התוועדות י"ב תמוז בצ'רנוביץ • זכרונות מאחורי מסך הברזל

ה ז ר                                                                                   

צ'רנוביץ (עיר בברית המועצות). תשט"ו, 1955. בן 14.

גבר מעט נמוך, עם זקן עבות ועיניים חודרות, עומד בפתח הבית, חצי מטר ממני, ועיניו סוקרות אותי. 

אני מעפעף מולו. מאות השׂערות הקטנות והמסולסלות על לחייו כמו מדביקות את עיניי לפניו, ומקפיאות אותי על מקומי למשך שניות.

 זָ-קַ-ן. זקן! 

יש בברית המועצות עוד אדם מזוקן, חוץ מאבא?

"זה הבית של ר' מיישה וישצקי?" הוא אומר בקול מיוחד, מלא תקווה.

אז הוא מכיר את אבא! מי הזר החסידי הזה יכול להיות?

אני מהנהן.

פניו מוארות לפתע.

"ואבא בבית?"

"אפשר לדעת מי אתם?", אני שואל ברבים, לשון כבוד. "מה צריך למסור לאבא?"

"שמי מענדל פוּטְרֵפַס, אני חבר של-"

"ר' מענדל פוטרפס?!" אני משתאה בקול רם מדי.

*

אולי אני חולם? או מדמיין?

הרי גם המורה להיסטוריה העירה לי על זה בתעודה השנה: 'בעל דמיון מפותח שבהחלט מחייה את הנלמד'. וצדקה. בשבילי הסיפורים היו עובדות, ותמיד ראיתי כל דבר שקראתי. יותר מראיתי: שמעתי, הרחתי, נגעתי. אולי אפילו יכולתי ללחוש הוראות לדמויות, מפעם לפעם.

ולא היו סיפורים מלהיבים יותר ממה שסיפרו על פוטרפס. אמרו עליו שניצח את הצוענים ביער, והציל את הבחורה החטופה מידיהם – בקרב בו האדמה רעדה. כן התלחשו שנתלה על מוט מחוץ לרכבת, בגדיו נעים ברוח, בנסיעה ממוסקבה לחרקוב – לארגן מלמדים לכמה בחורים. וגם היללו אותו על שהבריח את כל חב"ד לפולין, ונשאר כדי לברר ניצוצות אחרונים של אור.

זה באמת הוא?

*

"מענדל!" אבא מצטעק מאחור וכבר רץ לכיוון הדלת. השניים מתחבקים, בוכים, ואז מתיישבים. במשך חמש דקות הם מסתכלים אחד על השני בדממה, ואז מתחילים לבכות שוב.

והנה, אמא מגישה להם תה שחור בידיים רועדות – הנוזל כמעט מטפטף החוצה, ושתי צלוחיות וַארֶנְיָּה קנויה, מדובדבנים מתוקים מעורבבים עם סוכר.

ואני עדיין עומד, קפוא. זה באמת ר' מענדל פוטרפס! זה באמת הוא… מי היה מאמין?! 

מאז שאבא השתחרר מגלותו בקזחסטן לפני חודשיים, הוא הספיק לספר למשפחה על הפגישה ביניהם בכלא. אבל מי היה מאמין שר' מענדל פוטרפס ישתחרר גם? ולמה הוא הגיע דווקא אלינו? ואיך, ריבונו של עולם, הוא ידע את הכתובת?

אני בוהה באיזו נקודה לעוד רגע. ר' מענדל זה אגדה. הסיפורים עליו לפחות, היו אגדות.

ועל אגדה אין שאלות.

 * 

אבא ור' מענדל נעלמים מעיניי עוד לפני שאני מספיק להתיישב איתם, ומסתגרים בחדר השינה. אני נשאר רגע לעמוד, מביט בדלת הסגורה.

"בוא, מִיכֵל, מכינים ארוחת צהריים", קוראת אמא. ואני נחפז לעזור.

היא מגישה לי קערת תפוחי אדמה, ואני קולף אותם במהירות הפוצעת לי אצבע. ואז רץ לחנות לקנות עשר ביצים, "אבל שיהיו הכי גדולות", לטורט הגבוה שהיא מעולם לא הכינה בימי חול. 

*

שעתיים לאחר מכן, פירה מומס בחמאה מוגש לאסירים המשוחררים, ואנו מתיישבים על יד השולחן בבית.

הם מדברים – בעיקר ר' מענדל מדבר – ואני רק שעוּן קדימה. מרותק. ובשלב מסוים, לא יודע איך, אני כבר רק בוהה בו, בהר הגעש שנקרא ר' מענדל. רוחו זורמת אליי, משקיטה את הקולות סביב, את מה שאבא אומר, את צלילי המזלגות המונחים חזרה על הצלחות, את ריח הטורט הגבוה, את התחושה בפה, את המגע של האוויר עם העור, של הגוף עם הכיסא, של הבגד עם הגוף.

זו לא בדיוק שיחה.

השולחן הופך לבמה, עליו מסתובבות עשרות דמויות קטנטנות, צועדות בין כלי האוכל. חסידים קשורי גארטל מימי רוסיה הלבנה, רוקדים בסוף התוועדות הנמשכת כל הלילה. אסירים גויים המחליפים קלפי משחק באוויר, ממלמלים הוראות בעבודת ה' – הוראות שרק ר' מענדל שמע, אולי בגלל השתדלותו להקשיב. שוטרי ק.ג.ב המרחפים מלמעלה, מספרים מי נעצר, מי השתחרר.

*

"מי הבחור?"

התמיהה בקולו של ר' מענדל שונה מזו שהביעו הדמויות בסיפוריו. זו כנראה שאלה על בחור שממש נמצא כאן בחדר – לא אני, אותי הוא כבר ראה. אחי בֶּנצֶ'ע עדיין לא אמור לחזור בשעה הזו, אז איזה בחור – 

אה, איך שכחתי!

הבחור, אליה וולוביק, החברותא שלי היום. איך לא שמתי לב שהוא נכנס?

*

"סליחה שלא אמרתי לך שלום קודם…", אני לוחש לאליה וולוביק הישוב עכשיו לצידי עם מצח קמוט. "ר' מענדל… הוא כל כך…", אני מנפנף בידיי, מנסה להעביר את התחושה. "אגדה. בטח שמת לב, כן?"

אליה מהנהן באיטיות. אני בא לומר לו עוד משהו, אבל אז ר' מענדל פונה אלינו. "נו, מה עוד אתם לומדים? מה עושים כל היום?"

"כדי לספר מה אנחנו לומדים, צריך לתת הקדמה", אני נעמד, מסמן בידי לתנועת סבלנות. "לפני שבע שנים, היה יהודי תלמיד חכם, חסיד ויז'ניץ', בשם ר' חיים מאיר כהנא…", אני מספר במשך כמה דקות על הויזניצ'ער המזוקן שמלמד אותנו במחתרת כל בוקר.

