הישיבה החב"דית בגוש קטיף • 20 שנה לגירוש גוש קטיף

אברהם רייניץ, מגזין בית משיח

תשעה באב, תשס"ה. שחר עולה על נווה דקלים, אך אורו חיוור, חולני. אין זה אור של יום חדש, אלא אור אחרון, אור של פרידה. האוויר כבד, ספוג בצער של חורבן ישן וחדש. 

סביב בניין ישיבת "תומכי תמימים", אותו אי של קדושה ולימוד תורה בלב הגוש הגווע, נסגרות טבעות הפלדה. מאות חיילים, פניהם חתומות, מקיפים את המבנה. הם אינם אויבים, הם אחים, וזה מה שהופך את המחזה לבלתי נסבל. 

מבעד לחלונות הצרים של המקלט הכבד, צופים התמימים, עיניהם קרועות באימה ובחוסר אמון, במחזה סוריאליסטי, מחזה מתוך חלום בלהות. 

על גבי משאית ענקית, מפלצתית, ניצב להב פלדה אדיר, דיסק חיתוך ענק. המסר היה ברור, אכזרי, בלתי נתפס. "הם אמרו שיחתכו את דלת המקלט לשניים", נזכר הרב אליהו פולטורק, ראש הישיבה, וקולו נסדק גם בחלוף שני עשורים. "היה ברור שלא תהיה לנו שום אפשרות לעצור אותם".

בתוך המקלט המבוצר, יושבים ארבעים בחורים. ארבעים לבבות פועמים כאחד. עשרה מהם הגיעו היישר משכונת המלך ב–770, חדורי אמונה יוקדת ותחושת שליחות. השאר, אחיהם הישראלים, נאספו סביבם, שואבים כוח ועוז. 

סביבם, עדות אילמת לתוכניות הגדולות: מלאי מזון לכמה חודשים. קופסאות שימורים, בקבוקי מים, כל מה שניתן לאגור, נרכש בעשרות אלפי שקלים לקראת מצור ארוך, מצור הרואי, שלא בא. 

כאשר ראשוני החיילים הגיעו למקום, ראש הישיבה, הרה"ח ר' אלי פולטורק, לא היה במקלט. הוא היה בטוח שכמו בפינוי ימית גם כאן יפנו קודם את הנשים והילדים, ואחר–כך יגיעו לאלו שבחרו להתבצר. בפועל, הצבא החליט לפעול הפוך, ותפס אותם בהפתעה מוחלטת.

לנוכח כמות החיילים ומכשור הפריצה שהביאו עמם, היה ברור כי המאבק לא יעכב את הגירוש, ורק עלול לגרום לחילול שם ליובאוויטש. 

ר' אלי כתב לרבי מלך המשיח שליט"א על המצב, וקיבל מענה מבהיל בחלק ה' עמוד פח (באידיש), ותוכנו: זה שאתה נמצא בחברת יהודים שלעת עתה אינם שומרים תורה ומצוות, בטח אתה משתדל לקרב אותם לתורה ומצוות. בתחילה מעט, ואחר–כך הרבה יותר, ובעיקר בנוגע למצוות תפילין. בהמשך כותב הרבי על חיילים, שלכל חייל יהודי יש אמצעי הגנה שאחד מהם הוא הנחת תפילין, וכשאין אפשרות להניח בבוקר, הם יכולים לעשות זאת במשך היום כולו.

ואז הגיע המשפט המדהים הבא, שכיום אפשר לראות בו נבואה לעתיד: "את החשבונות של ה' יתברך אי אפשר לדעת, ויתכן שזהו אחד הדברים עבורם מחזיקים מישהו במקום זה, וכאשר הוא יבצע את זה, יתכן שאז יחזור לביתו, בהסכמת השלטון"!

בהתאם למענה שקיבל מהרבי, הוא ניגש אל המפקד הבכיר. אין בפיו תחנונים, אין בו ייאוש. יש בו עוצמה של שליח. "נעשה עסקה", הוא אומר, וקולו יציב. "אם כל החיילים כאן יניחו תפילין – אנחנו לא נילחם בכם". 

