חשבון צדק, רגע לפני ההמלכה • הרב מנחם טל

הרב מנחם טל, מגזין בית משיח

לחיים חסידים! 

בימים אלו בהם אלפי חסידים נוסעים לרבי מלך המשיח, וכפתגם החסידים הידוע "רבי לא שנאה, ר' חייא מנין לו?!" וחסידים פירשו זאת בדרך צחות לגבי הנסיעה לרבי: אם לא נמצאים אצל הרבי פעם בשנה (לפחות) – מניין נקבל חיות?!…

כידוע, כבר מראש חודש אלול היה המשפיע ר' מענדל פוטרפס מרבה לדבר על ההכנות לנסיעה, הן בגשמיות והן ברוחניות.

בגשמיות – למצוא את מקור המימון לנסיעה, כשהוא מביא דוגמאות מהתקופה האישית שלו, כיצד התמימים ואנ"ש התכוננו לנסיעה לתשרי אצל הרבי הרי"צ, עם כל מסירות הנפש שהייתה כרוכה בכך.

ברוחניות – על ידי לימוד שיחות ומאמרי החסידות ועבודת התפילה.

ישנם השואלים: "הרי היום, כשיש וידאו של הרבי מלך המשיח ומאמרים ושיחות בשפע בכל האמצעים – האם לא חבל על הכסף והזמן של הנסיעה עד לניו–יורק?! והרי שם ממילא לא רואים את הרבי בעיניים גשמיות, ואם כן, להתקשר לרבי פה או שם, זה לכאורה אותו הדבר?!"

שמעתי בהתוועדות ביאור נפלא מהרה"ח בנימין גנדל, משפיע בישיבת חח"ל צפת. הוא מתאר את התקשרותו של החסיד הרב עזריאל זעליג סלונים ע"ה. הוא היה יתום כבר מגיל צעיר, וכשהיה בחור, לקחו הרבי הרש"ב כבן בית, והיה סועד ומבקר לעיתים תכופות בבית הרש"ב, ואף היה מעין חבר לבן–הרבי, הלא הוא הרבי הריי"צ (למרות פער של 17 שנים ביניהם). עמדה לזכותו גם העובדה שהוא היה מצאצאי אדמו"ר הזקן, והרביים החשיבו אותו כבן–משפחה.

לאחר הסתלקות הרבי הרש"ב בב' ניסן תר"פ, קיבל הרבי הריי"צ את הנשיאות. לקראת תשרי הראשון לנשיאות, תרפ"א, נסע הרה"ח עזריאל זעליג, שהיה אז בחור תלמיד 'תומכי תמימים' לרוסטוב כדי להיות במחיצת הרבי הריי"צ. הנסיעה הייתה כרוכה במסירות נפש ממש, בפחד אימים מהפורעים שהשתוללו בכל מקום בחסות המהפכה הקומוניסטית. 

כשהגיע לרוסטוב בשלום, נכנס לרבנית שטערנא שרה שגידלתו כאם, והיא הגישה לו סעודה.

פתאום נכנס הרבי הריי"צ לבית, והרב עזריאל זעליג סלונים נעמד דום מיראתו, וצעק מקירות ליבו: "רבי!!" הייתה זו הפעם הראשונה שהוא ראה את הרבי הריי"צ לאחר קבלת הנשיאות, ועבורו הייתה זו קבלת המלכות והצהרת התקשרות לרבי הריי"צ כ'רבי'.

על אף שהרבי הריי"צ גדל איתו כאח וכידיד, אבל ברגע אחד הפך להיות חסיד העומד מול הרבי.

אומר המשפיע הרה"ח בנימין גנדל: אף אנחנו כשנוסעים לרבי, וצועקים "רבי" ואת הכרזת הקודש "יחי", זוהי קבלת המלכות שלנו בחיות מחודשת לכבוד השנה החדשה.

כיוון ש"אלוקות התלבשה בגשמיות", הרי עניין זה נפעל אך ורק בהיותנו בב'בית חיינו', ולא בשבתנו בביתנו מרחוק. וכמו שאמר הרבי למישהו שהתעקש להיכנס ליחידות פרטית, למרות שאלו הסתיימו מזה כבר: "ניתן להיכנס ליחידות בעת ההתוועדות בשבת, למי שרוצה בזה".