וכשאני מדבר, פניו של ר' מענדל משתנות. עיניו הופכות לכוכבים נוצצים, לחייו מתרככות לגוון ורדרד, ואת פניו שוטף אור רך, חם. כמו ש… כמו שאני רק יכול לדמיין, בדרך כלל. וכשהוא חוזר לדבר – הקול שלו עולה אוקטבה, כאילו לבשר על משהו מיוחד.

"ומה בשאר השעות?", הוא שואל.

"אני כמובן לומד גם עם אבא", ר' מענדל מהנהן. "משתדל גם לעזור לאימא. קצת מתקן דברים, קצת משחק, קצת קורא…", תמונה של בית ספר מס' 2 בצ'רנוביץ, מקום לימודיי, עולה בראש שלי. "אני גם, אהה-", קולי יורד, עיניי מסתכלות בעיניי אבא. יש רגע של דממה, ואז הוא חצי מהנהן לעברי, באיטיות. "לומד ב…", גבותיו של ר' מענדל מורמות מעט. הוא כנראה לא מבין איך ממלל שוטף עברתי לפאוזה אחרי כל מילה. "שְׁקּוֹלֵע", אני מסיים.

פניו של ר' מענדל מחווירות, עיניו מצטמצמות, ושפתיו מכווצות. הוא מרים ראש, עינו פוזלת לאבא – שמהנהן במהירות. ר' מענדל מהנהן גם, אבל באיטיות.

את השקט אפשר לחתוך באולר.

ד י י ג                                                                                                                                                    

צ'רנוביץ. תשט"ו, 1955. בן 14.

ר' מענדל מתלחשש עם אבא. הוא ממשיך להתוועד, אבל מידי פעם מביט בי. לא במבט חודר; מבט בודק. סוקר את תנועות ידיי, את חיוכיי, את האופן בו אני מעביר מבט על היושבים, מפעם לפעם.

"אחחח… הרבה זמן לא למדתי עם תמימים", ר' מענדל חושף, אחרי שעה בה אנחנו יושבים גם עם אלי'ה. "אני יכול גם להשתלב במערך החברותות?", הוא מביט לעבר פנינו המהנהנות. "אולי עוד היום בערב אפשר להתחיל משהו ללמוד".

*

גם בחברותא, המבט החודר של ר' מענדל הופך לבוחן. גם למחרת, כשהוא ואני לומדים יחד לבד.

ואחרי הלימוד השלישי איתי, הוא מתלחשש שוב עם אבא. וביום הרביעי לומד איתי שוב. ומתלחשש…

*

שלושה שבועות אחרי ההגעה של ר' מענדל. ערב. אני בספה.

תניא בסוף פרק ג' דנדה, פיהוק. כמה שורות אבא אמר שצריך ללמוד? שתיים? שלוש? מי סופר את זה… משביעים אותו תהי צדיק-

"מיכל?!"

הקול של ר' מענדל גורם לי להרים עיניים מהתניא. "כן?!"

ר' מענדל מתיישב לצידי. "תשמע, אנחנו נראה מה לעשות, עם זה שאתה הולך לשקולע", ר' מענדל משחק עם פיסה מתקלפת בספת השוקולד שלנו; משטיח אותה, ומחזיר. עיניו בוהות בעיניי שבוחנות עכשיו את הפיסה המתקלפת, ואני מתקשה להתרכז במה שהוא אומר. "אבל, לבינתיים, צריך תשובת המשקל. צריך לעשות משהו כנגד…", ידו מסתלקת מהספה. "תן לי לספר לך מעשה שהיה".

*

"הכרתי דייג חסידי, מוטל", ר' מענדל מספר. "הוא היה לומד חסידס כל יום, בארבע לפנות בוקר", ר' מענדל מעיף מבט לתניא על ידי, כאילו להדגיש את ההבדל בין הלימוד של החסיד לפני התפילה  – לשינון התניא המפהק שלי.

"בחמש וחצי, כבר דפק אצלו גוי על החלון, לזרז אותו להגיע לעבודה, ולדוג איתו בנהר", ר' מענדל ממשיך. "ובאותם ימים, כשמוטל עבד – הוא לא ראה דבר!"

"מה זאת אומרת, 'לא ראה דבר'?"

"אוהו, לא סיימתי את הסיפור", ר' מענדל מסביר. "יום אחד, מוטל קם בחמש וחצי. ואז מיכל, אתה יודע מה קרה אז?"

"מה?!"

"מוטל לא למד חסידס לפני העבודה, בבוקר הראשון בחייו", ר' מענדל אומר את המילים בהדגשה; כאילו סיפר סנסציה. "ואז אתה יודע מה קרה?"

אני מנענע לשלילה.

"הוא ראה הכול!"

"למה הכוונה? מה זאת אומרת?!", אני שואל.

"נו, מה יש להבין?!"

*

אני מקמט מצח. הפעם ידי שלי מתעסקת עם פיסת השוקולד המתקלפת של הספה; רק בקצב מהיר יותר. להשטיח ולהחזיר, להשטיח ולהחזיר.

למה ר' מענדל התכוון?

זה בטח היה איזה ווֹרְט עמוק מידי.

"ר' מענדל, אני לא בדרגה כזו", אני אומר לבסוף. "גם אם אני אלמד חסידס, אני עדיין אראה. אראה ה-כו-ל".

"לא!", ר' מענדל מנענע ראש לשלילה. "אם תלמד חסידס, אתה במילא לא תראה את השקולע… לא את המורות, לא את הלוח עם כל המתמטיקע, לא את החברים הגויים", ר' מענדל מצביע באוויר על מקומות בלתי נראים. "מחר אני אעבור לדירה חדשה. אתה תבוא אליי כל ערב, ונלמד חסידס ביחד", הוא דופק לי על הירך. "בסדר?!"

י א ש צ' ו ק                       

צ'רנוביץ. תשט"ז, 1956. בן 15.

חופש. בוקר. בבית. אני כבר אחרי הלימוד היומי עם כהנא – חסיד ויזניץ' שלימד אותנו גמרא כל בוקר. 

אבא ור' מענדל לומדים בסלון, כמו בכל בוקר. אני עוזר בבית, לומד, מתפלל, או משחק בחוץ – כמו בכל בוקר. אבל אז ר' מענדל קם.

אסור להפסיד הזדמנות לשיחה עם הר הגעש.

אני קם גם. "אני יכול ללוות אתכם?"

*                                                                         

ר' מענדל נע כמו גנרל. צעדים גדולים ואלגנטיים בו זמנית, כמו מרחפים על המדרכה המחוספסת. ראש מורם, ידיים מאוגרפות בצידי הגוף, חזה פתוח. אני על ידו, בחור גבוה ממנו בראש – אך הולך שונה לגמרי. צעדים רגילים, ידיים שמוטות, מבט מופנה לר' מענדל.