המפקד, אולי המום מההצעה הבלתי צפויה, מהנהן בהסכמה. ידו מונפת באוויר, והפקודה מהדהדת: "כולם להרים שרוולים, ולהניח תפילין!". 

הבחורים ניגשים אל החיילים שעוד רגע אמורים לפנות אותם, וכורכים את רצועות התפילין סביב זרועם. ברגעים הבאים משהו נשבר. לא דלת הפלדה, אלא סכר הדמעות. רבים מהחיילים פורצים בבכי תמרורים, בכי של נשמה יהודית שנגעה לרגע באמת, והבינה את גודל השבר.

אזהרה שהתגשמה באש ובדם

עשרים שנה. פרק זמן ארוך דיו כדי לזכור, וקצר מכדי לשכוח. היום, לאחר הטבח האכזרי בשמחת תורה תשפ"ד, שהובילו ארגוני הטרור מרצועת עזה על ארץ ישראל, בו נהרגו למעלה מאלף יהודים ביום אחד – האזהרות הנבואיות של הרבי מלך המשיח על הסכנה הקיומית שבמסירת סנטימטר אחד מאדמת הקודש, זועקות מכל כותרת, מכל הלוויה, מכל סיפור של שכול ואימה. 

כשנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, מצהיר בפומבי כי "אני לא מבין מדוע ישראל ויתרה על מקום כל כך יפה", כשהעולם כולו מתחיל להבין את גודל האיוולת האסטרטגית, וכשזוועות השבת השחורה של שמחת תורה תשפ"ד הבהירו בעשן ובדם את הקשר הישיר והמצמרר בין העקירה לבין הטבח – כולם מבינים שהכל התחיל למעשה באותו בוקר דרמטי בגוש קטיף.

"זה היה ‘slow motion train wreck’ – תאונת רכבת בהילוך איטי שלקחה עשרים שנה, אבל היא הייתה צפויה במאה אחוז", אומר ר' אלי פולטורק, בראיון ל'בית משיח'. הוא יושב, ולידו שמואל (שמולי) אלבוקרק, שהיה אז בחור צעיר בישיבה, וחווה את הטלטלה כולה מבשרו. שניהם חוזרים בזיכרונם אל הימים ההם, והמבט שלהם הוא תערובת של צער אין קץ, וניצוץ של אמונה נצחית שלא כבתה.

"כל מי שהיה שם והיה לו שכל ישר, הבין בדיוק מה עומד לקרות", ממשיך הרב פולטורק. "זו לא הייתה שום הפתעה. אנחנו, כחסידי חב"ד, ידענו והתרענו. ידענו את זה מראש, כפי שהרבי מלך המשיח צפה הכל מראש, עשרות שנים קודם לכן".

"איך אפשר לשבת בקראון הייטס ולא לעשות כלום?"

הסיפור אינו מתחיל בפינוי, אלא בהתעוררות. שנה קודם לכן, תשס"ד. ממשלת ישראל, בראשות אריאל שרון, האיש שהיה סמל ההתיישבות, מקדמת בכל הכוח את תוכנית הגירוש שזכתה לשם המכובס 'התנתקות'. 

הרב פולטורק, עורך דין במקצועו, חסיד נלהב ופעיל ותיק במאבקים על שלמות הארץ, חש תסכול עמוק. חודשים של פעילות בהובלת הרה"ח ר' קותי ראפ ע"ה – הפגנות מול הקונסוליה, קמפיינים, אלפי שיחות טלפון לחברי מרכז הליכוד לקראת המשאל – הכל נראה כמאמץ עקר. "שום דבר לא הלך", הוא נזכר בעצב. "עבדנו קשה, פעלנו עם כל מי שרק אפשר. במשאל הליכוד הייתה הצלחה, אבל היא נרמסה. הרגשנו שאנחנו מדברים אל הקיר".

באחת מאותן אסיפות פעילים, נולד הרעיון. לא עוד פעילות מרחוק. לא עוד טלפונים ומכתבים. "החלטתי שצריך פשוט לנסוע לשם", הוא אומר. "לפתוח סניף של תו"ת ולהפיץ אור התורה, להיאבק בדרך של הרבי, עם הכלים של הרבי". 