על חסיד לרצות באמת ובתמים להיכנס ל'יחידות' בזמן ההתוועדות עם הרבי. כשם שכשהמלך בשדה, עדיין אין זה מספיק, אלא צריך לרצות ולפנות לקבל את פניו – כך בענייננו, צריך לרצות לקבל את המלכות של הרבי מלך המשיח בראש השנה בבית חיינו דווקא – ואזי זוכים להתגלות בפועל ממש.

"ועוד – הוא העיקר"

הרב יוסי טעוועל, תושב קראון הייטס, החליט להקים מרכז עזרה ליהודים בכלא בארה"ב.

לקראת חג הפסח החליט לדאוג שכל האסירים היהודים יקבלו מצות כמו גם לאוכל כשר שהוגש להם בחמגשיות – שהרי לא מתאים שיוכלו מצות עם אוכל טרף…

באחד מבתי הכלא היה ראביי רפורמי שלא הסכים בשום אופן שחסיד חב"ד יכנס לשוחח עם האסירים. הרב טעוועל הצליח לממש את תוכניתו ולחלק מצות לאסירים היהודים בכל בתי הכלא בארה"ב, מלבד בבית הכלא הזה בו כיהן הרב הרפורמי. 

לאחר מכן כתב הר טעוועל דו"ח לרבי וסיפר על פועלו.

בליל בדיקת חמץ קיבל טלפון מהרב חודקוב בשם הרבי: האם גם דאגו להם לפלטות כשרות כדי שיוכלו לחמם בהם את האוכל? הרבי מבקש אפוא שידאגו להם לפלטות.

למרות השעה המאוחרת, ערב פסח, צלצל הרב טעוועל לחברו בעל חנות חשמל בקראון הייטס, וביקש לקנות את כל הפלטות–שבת שיש לו במלאי… במאמץ אדיר הצליח לפזר את הפלטות, כשהוא שולח את הפלטות לבתי הכלא עם חברת משלוחים.

בהתוועדויות רבות השתמש הרבי בביטוי "ועוד, והוא העיקר". מה פירוש הדברים? חסידים הסבירו בדרך צחות: "ועוד" – "הוא העיקר". עיקר עבודתו של חסיד, זה שיהיה בכיוון של "ועוד", הוספה בעבודת הקודש. אל לו לחסיד להסתפק במה שעשה עד כה, אלא עליו להיות בחשיבה, מה עוד הוא יכול להוסיף לנחת רוחו של הרבי.

שנה לאחר מכן, לקראת פסח, חשב הרב טעוועל לעצמו, מה הוא יוכל להוסיף השנה עוד בטרם הרבי יבקש זאת ממנו. הוא נזכר פתאום בראביי הרפורמי שחוסם את דרכו, ואמר לעצמו כי הפעם ינסה להגיע אליו ולדבר על ליבו ובכך להסיר את החומות.

הוא הרים אליו טלפון, וביקש את רשותו להכניס מצות לאסירים היהודים. הראביי הרפורמי ניאות לבסוף, לא לפני שהתנה זאת בכך שהמצות יגיעו אליו עד 9 בבוקר, כאשר הוא עצמו יחלק אותם, ולא הראביי החב"די…

בערב פסח נסע הרב טעוועל כמה שעות נסיעה לכל צד כדי להביא את המצות לראביי הרפורמי. זה האחרון התעקש שהרב טעוועל לא ייכנס לכלא, ורק הוא עצמו יחלקם.

כעבור חודש חל ל"ג בעומר, והרב טעוועל החליט לשמח את האסירים היהודים בכלא. הוא התקשר לראביי הרפורמי והסביר לו על ל"ג בעומר. הוא סיפר לו כי ברצונו לערוך מעין קונצרט כדי לשמח את האסירים היהודים. הראביי הרפורמי השיב שאם מדובר רק במוזיקה ללא תורה ומצוות – אין בעיה.