האנשים ברחוב הופכים לחסידים עליהם הוא מספר. אִיצֶ'ה דֶּער מַתְמִיד מתיישב על גוף של גבר זקן, מדדה על מקלו. חַאטְשֶׁע פייגין איכשהו מתגמד לילד קטן, רץ לסוף הרחוב – ומופיע שוב ברחוב הבא. זלמן מיישה יצחקי נכנס לתוך גוף של גבר שרירי, מניף לוח עץ אורן. ור' מענדל עצמו רק מנופף להם לשלום, ואז מחזיר עוד חסידים לחיים.

*                                                         

"ר' מענדל, אתה מדבר איתי על דברים שלא שייכים אליי", אני מתלונן, אחרי כמה שניות של שתיקה – בהן ר' מענדל מביט לצדדים לפני חציית כביש. "אני יכול להיות… איצ'ה דער מתמיד?"

ר' מענדל עוצר רגע. "אתה וודאי יכול להיות מוטל הדייג", הוא אומר לבסוף. "מוטל הדייג היה איש פשוט. אתה צריך ללמוד חסידס כמוהו – בהתמסרות!", ידיו של ר' מענדל מתנפנפות לתנועת עידוד. הוא מתחיל לדבר עוד ועוד, בטונים גבוהים. בלי לעצור, וכנראה בלי לשים לב לעוברי הרחוב המביטים לכיוון הקול התוסס והבלתי פוסק.

ואז ר' מענדל נעצר שוב, ליותר מכמה שניות. 

*

אני מביט סביב. זה לא רחוב בו הלכנו תמיד, בדרך לדירה. גם רוב האנשים… הם לא אלה שעברנו דרכם, בדרך כלל.

תמיד כשהלכנו יחד, גויים נעצרו להביט על ר' מענדל. גם הפעם. 

מימיני, אישה זקנה שעונה על קיר בית. פיה פעור כאילו היא עומדת לבלוע צנצנת וארניה. עיניה פעורות לא פחות, ומביטות בר' מענדל כמו שאני הבטתי בו אז – כשהגיע בפעם הראשונה.

גברת המנענעת סל קש צמודה כדבק לקיר על ידה, מביטה על ר' מענדל. כמה מטרים קדימה, ונער, מוסר כדור מידו האחת לשנייה, עומד במקומו כאילו הוא אחד מעמודי התאורה ברחוב. מביט גם הוא, בר' מענדל. 

שנייה נוספת. ילדה וגבר, כנראה אבא, עוברים על יד ר' מענדל, ונעצרים. הילדה לוחשת משהו, נעצרת. הגבר אוחז בידה. "זה ראבין", הוא אומר, וצעדיו נהיים דווקא מהירים יותר, מכריחים את הילדה לרוץ קדימה.

ואז מהדהדת ברחוב שאגה.

*

"ראבין! עצור רגע! ראבין!"

אנחנו מכוונים מבט לכיוון הקול.

מעבר לגדר אבן נמוכה, מתוך גרם מדרגות צר ומסתלסל, עולה ראש ג'ינג'י ענק. שיער חלק ועבה, באורך הכתפיים, נופל מעבר לפניו. יד שמנה בצבע שמנת אוחזת במעקה ברזל לידו, מתקרבת לסוף לאט לאט.

במדרגה האחרונה, הוא מרים ראש. פניו בצבע דובדבן לוהט, עיניו בצבע דם. הוא פורץ בריצה, וכשהוא מגיע אלינו – ריח חריף של אלכוהול וזיעה מדגדג באוויר.

"ראבין!", הוא לופת את כתפי ר' מענדל. רגליו רוקדות במקום, קדימה ואחורה. ר' מענדל מכוון אליו את עיניו השחורות, והירוק-זית בעיני הג'ינג'י ממצמץ. ידיו עוזבות את כתפי ר' מענדל, והוא צועד אחורה. "ראבין, תברך אותי!"

ר' מענדל מתיישב על גדר האבן. כתפיו רפויות מטה, וגרונו הארוך נחשף כשהוא מותח את ראשו מעלה, לכיוון הג'ינג'י. הוא מסמן לג'ינג'י לשבת לידו, כאילו עשה הסבה לפסיכולוג. הג'ינג'י נשאר עומד. "איך קוראים לך?", הוא שואל בקול רך.

"יאשצ'וק".   

"מה חסר לך?"

"אוי. אל תשאל!", דמעה מבצבצת בתוך הדם של עיניו. ואז עוד אחת. ואז עוד הרבה. "אשתי ברחה ממני", הוא זועק, ידיו דוחפות אדם דמיוני באוויר. "הבן… הבן, הוא… הוא הרג מישהו… הוא בכלא!", הוא עושה תנועה של סכין לצוואר, ואז חובק ידיו לברכיו. "הבת… היא הלכה עם… עם חוליגנים!", פניו מתעוותות, והוא פולט סדרת גידופים באוקראינית. "נשארתי לבד. אוי…", הוא מגדף שוב. "…אז תברך אותי!"

ר' מענדל מסובב ראש לכיוון גרם המדרגות. "מה אתה עושה שם?", הוא שואל.

"אני מסגר", יאשצ'וק קומץ אגרוף, ומנחית אותו באוויר – כאילו לדמות תנועת פטיש. "מנעולן. שרברב. כל מה שקשור בידיים".

ר' מענדל מניח יד חזקה וחמה על כתפי, ומצביע עליי בידו השנייה. "אתה רואה את הבחור הזה?", הוא שואל את יאשצ'וק.

"אני… כן!"

"הבחור הזה הוא אחיין שלי", הוא משנה מפני השלום. "אז אם אתה מבטיח לי שתיקח אותו מחר לעבודה, אני אברך אותך".

המשפט האחרון של ר' מענדל מסתחרר מול עיניי. המילה 'עבודה' מהדהדת יותר מהשאר, מנמיכה את עוצמת שאר המשפט. עבודה?! ר' מענדל מחפש לי עבודה?! הוא בטח דיבר על זה עם אבא… מה הם תכננו לי?

יאשצ'וק סוקר אותי בעיניו. "הוא יודע לעבוד?"

"הוא יודע הכול", ר' מענדל טופח על גבי. "יש לו ידיים טובות".

יאשצ'וק פונה אליי. "אתה יודע להחזיק מברג?", הוא שואל. "אתה יודע איך מרכיבים דברים? איך מפרקים?"

אהממ… תמיד היו לי ידיים טובות. אבל מסגר? מנעולן? שרברב? לא מקצועות שלמדתי. לא מקצועות שהייתי אמור ללמוד. מצד שני, הגבר השרירי שהייתי די התאים למקצועות כאלה.

אני מצביע על עצמי. "נו באמת, אני נראה לך אחד שלא יודע לעבוד?"