המחשבה הייתה מהפכנית. לעזוב הכל? את הפרנסה, את הנוחות של קראון הייטס, ולעבור אל לב הסערה, אל מקום שהופך למסוכן מיום ליום? "כתבנו לרבי, וקיבלנו ברכה ברורה ועידוד גדול דרך ה'אגרות קודש'", הוא מבהיר. "מהרגע הזה, ידענו מה עלינו לעשות: להקים שם ישיבת 'תומכי תמימים'".

הרעיון היה להקים מגדלור של תורה, תפילה וגאולה בלב האזור המיועד להריסה. להוכיח שהתשובה לייאוש היא לא רק הפגנה, אלא הוספה באור. אבל איך מקימים ישיבה ללא תקציב, מהיום להיום? "זה היה ממש נס", מספר הרב פולטורק. "התחלנו לחפש תורמים. ערכנו דינר גדול במוזיאון הילדים החדש בקראון הייטס. המקום היה מפוצץ, אנשים רבים באו להביע תמיכה. עיקר הכסף הגיע מתרומות קטנות, מאנשים פשוטים, אכפתיים, שהבינו את גודל השעה ותרמו מכל הלב".

עשרה בחורים אמריקאים, חדורי תחושת שליחות, נרשמו לישיבה שעדיין לא היה לה אפילו מבנה. יחד איתם, התגייסו המדריך המסור ר' חיים סיוואלד ושני שלוחים תמימים. קבוצה קטנה, אך איכותית, ארזה את חפציה, את ספרי החסידות ואת האמונה היוקדת, ויצאה אל הלא נודע, למסע שייחרט בזיכרונם לנצח.

שמואל אלבוקרק, אז בחור צעיר בן שבע–עשרה, מסביר כיצד התגלגל ללב הסיפור. "אבא שלי הוא חבר טוב של אלי (פולטורק), ושמע ממנו על המאבקים למען שלמות הארץ. יום אחד הוא פנה אליי ואמר: 'תשמע, במקום שהם רוצים למסור לערבים, אלי מקים ישיבה. אולי זה המקום בשבילך?'".

ההצעה קסמה לשמולי. "חיפשתי משהו עם משמעות לקיץ, לא עוד קעמפ או ישיבת קיץ רגילה", הוא מסביר. "רציתי משהו אמיתי. והרעיון להקים ישיבה במקום הכי חשוב והכי בוער באותו רגע – זה היה בדיוק מה שחיפשתי". 

אכזבה שהפכה להזדמנות

התוכניות הראשוניות היו גרנדיוזיות. "זה היה אמור להיות במלון 'שירת הים' המפורסם, ממש על קו החוף", מספר הרב פולטורק. "כבר חלמנו חלומות גדולים". אך המציאות טפחה על פניהם. "יומיים לפני שהגענו, הצבא השתלט על המלון והרס אותו. המקום שאמור היה להיות הבית שלנו, נהרס על ידי צה"ל עוד לפני שהספקנו להיכנס אליו".

היה עליהם למצוא מקום חלופי באופן מיידי. בחסדי שמיים, הפתרון נמצא. בעזרתו של הת' אלחנן העלינג'ר שהיה מראשי הפעילים נגד הגירוש, "פנינו לישיבת 'תורת החיים' של הרב טל (ישיבה שהייתה במקור ציונית–דתית, אך בתקופת הגירוש התפכחו ועזבו את האמונה במדינה), שהייתה בנווה דקלים. הם הסכימו להשכיר לנו חלק מהקמפוס שלהם – חדר אוכל, פנימייה, בית מדרש. התבססנו עליהם, ביחד עם עזרה רבה בכל צעד ושעל מהשליח האגדי הרב יגאל קירשנזפט ומשפחתו המסורה, והתחלנו את הפעילות".

"טנק המבצעים" שהפך את הגוש

אחד מכלי הנשק הרוחניים המשמעותיים ביותר שעמדו לרשותם היה "טנק מבצעים", שקיבלו מהרב דוד נחשון מנכ"ל ניידות חב"ד בארץ הקודש. 