הרב טעוועל השיג בוקסות ובחורים שיודעים לנגן והגיע לבית הכלא. בד בבד נכנס למשרד הראביי הרפורמי, שם נפשו בכפו והעז להציע לו להניח תפילין. הלה סירב, אבל הרב טעוועל לא ויתר, ובעדינות הפשיל לראביי הרפורמי את השרוול והניח לו תפילין, ואמר לו לחזור אחריו את הברכה מילה במילה. 

להפתעתו, הראביי הרפורמי ידע להשלים את הברכה כולה לבד, בהיגוי אשכנזי שורשי, ואז החל לבכות. שעה ארוכה עמד ובכה. הרב טעוועל הבין שהבכי אינו סתם, וכי לאיש יש זכרונות עמוקים מן העבר. 

לאחר מכן סיפר לו הראביי הרפורמי, כי בזמן השואה המרצחים ימ"ש רצחו מול עיניו את סבו שהיה עטור בטלית ובתפילין. מאז החליט שאם הקב"ה "הסכים" לכך – הרי הוא יילחם נגדו. 

אבל כעת בהנחת התפילין, הרגיש כיצד הוא משהו בליבו התמוסס, והוא עורך מעין "פיוס" עם הקב"ה. 

הרב טעוועל המשיך לשמור איתו על קשר, ואף קנה לו תפילין מהודרות משלו, והראביי הרפורמי המשיך להתקרב יותר ליהדותו. חודשים ספורים לאחר מכן, הראביי הרפורמי קיבל דום לב ונפטר. 

עם פטירתו התקשרו ילדיו לרב טעוועל וסיפרו לו שאביהם השאיר צוואה ובה כתוב שהרב טעוועל הוא זה שינהל את ההלוויה שלו ברוח יהודית ויטפל בקבורתו כפי ההלכה. 

סיפור זה ממחיש לנו את "חשבון הנפש" שצריך ללוות אותנו: כמה השקענו בלימוד החסידות ובנגלה, עד כמה התמדנו בלימודים היומיים בחת"ת וברמב"ם, כמה התמסרנו למבצעי הקודש ובשליחות היחידה להכנת העולם לגאולה השלימה. לצד חשבון הנפש על העבר, צריכה להיות חשיבה כמה אנו מסוגלים להוסיף עוד – והרי "ועוד – הוא העיקר"… לטוב אין גבול, והרבי תובע ומבקש מאתנו "עשו כל אשר ביכולתכם" כדי להביא את הגאולה.

הפדיקוריסט והמשיח

בשיחה חיי שרה תשנ"ב – שיחה שנאמרה לשלוחים – מסיים הרבי מלך המשיח: "כל הפרטים בעבודת השליחות צריכים להיות חדורים בנקודה זו – כיצד זה מוליך לקבלת פני משיח צדקנו".

בעומדנו בערב ראש השנה, כשאנו עסוקים "בחשבון נפש", עלינו לחשוב בכנות עצמית, עד כמה כל העניינים שלנו חדורים ומוליכים לקבלת פני משיח.

בדידי הווה עובדא – לפני כמה חודשים ביקרתי אצל רופא המטפל בציפורן חודרנית ברגל – וחשבתי לעצמי איך גם עניין זה קשור לענייני גאולה. מדובר באתגר לא פשוט…

אמרתי למטפל, כי כדאי לו לדעת שמשיח עומד להגיע בכל רגע, ואנשים יתכוננו לכך על ידי אפר פרה אדומה וטבילה במקווה טהרה. מכיוון שזו תהיה טבילת טהרה, אזי אסור שתהיה שום חציצה. ממילא, "אנשים רבים יעמדו אצלך בתור כדי להסיר כל חציצה באיזור הציפורניים, עור יבש וכדו' שעלול להתעורר, ובזכותך יוכלו יהודים רבים להיטהר לפני הכניסה לבית המקדש".

הנה כי כן, עם קצת חשיבה – אנחנו יכולים לקשר כל דבר עם גאולה ומשיח. רק צריך להיות מונחים בכיוון הזה.

כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה וגאולה אמיתית מיד ממש. 

לחיים חסידים!