יאשצ'וק מהנהן. "אני מבטיח לקחת אותו לעבוד", הוא טופח על חזהו. "תברך אותי!", הוא צועק שוב.

*

ר' מענדל פונה אליי, באידיש. "איך נראה לך?"

"איך נראה לי?", אני חוזר על המילים. "ר' מענדל", אני אומר את המילים בטון של 'סליחה על השאלה'. "זה לא מסוכן לעזוב את השְׁקּוֹלֵע?"

"נו, אתה הרי חייב לעזוב את השקולע… השקולע זו בדיוק הסיבה שצריך לחפש לך עבודה, מיכל. כשיש עבודה, קל יותר לעזוב את השקולע". 

אוח. עם כל הכבוד, מה ר' מענדל המבוגר כבר יודע? הוא עוד חי לפני שהייתה ברית המועצות…

"ר' מענדל, אני בשקולע, אני מכיר את החוקים", אני מדבר בקול בו מספרים סוד לילד. "יש אצלינו איזה דמיטרי אחד שיעבוד שנה הבאה, אבל יש לו אישור, והוא ילמד בבית ספר ערב. אי אפשר סתם ככה להתחיל לעבוד… אתה בטוח שזה בסדר עם אבא ואימא?"

"בוודאי", ר' מענדל מהנהן, ומחליף מבט חטוף עם יאשצ'וק. "אז איך זה נראה לך, לעבוד כמסגר?"

לעבוד עם יאשצ'וק!

תמונה של מרתף חשוך עולה בראש שלי. בשטח קטן ומואר, עובד יאשצ'וק. שיער כתום בוהק מסתיר לו מנעול זעיר אותו הוא מנסה לתקן, גורם לו לצמצם עיניים. 'מישה, תביא לי מברג', הוא צועק. 'מישה, אני צריך גם סְטוֹלִיצְ'נַיַּה'. ואני משוטט בתוך החושך, אבל מוצא רק בקבוקי סטוליצ'ניה ריקים. את המברג צריך לקנות. ואז אני… –

ר' מענדל נועץ בי עיניים חודרות.

"הוא לא נראה אדם עדין כל כך", אני מגיב. "לא מריח כל כך גֵעשְׁמַאק".

ר' מענדל מהנהן למולי. שותק.

"אבל אם אין ברירה… נעשה מה שצריך".

*

"אני רוצה לתת לבחור הזה שעתיים של הפסקה מהעבודה, באמצע היום", ר' מענדל פונה שוב ליאשצ'וק. "מה אתה אומר?"

יאשצ'וק מהנהן.

ר' מענדל פונה אליי. "נעשה קבִיעֵס בדירה שלי, בין אחת לשלוש?"

ע י י פ ו ת                                                                                            

צ'רנוביץ. תשט"ז, 1956. בן 15.

עשר בבוקר, יום ראשון לעבודה. אני ויאשצ'וק כבר בדירתם המשותפת של משפחת ברז'נייב וקובאלנקו. גב' אולגה קובאלנקו מרימה סמרטוט מרצפת עץ האורן, סוחטת, ומניחה סמרטוט חדש. אנחנו רק עומדים.

"נו מישה, אמרת שאתה יודע לעבוד", יאשצ'וק מכווץ את שיערו לקוֹקְס זעיר, צמוד לעורף. "נו, תגיד לי, איפה הבעיה?"

רטיבות ברצפה. כלומר, מים. מים צריכים להגיע מאיפשהו… –

קיץ עכשיו, אז זה לא יכול להיות קשור לגשם. אולי לברז.

"יש כנראה בעיה בצנרת", אני מסיק.

"פשש… ג-און!", יאשצ'וק מוחא כף. " בשביל זה לא צריך להיות אינסטלטור. אני שואל אותך איפה יש בעיה בצנרת".

"בטח ליד".

"או-הו, כן. אם יש לנו מזל, זה יהיה מפה", יאשצ'וק מוציא מעדר מתיק העבודה שסחבנו, ומכה אתו על יד הסמרטוט. "אבל אם אין לנו מזל, זה יכול להיות גם משם", הוא מצביע על השולחן בסלון. "נקווה שהראבין שלך יעזור לנו, אה?"

*

בשעתיים הבאות, אני הופך למעדר בעצמי. יורד למטה, עם העיניים, עם הראש, עם הגב הכפוף, ועולה בבום. הראש הכתום של יאשצ'וק מציץ לי מידי פעם, מעביר יד בצבע שמנת ספוגה בחול בוצי על צנרת הברזל. אני עוצר; הראש יוצא, ואני ממשיך.

*                                         

"התחילה רטיבות גם אצלך, אה?!"

הקול המתגרה של יאשצ'וק גורם לי לשמוט באחת את הידית.

אני נושם. מסתחרר. רץ לכיסא העץ הקרוב. מתיישב. יד על השולחן. ראש נשען, שמוט. הקיר הלבן מולי מתעגל, חוזר למקומו. ואז שוב.

אני מעביר יד על הפנים. רצף של תחושות מימיות מציף אותי. לחות. חלקלקות. זיעה. הרבה, הרבה זיעה. יד יורדת. נזילות, ממש נזילות מים איטיות על צוואר גבוה וחלק ההופך לדבק חם. אוח… איך הצוואר יכול להיות רטוב כל כך מבחוץ, ויבש כל כך מבפנים?

*                                                 

"זה לא מריח כל כך… איך קראת לזה? געש-מאק".

יאשצ'וק אומר געשמאק!

הפה שלי נפער.

"מה אתה חושב, אני לא זוכר מה קרה איתי? אני מחזיק וודקה טוב מאוד", יאשצ'וק מטה ראש עם חצי חיוך. "נראית בנדיט… דחלילון! לא יודע מה זה צנרת", הוא מנענע ראש, כאילו אמר משהו לא יאומן. "'אני נראה לך אחד שלא יודע לעבוד', אה?", הוא מחקה את קולי. "לא יודע אפילו להחזיק זיעה", העיניים המגולגלות של יאשצ'וק נתקעות בראשי השמוט על היד השרועה. "היי, אתה לא נח לי עכשיו, כן?"

*

עוד שעה. מהמטבח, עוברים לחפור בסלון. השולחן מוזז, החול נערם.  

"הצנרת… טובה!", יאשצ'וק שואג, אחרי חצי שעה נוספת. "אוי…"

אני מביט בשעון ה'זִים' על ידי. "אני… כבר… צריך ללכת לראבין".

"אתה לא הולך לשום ראבין עכשיו!" יאשצ'וק נוהם. "מישה, עם המזל של הראבין שלך, אנחנו הולכים לחפור עד לשם", הוא מצביע לעבר ספת בד בצבע קליפת אגוז, בסוף הסלון. "ואז, יש שתי אפשרויות. או שיש חלודה ומתקנים את זה במקום, או שצריך להחליף הכול לחדש", הוא יורה את המילים בקצב בו מוסרים כדור במשחקי כדורגל. "הניחוש שלי: אנחנו גם נחפור, וגם נחליף!"