"הרב נחשון דאג לנו ונתן לנו את הטנק לכל הקיץ", מספר הרב פולטורק בהכרת תודה עמוקה. "זה היה כלי אדיר, הוא פשוט שינה את כל התמונה. כל הכבוד לו".

שמולי מוסיף: "הטנק היה הרכב שלנו, המשרד הנייד שלנו, המרכז שלנו. היינו מסתובבים איתו בכל רחבי גוש קטיף, מיישוב ליישוב, מצומת לצומת". 

הרב פולטורק נזכר בהתרגשות: "הפכנו את כל הגוש עם הטנק הזה. עשינו המון רעש של קדושה. הגענו לכל החיילים, לכל המוצבים הכי נידחים, למקומות שאף אחד אחר לא הגיע אליהם. הנחנו מאות רבות של תפילין, חילקנו נרות שבת, עודדנו, חיזקנו, והבאנו את אורו של הרבי לכל פינה".

החסיד שפרץ את כל המחסומים

אם טנק המבצעים היה העוצמה הפיזית–רוחנית, הרי שהשיא הרוחני הגיע בדמותו של החסיד הבלתי נשכח, הרב לייבל מוצ'קין ע"ה. 

סיפור הגעתו לגוש קטיף מוכיח מהו כוח רצון של חסיד אמיתי. "יום אחד, כחודש לפני הגירוש, הטלפון שלי מצלצל. על הקו, הרב מוצ'קין. הוא לא שואל, הוא מודיע: 'מחר אני מגיע'", נזכר הרב פולטורק. "כמובן ששמחתי מאוד, אבל לא הבנתי איך הוא מתכוון לעשות את זה. הגוש כבר היה סגור הרמטית".

דקות לאחר מכן, צלצל אחד מבני משפחתו, מודאג. 'תסביר לו שזה טירוף, שזה בלתי אפשרי ומסוכן!', ביקש. ר' אלי אמר לו את מה שכל מי שהכיר את הרב מוצ'קין ידע: 'אותו אי אפשר לשכנע. אם הוא החליט, הוא יבוא'".

מה שהתרחש למחרת מתעלה על כל דמיון. "אני מקבל טלפון מנהג ישראלי, מבולבל לגמרי. הוא אומר לי: 'אני נוסע ליד נתב"ג, ופתאום איזה יהודי מבוגר עם זקן לבן עוצר אותי, ומבקש ממני לקחת אותו לגוש קטיף…". 

הנהג טוב הלב ריחם עליו והחליט לקחת אותו, לפחות עד המחסום הראשון. "הם מגיעים למחסום, והחיילים עוצרים אותם. הרב מוצ'קין יורד מהרכב, ניגש למפקד הצעיר, ומתחיל לדבר איתו בתקיפות באידיש וברוסית: 'אתה לא תעצור אותי! סטאלין לא עצר אותי, ואתה לא תעצור אותי! תפתח את המחסום עכשיו!'". המפקד ההמום, שלא נתקל מעודו במחזה כזה, החל להתקשר למפקדיו. בינתיים, הרב מוצ'קין פשוט חצה את המחסום ברגל, והורה לנהג ההמום לנסוע אחריו. בסופו של דבר, נתנו לו לעבור.

"הנהג היה איתי על הקו, משתגע", צוחק הרב פולטורק. "הוא היה בטוח שעוד רגע עוצרים אותם. בינתיים, מהמחסום הראשון כבר דיווחו לשני שמגיע אליהם 'חסיד זקן'. במחסום השני כבר חיכה לו מפקד בכיר יותר. ושוב, אותו מחזה בדיוק! הרב מוצ'קין יוצא, מדבר בתוקף, מתחיל לשיר את מארש 'נפוליאון' וצועד מעבר למחסום, והם פשוט לא יודעים מה לעשות איתו". כך, בכוח האמונה עבר הרב מוצ'קין את כל המחסומים, אחד אחרי השני, עד שהגיע לגוש קטיף.

