולה להפוך בעיניו להגדרה של מי שהוא.

כאן נכנסת החשיבות של ההפרדה בין הילד לבין הקושי שלו.

במקום לומר ״אתה פחדן״, אפשר לומר: ״אני רואה שאתה מפחד. בוא ננסה להבין מה כל כך קשה לך״.

אנחנו לא מכחישים את הפחד ולא ממהרים להעלים אותו. אנחנו מאפשרים לילד להתבונן בו, לדבר עליו ולהבין אותו, בלי להרגיש שהוא עצמו הבעיה. לפעמים, עצם האפשרות לדבר על הקושי מבלי להתבייש בו היא צעד משמעותי בדרך להתמודדות.

יש כאן נקודה נוספת: הילד לומד לראות את עצמו גם דרך העיניים שלנו.

כשאנחנו רואים רק את ההתנהגות שמפריעה לנו, אנחנו עלולים לפספס את הילד שמאחוריה. כשאנחנו מצליחים לראות גם את הקושי וגם את הכוחות שלו, אנחנו מעבירים לו מסר: קשה לך, אבל הקושי הזה אינו כל מי שאתה.

וזה לא אומר לוותר על גבולות או על אחריות. אפשר לעצור התנהגות פוגעת ולדרוש שינוי, בלי לגרום לילד להרגיש שהוא עצמו רע או חסר יכולת. ההפרדה היא בין הילד לבין המעשה שלו, לא בין הילד לבין האחריות שלו.

התפקיד שלנו אינו רק לעזור לילד להתנהג אחרת, אלא גם לשמור על האמון שלו ביכולת שלו להשתנות.

ילד יכול לפחד בלי להיות פחדן, לכעוס בלי להיות ילד רע, ולהיכשל בלי להיות חסר יכולת.

בפעם הבאה שאנחנו פוגשים התנהגות שמאתגרת אותנו, כדאי שנשאל את עצמנו לא רק מה אנחנו רוצים לשנות אצל הילד, אלא גם איזה מסר על עצמו הוא עלול לקחת מהתגובה שלנו.

כי הילד לומד מי הוא לא רק ממה שאנחנו אומרים לו, אלא גם מהאופן שבו אנחנו רואים אותו ברגעים שבהם הכי קשה לו לראות את הכוחות של עצמו.