*

שעה נוספת. אנחנו בקצה הסלון.

אני מרוח על הספה המוזזת קדימה. עיניים עצומות, ידיים פשוטות, רגליים קדימה. הזיעה של הגוף שלי מרטיבה את הספה, אבל למי אכפת? כל עוד הגברת לא בסביבה… אחח-

"מישה!"

עיניים נפתחות. "כן?"

"הבעיה היא בצנרת של הדירה ליד. בוא!"

*

"מה פתאום שהבעיה בצנרת תהיה אצלי?", זועקת מולנו גב' קובלבסקי, השכנה בדירה הסמוכה. "מאיפה אתם יודעים? אתם תהפכו לי את הבית!"

"אני כבר שנים בתחום", מסביר יאשצ'וק. "דירות סמוכות חולקות את אותה צנרת, ולכן-"

"תתביישי לך!", גב' אולגה קובלאנקו, השכנה אצלה היינו עד לפני רגע, צורחת. "אגואיסטית! אם זה היה קורה בדירה שלך… ואיי-"

שימשיכו להתווכח, המטומטמים. ברור שהשכנה תתנגד לשבירת רצפת הבית שלה. אימא גם לא הייתה מסכימה לזה בקלות. היא הייתה לפחות מדברת עם אבא, מבררת מה יכול להיות הנזק.

לפחות תהיה לי מנוחה טיפה. היום הזה במילא ייגמר באותה שעה, אז למי אכפ-

"אנחנו לא זזים מכאן!", הצעקה של יאשצ'וק מזיזה את ראשי מהקיר. "נישאר פה מצידי עד מחר. נישן כאן, נאכל כאן, נדפוק לך על הדלת… יהיה לך פה רעש כמו שלא היה בחיים שלך! את לא תסבל-"

"יש לי משהו להגיד לגברת, בפרטיות", אני מוצא את עצמי אומר פתאום, בקול רך. "אפשר להיכנס?"

*                                         

אני מנגב כמה שיותר זיעה בשרוול החולצה, ונכנס עם גב' קובלבסקי לדירה. "איך קוראים לך?", אני שואל.

"נטאשה".

"נ-טא-שה", אני מדגיש כל הברה. "אני יכול לשבת?", אני שואל, מצביע על הספות. "הוא לא יכריח אותך לחפור שום דבר", אני מוסיף, למול יאשצ'וק המשתחל בשקט פנימה. "הוא אדם מאוד טוב, מאוד הוגן. אני מכיר אותו לא מהיום", המילים האחרונות גורמות ליאשצ'וק להעלים שפתיים שכמעט ונפתחות לחיוך. "שנינו מכבדים מאוד את רצונך. אני רק, רציתי להגיד לך מילה באמת מהלב, מהניסיון שלי".

גב' נטושקה משחקת עם הטבעת הזהובה על ידה, מורידה ומחזירה; עיניה קופצות ליאשצ'וק, ואז אליי. היא סוקרת את גופי הארוך, ולבסוף מהנהנת.

"אם את לא תעשי את זה, ושוב – אני אומר לך את זה מניסיון של הרבה מאוד דירות – עוד יום-יומיים, תהיה לך פה…", אני עוצר לכמה שניות, עד שעיני נטאשה נדבקות לעיניי. "אצל אולגה אין באמת רטיבות כמעט. אנחנו לא באמת יודעים למה היא עושה כזה עניין", אני אומר בקול כמעט לוחש. "אבל את המקור. ולכן, אם אצלה זה המצב, אז…"

"אז תהיה לי פה כיכר שלמה של מזרקה!"

*

שש בערב, אנחנו כבר בחוץ. הגושים האדומים, אלו שאמורים להיות הרגליים שלי, צווחים וצורחים במנגינה חסרת הרמוניה – שסותמת את אוזניי. תיק כבד נישא על ידינו, ואני משקיף קדימה. איפה יש מקום לשבת? עיניים לצד השני של המדרכה. גם שם לא סידרו ספסל.

"אה, מישה, יש לך הרבה ניסיון, אה?", יאשצ'וק מצחקק מימיני.

"בוודאי, כבר אמרתי לך, לא?"

יאשצ'וק צוחק. "האמת היא ש… אולי אין לך ניסיון עם צנרת, אבל אתה יודע לדבר יפה", הוא מחמיא. "זה טוב".

אני מתעלם מהמחמאה, וממשיך להביט קדימה. עוד רחוב. ואו-הו! ספסל. שהחיינו.  

אני נעצר לשבת, ויאשצ'וק מתחיל לגלגל עיניים.

"תראה, אני הייתי מאוד שמח להמשיך לעזור לך". אני מסדיר נשימה.

"אל תתחיל לדבר איתי כמו עם נטאשה!", יאשצ'וק מתפרץ. "נשארה לנו עבודה ליום שלם", יאשצ'וק מנמיך את קולו מול פניי המתעוותות. "אני רואה שאתה עייף; אני לא אשאיר אותך לכל הלילה… אבל חייבים לפחות קצת, בסדר?"

*

"מה קרה לך, מיכל'ה!", אימא שלי מקבלת אותי הביתה, שעתיים וחצי אחר כך. "כולך מים!"

אני צועד לספה בעיניים חצי עצומות, ונרדם. שעתיים אחר כך, אני מתעורר. לא אכלתי יום שלם, ואני לוקח הערינג עם חצי כיכר לחם שחור. ואז שוב נרדם. בחלומי מאמרי 'הֶמְּשֵׁיְּכִים' מרחפים מעל צלחתי, ואז נופלים בתוך אוקיינוס של זיעה. אני מנסה לשחות, לצלול; אבל ידי השמנת של יאשצ'וק שולות אותי החוצה.

לא למדתי חסידס, במשך יום שלם. אולי בפעם הראשונה מאז אבא חזר מהמאסר. 

ל ח י י ם

צ'רנוביץ. תשי"ז, 1957. בן 16. אחרי שנה של עבודה אצל יאשצ'וק.

09:32 בערב, י"ב תמוז. הבית של משפחת הרב חיים-שמואל לבנהרץ.

לחיצה על ידית הדלת. עיניים חודרות ושחורות ננעצות בי; הן חייבות להיות של ר' מענדל.

עיניי שלי עוברות על היושבים בשולחן. הוא לא בצד שליד ארון הספרים, גם לא בראש השולחן, שם יושב לבנהרץ. אבא שלי, ר' חיים זלמן קוזלינר, ו… –

הנה הוא! מסמן לי להתקרב.

*

"או-הו!", ידו החמה והחזקה של ר' מענדל לופתת לי את האזור הקרוב למרפק. "שב לידי", הוא מוזג לי סטוליצ'ניה לכוס זכוכית רגילה של מים, ואז מעלה את קולו. "עכשיו מגיעים לי"ב תמוז?!" 

אני מקרב את הכוס לפה. אויש… הריח.

"הגעתי ברגע שיכולתי", אני עונה.  

"רק עכשיו אתה יכול?", ר' מענדל מוזג לי כוס נוספת. "י"ב תמוז! אנחנו פה מחמש".  

וואי, צריך לגמור את הכוס הראשונה. אני מרוקן באחת את הלחיים לפה מלא. קור ומרירות מצמררים את פי, ואני נזהר לא לעוות את פניי. לא צריך להיראות כמו איזה 'מתנגד' שלא מסוגל לשתות. זה יורד. חום בגרון, מחלחל… אח, שורף!  

*

"לא הגעתי לכל ההתוועדות, רק לחלק מההתוועדות…", אני מניף יד בביטול. "מה נורא?"

"מה נורא?!", ר' מענדל דופק על השולחן, ותריסר זוגות עיניים ננעצות בו. "אוי…", הוא נאנח. "אם לא היית לומד כל כך הרבה היסטוריה ומתמטיקע, היית היום בא ואומר ליאשצ'וק: יאשצ'וק, היום זה יום טוב! פְּרָאזְנִיק!", ר' מענדל מכריז. " אין לך שְׁטוֹלְצְקַיְיט!", הוא דופק שוב. "ואיך מקבלים שטולצקייט?"

דממה. הו, זה זמן לשטוף את הלחיים! אני שותה שתי כוסות מים ומתבל בהערינג עם מלפפון חמוץ. המבט של ר' מענדל גורם לי להפסיק בהערינג השני. איך מקבלים באמת שטולצקייט? 

"צריך ללמוד חסידס", עונה במקומי ר' חיים זלמן קוזלינר.  

"הו!" ר' מענדל מוזג לי כוס שלישית. "נו מיכל, ולמה אתה לא לומד חסידס?" 

"ר' מענדל?!", אני מתגונן. "אני לומד איתך חסידס בצהריים".

"קודם כל, גם על הלימוד הזה, צריך הרבה תפילות", ר' מענדל גוער. "אבל מה איתך? 'פרק אחד שחרית פרק אחד ערבית'!", כף היד של ר' מענדל נוקשת על השולחן ב'שחרית' ו'ערבית', מדגישה את המילים. "למה כל זה?!"

"אני מגיע עייף מהעבודה".  

"איי, יא יאי… גם מוטל הדייג היה עייף, אבל קם בארבע. היה לו שטולצקייט!", ר' מענדל נשען אחורה, ואני מסובב את הכיסא כדי להביט בעיניו. "אם גם לך היה שטולצקייט, היית עוזב את יאשצ'וק מוקדם, ובא ללמוד חסידס. וממילא…", ר' מענדל מוזג לי כוס נוספת. "ממילא אתה צריך לקחת לחיים, ולקחת על עצמך, שאתה מגיע מחר הביתה בחמש!"

"אני לא יכול לבקש מיאשצ'וק לעזוב בחמש".

"אתה חייב!"

*

ניגון. אשרי מי שלא חטא, אשרי מי שלא חטא. לחם עם הערינג ומלפפון חמוץ. ומי שחטא, לחיים. ומי שחטא ישוב, ישוב. לחישה מר' מענדל: דרושה החלטה של מסירות נפש. ישוב, וימחל לו.

*

"מיכל, תתעו-רר!", ר' מענדל מנענע את כתפי. "אתה יודע מה ר' איצ'ה דער מתמיד אמר לאברכים אצלו בשיעור חסידס? מי שיחסר, לא יוציא את שנתו!"

אני כמעט ומקיא את ההערינג. לא יוציא את שנתו?! ימות, לפני ראש השנה!

"אני לא בדרגה של איצ'ה דער מתמיד", ר' מענדל מחייך. "הכול בסדר. אבל, צריך ל-ה-ת-עו-רר!", הוא מנענע לי את הכתף שוב. "מי שלא לומד חסידס, הוא בבחינת ישן, מיכל. הרוחניות משפיעה על גשמיות".

*                                                   

בשתיים בלילה, הראש שלי שמוט על היד. עיניי חצי עצומות.

ר' מענדל מנער אותי. "מיכל, אתה ישן?! לא שמעת מה אמר ר' איצ'ה?!"

אני מעביר ראש לצד. ר' מענדל מחייך.

"אני בגיל שלך הייתי הולך למשפיע ר' זלמן מיישה כל יום ללמוד, מיכל", ר' מענדל מדבר בשקט, אליי. "הייתה לו כיכר לחם אחת ביום, מיכל. אחת ביום! היה אז רעב… ור' זלמן מיישה חצה את הכיכר, ונתן חצי לבחורים שבאו ללמוד, וחצי לילדים שלו", היד של ר' מענדל מסתלקת לי מהכתף.

"ר' מענדל, אני נראה לך משפיע? אני נראה לך ישיבע בוחער?", הקול שלי נמוך, מבטי מושפל. "אני בחור פשוט, ר' מענדל. אין לי שטולצקייט", אני נאנח. "אין לי מאית ממסירות הנפש הזו".

ר' מענדל מהנהן. "אתה רוצה מסירות נפש כזו?"

"בוודאי".

"בשביל מסירות נפש כזו, אתה רק צריך להחליט שאתה בא הביתה בחמש", ר' מענדל אומר את המילים בשקט, כאילו היו סוד. "אתה לא צריך לחשוב, איך אני אעשה את זה, מה אני אגיד… ", ר' מענדל מטה ראש מצד לצד. "אתה גם לא צריך לבוא הביתה בחמש. אתה רק צריך להחליט, עם כל אמיתת האמת של הנשמה, שאתה מגיע-"

"אני לא יכול!"

הטון של ר' מענדל יורד אפילו עוד יותר. "כשיהודי מקבל החלטה טובה באמת, זה מוכרח לעבוד", הוא דופק על השולחן, בפעם השלישית להיום.

*                                                

עוברות עוד כמה דקות. אני בוהה באוויר; מול עיניי עומד ר' זלמן מיישה, מחלק פרוסות לחם שחור ליושבי השולחן. פרוסת הלחם שלי נשמטת. אוי… –

אני עוצם עיניים. אני מחר אגיע הביתה בחמש, המילים מהדהדות בראשי. אני מחר אגיע הביתה בחמש, המילים מצטלצלות לי בתריסר גווני קולות של כל המתוועדים בצ'רנוביץ.

אני מחר באמת אגיע הביתה בחמש?

אני מחר אגיע הביתה בחמש!

"אני מחר אגיע הביתה בחמש!", אני צועק, מקיש על השולחן בכל אחת מהמילים. "מחר אדבר עם יאשצ'וק!"

מ צ פ ו ן

צ'רנוביץ' תשי"ז, 1957. בן 16.

יום שישי, למחרת ההתוועדות.

כיווצים בבטן. איסוף ברכיים לחזה; אחח, הכיווץ מתעדן. פטישים בראש. נשימה, הו… רותח!   

למה חם כל כך? ידיים סוקרות גוף. אין עליי שמיכה! איך יכול להיות שאני בלי שמיכה, ועדיין רותח?!

פקיחת עיניים. אור לבן, חזק מאוד. סגירה. פתיחה שוב. אור לבן חזק בצורת תקרה, מסתובב. אוח… זה מסחרר!

עצימת עיניים. צריך כנראה לישון עוד קצת.

*

עוד דקה. נוזל בגרון. אוי, צריך למצוא קערה. סיבוב ימינה, פקיחת עיניים. רצפת עץ מסתובבת. איפה הנֶעְגְּל וַואסֶער? רק שהיישקע ושליימה רסקין לא רוקנו את זה! הם יכולים לשתות את המים בלילה, אם בא להם. אוח… הלוואי שהיה חדר נפרד לחבר'ה הקטנטנים-

נוזל חום נפלט. אויש, צריך להחליף בגדים. אני אוחז בצדדים, מתרומם שני סנטימטר. וכמעט נופל. ואז מתרומם. ושוב, כמעט נופל.

*                                                 

יום אחר כך. הבטן כבדה, אבל כבר לא מתכווצת. הפטישים הופכים לזמזום, מטריד אבל נסבל. והבחילה… הו! אין לי כלום בגרון. תודה לאל.

פקיחת עיניים. התקרה עומדת במקומה. אין לי סחרחורת!

ואי רגע… כמה זמן אני כבר שוכב?

אתמול היה היום אחרי ההתוועדות. התוועדות הייתה בליל שישי, אז היום שבת… יופי. יאשצ'וק אמור לסלוח לי על חיסור אחד. במילא אני גם לא נשאר אצלו בימי שישי בערב-

יאשצ'וק!

אני מחר אדבר עם יאשצ'וק!

אני מחר אגיע הביתה בחמש!

אני מתיישב, מחזיק ראש בין הידיים. אוי… מה עשיתי לעצמי?

התמונה של עצמי, הבחור הגבוה, ה'בנדיט' – כמו שאומר יאשצ'וק, עולה בראש שלי. הנה אני, שיכור. טיפש. צורח באמצע השולחן. כולם היו שם, כולם יזכרו את ההחלטה חסרת ההיגיון הזו. אוח… איך אני אצא מזה? ילד שכמוני.

* 

לבישת בגדי שבת, 'אני מחר אגיע הביתה בחמש!'. אמירת ברכות השחר, 'אני מחר אדבר עם יאשצ'וק'. בליעת חתיכת טורט גבוהה בצבע חלמון, 'איך אני אצא מזה?'. יציאה למניין, 'אני מחר אגיע הביתה בחמש!'. ושוב…

 *                         

ראשון בבוקר. יום מנוחה אחד, ונפגשים עם יאשצ'וק.

המראה בדלת ארון הבגדים משקפת לי פנים חיוורות. מהמשקה? אחח, השפעה של משקה זה לא לשלושה ימים. זו צריכה להיות השפעה של הצרחות המקדחות לי את הראש, בין אוזן לאוזן. אני מחר אגיע הביתה בחמש, אני מחר אדבר עם יאשצ'וק.                   

*         

ראשון בערב, הדירה של ר' מענדל. אני יושב מול ר' מענדל, שסוגר עכשיו ספר בצבע אדמה, 'הֶמְּשֵׁיְּיכִים' של אדמו"ר הריי"צ. ומביט בי.

הוא לא יכול להגיד לי: 'נו מיכל'ה, זוכר מה שהבטחת?' – לא מתאים לו. 

אבל אולי המילים מדגדגות לו, בלשון. חוזרות לגרון, ועולות לפה. ואז יורדות לגרון שוב.

אחח… ר' מענדל, הלוואי והיית אליה וולוביק. שמשון כהנא, אחי בנצ'ע; עוד בחור כמוני, שאפשר לתת לו צ'פחה ולומר: 'השקית אותי, ועכשיו אתה מצפה שאני… אי, יא יאי. שכח מזה!'.

אני קם. ר' מענדל ממשיך להביט בי.

אולי הוא מרמז משהו?

מבטי מושפל לרצפת העץ. 

*

שני בבוקר.

התכווצות בספה, ידיים על הלב. דפיקות חזקות פועמות בידיי. אני נושם עמוק. שאיפה ארוכה, נשיפה ארוכה עוד יותר. פעימות הלב שלי חייבות להאט קצב. אסור לי לחסר פעמיים השבוע; אני צריך לבקש מיש-

פעימה חזקה. אני נושם שוב.

'מה כבר יכול להיות?', אני לוחש לעצמי. 'יצעק קצת, אתה תברח', נשימה. 'כמה מהר יאשצ'וק יכול לרוץ?', פעימות מהירות של ריצה בין אנשים ברחוב, נשימה. 'הדבר היחיד שהוא יכול לעשות לך, זה לפטר אותך. ופיטורים? אולי ר' מענדל ידאג לך לעבודה חדשה!'.

*

08:15, יום שני בבוקר. המרתף של יאשצ'וק.

נשימות איטיות. כניסה למרתף, נשימות עדיין איטיות. בוקר טוב בקול נמוך, צעידה מהירה לשולחן בחדר השני; לא צריך להתייחס ליאשצ'וק יותר מידי, עדיף לשכוח ממנו ולהתרכז בעבודה.

או-הו. זהו. רכינה מעל מפתח עשוי ברזל, העברת מבט בינו לבין חתיכת ברזל שממנה צריך ליצור מפתח משוכפל. יופי, זה דורש ריכוז; אני אעבוד על זה, יאשצ'וק יעוף מהראש לאוויר בחוץ, וגמרנו.

*                                                       

16:30. נשימה אחרונה. צריך כבר לגשת אליו. אני ניגש לדלת.

בעצם, אולי אפשר לחכות עוד טיפה?

אני חוזר לשולחן. לא, עדיף כבר לגשת עכשיו. יאשצ'וק בטח יתווכח, ויהיה צריך לשכנע אותו…

*

אני ניגש לחדר השני. "יאשצ'וק?!"

"כן?!"

"א-"

"כן?!"

אויש. אי אפשר לנשום מולו, בטח לא ללחוש.

"שכחתי מה רציתי להגיד".

*

חזרה לחדר הראשון. מבט בשעון ה'זים' על היד, 16:42. צעידה לחדר השני. חזרה לחדר הראשון.

*                                                       

16:45. אני יכול לעשות את זה. אני חייב לעשות את זה. כולם יצחקו עליי אם אני לא אעשה את זה.

אבל, אני באמת יכול לעשות את זה?

'אני לא יכול לעשות את זה', אני לוחש.

אני משפיל מבט, ומכסה עיניים.

לא מיכל, תפסיק לשקר לעצמך. זה עובד לך בדרך כלל, אבל היית צריך ללמוד שלפעמים צריך להיות ריאליים. לפעמים צריך להסתכל למציאות בעיניים. 

יאשצ'וק יפטר אותך – אתה מבין את זה, עמוק בפנים. הוא לא באמת צריך את הדחלילון שאתה, הוא הסתדר מצוין שנים לפניך. ולפיטורים יש השלכות!-

"מישה!"

אני מוריד ידיים מהפנים, ומרים ראש. "כן?!"

"בן כמה אתה?!"

אחרי שנה שאני עובד אצלו, הוא נזכר לשאול אותי בן כמה אני?!

"שש-עשרה".

"שש-עשרה?!"

יאשצ'וק נשען על המשקוף. פני הדובדבן שלו מחווירות לשמנת; אף צליל לא בוקע מפיו – רק חריקות אוויר חנוקות.

"אתה עובד עליי, אה? זה עוד אחת מהבדיחות האלה שלך?", בקול של יאשצ'וק יש חיוך.

"אתה רוצה פספורט?"

יאשצ'וק מנענע ראש לשלילה. "פשש…", הוא משלב ידיים, נשען אחורה תוך הטיית ראש מצד לצד. "בחיים לא ראיתי דבר כזה. בנדיט בן שש עשרה…", שפתי יאשצ'וק משוכות פנימה בין השיניים, והוא מהנהן לעצמו. "יש לך גוף של חייל משוחרר, מישה", הוא מחמיא לבסוף.

*

"יש משהו שלא מסתדר לי עם זה", הוא מצהיר, לאחר הפוגה נוספת. "אתה לא הולך ללמוד בבית ספר ערב?!"

ללמוד בבית ספר ערב?!

הוא שואל אותי על הלימודים שלי בבית ספר ערב!

זה לא יכול להיות. יאשצ'וק, שבחיים אפילו לא שאל אותי בן כמה אני, שואל אם אני לומד בבית ספר ערב?

"אני מאוד רוצה ללכת ללמוד", אני מניח יד על הלב. "אבל יאשצ'וק, איך אתה חושב שאני יכול ללכת לבית ספר ערב?", אני מזייף את הטון בו דיברתי לנטאשה. "אתה מחזיק אותי כאן כל היום".

*                                                 

יאשצ'וק צועד הלוך חזור. הוא מסדר את המפתחות הבודדים על השולחן בשורה, ואז מעביר כל אחד מהם בין ידיו. מפתח לימין, מפתח לשמאל. ראש קדימה, לקיר הריק. ואז הוא שוב צועד הלוך וחזור, ידיו מאחורי גבו.

"בגללי?! בגללי…", המלמולים מזכירים את צלילי ה'ביטול' בהם דיברתי עם ר' מענדל, בהתוועדות. "במקום להיות מהנדס, במקום להיות רופא…", הוא נעצר. "מה אתה תהיה, מישה? מה יצא ממך? מנקה רחובות?!"

הנשימה שלי נעצרת.

"המצפון שלי לא נותן לי להשאיר אותך ככה, מישה", יאשצ'וק מנענע ראש, שומט מפתח. "אתה מהיום מגיע הביתה בחמש!", הוא צועק, מקיש על השולחן בכל אחת מהמילים. "אתה חייב ללמוד!"

ע י ו ו ר ו ן

צ'רנוביץ. תשי"ז, 1957. בן 16.

אני רץ מיאשצ'וק לדירה של ר' מענדל, וחובט על הדלת.

"ר' מענדל, אל תשאל מה היה…  אתם ממש בעלי מופת!"

ר' מענדל צוחק. "מיכל, יש לך טעות: זה מופת שלך – זה כוח של החלטה טובה ביו"ד-בייס תמוז… אני מבין שהגעת ללמוד? אתה לא רעב קצת, לא רוצה לעבור דרך הבית? לא עייף?!"

"ר' מענדל!", אני שולף ספר מאובק מהארון. "צריך ללמוד חסידס!"

*                                                   

אני לומד עם ר' מענדל עד אחת-עשרה בלילה, וחוזר הביתה.

בארבע בבוקר, אני מתעורר. צריך ללמוד חסידס!                                                     

*                                              

ארבע שעות אחר כך, בדרך ליאשצ'וק.

אני יוצא מהבית של הרב כהנא, ועוצר. איפה הגויים?!

איפה הנסיונות שיש בדרך כל יום? בדרך כלל צריך להילחם, איפה להסתכל – בעיקר איפה לא. 

*                                                    

כמה דקות אחר כך, לעולם לא היה צבע. קצת קשה להסביר; היו תווי מתאר עדינים כאלה, מסביב לכל דבר. אבל לא היה בתוכם כלום. כאילו מישהו רוקן את הכול מתוכן.   

ידעתי שיש רחוב, שיש מדרגות המובילות למרתף, שיש יאשצ'וק. אבל התמונות היו די מרוחקות לי, חסרות משמעות חושית. 

לא באמת הרגשתי מציאותי. מצד שני, הבנתי שהמציאות סביבי לא באמת דמיונית; היא הייתה אמיתית, איכשהו.

*                                                  

"מישה!", הקול של יאשצ'וק נכנס לתוכי בשלב מסוים, בין עולם חדש וחסר ממשות. "מדברים אליך! מה קורה איתך?!"

חייכתי. 

ובאותו רגע, קלטתי את סיפור הדייג. 
____________________

הסיפור לקוח מתוך הספר "איך מיין די וישצקיס", המביא הצצה נדירה לחייהם של שני אחים חב״דיים — הרב מיכל וישצקי ע"ה ויבד״ל הרב בן־ציון וישצקי — מאחורי מסך הברזל.

להזמנת הספר

אם הקישור חסום אצלכם

לתגובות על הסיפור, פניות והצעות:  יהודית אורנשטיין – yehuditorens@gmail.com 055-307-5722

_________________

גם לאבא שלך מגיע ספר.

אסור לתת לדמות שלו להישכח.

אסור לחכות עד שהוא (ומי שמכיר טוב את חייו) לא יוכל לדבר,

ותתחרטו על כך שהצאצאים לא יוכלו להזדהות, להתחבר,

להעריך (ולהעריץ!)  

את דמותו החסידית. 

הגיע הזמן לכתוב סיפור מחייו, 

ולעורר בילדים שלכם חשק להיות קצת כמוהו. 

הגיע הזמן להעביר את המורשת הלאה,

ולתת לעולם הזדמנות לחלוק לו כבוד.

צרו קשר – יהודית אורנשטיין, כותבת סיפורי חיים: yehuditorens@gmail.com | 055-307-5722 (לרציניים בלבד!)