השפעתו הייתה עצומה. "הוא היה השראה לכל הגוש", מעיד הרב פולטורק. "כולם הסתכלו עליו בהערצה. הם לא הבינו הרבה ממה שאמר במבטא הרוסי הכבד שלו, אבל הנוכחות שלו, הזקן הלבן, העיניים הבוערות – זה דיבר בעד עצמו".הרב מוצ'קין התעקש לישון בפנימייה ולאכול וללמוד עם הבחורים – יהודי שהגיע לגבורות שנהג ממש כאחד התמימים, כדוגמה חיה של חסיד שכל כולו מסירת נפש!

רגע האמת: נבואה פרטית בתוך החורבן

כשהתקרב מועד הגירוש, המציאות היכתה בהם במלוא עוצמתה. "חשבנו שיהיה כמו בימית, שהם ישאירו את המבצרים לסוף. התכוננו למצור ארוך", מסביר הרב פולטורק. "אבל הם עשו בדיוק ההפך. בבוקר הגירוש הם הלכו ישר למקומות שבהם ציפו להתנגדות – אלינו, לכפר דרום, לנצרים – כדי לשבור את הרוח".

כשהגיעו הכוחות, חש הרב פולטורק תסכול נורא. כל ההכנות, המזון, הביצורים, הכל נראה לשווא. כפי שסיפרתי מקודם, לאחר שקיבלתי את המענה של הרבי, סיכמנו עם המפקד שכל החיילים יניחו תפילין, ובתמורה לא נאבק איתם.

הסיפור לא נגמר שם. לאחר שהמפקד דרש מהם לצאת, השיב לו הרב פולטורק: "אמרנו שלא ניאבק, לא אמרנו שנצא מרצוננו". החיילים נאלצו לפנות אותם אחד–אחד, ללא מאבק, אך עם הרבה כאב.

האמונה שהתנפצה והאמונה שהתחזקה

כשהוצאו מהגוש והובאו לנקודת ריכוז ליד אשקלון, הם פגשו את תושבי נווה דקלים המגורשים, והמראה שבר את ליבם. "הם היו בהלם מוחלט", נזכר הרב פולטורק. "הם פשוט לא האמינו שדבר כזה יכול לקרות. הם חיו בהכחשה מוחלטת עד הרגע האחרון, בטוחים שיהיה נס, שהכל יתבטל. ופתאום, כל עולמם חרב עליהם".

התחושה שלהם הייתה של התרסקות מוחלטת. "קבוצה שלמה מהם ניגשה אלינו ואמרה: 'ברוך השם שאתם, חב"ד, פה! אנחנו יכולים ללמוד מכם'. הם אמרו לנו שהנוכחות שלנו, של חסידי חב"ד, הראתה להם שאפשר להאמין ולהיות עם ביטחון, אבל בלי האשליות וההזיות של הציונות הדתית, שלמרות כל הזוועה המשיכו להאמין שהמדינה שמגרשת אותם היא ה'אתחלתא דגאולה'"…

המשבר הנורא הוליד גם התעוררות רוחנית. שמולי נזכר בבחור ישראלי שהצטרף אליהם, "בתמונות הראשונות רואים אותו עם כיפה רגילה, לא נראה דתי במיוחד. הוא היה איתנו במקלט ברגעים הקשים ביותר. היום הוא נשוי, חסיד חב"ד, ועובד בשליחות במקסיקו. המצב הקיצוני הזה גרם לאנשים להתבונן פנימה, לשאול שאלות אמיתיות על החיים".

המסר הנצחי: כשהרבי אומר, שומעים!

כשהשיחה מגיעה לנקודת הסיכום, למסר שנותר מאותם ימים נוראים, קולו של הרב פולטורק הופך חד ונחרץ. "הדבר הראשון והכי חשוב הוא המסר שחייבים להיזהר ולהישמע לכל מה שהרבי אומר. זה המסר המרכזי. הרבי צופה הכל מראש, הוא רועה הנאמן של הדור. וכשלא מקשיבים לרבי, אז קורה מה שקרה".

הוא ממשיך בחריפות: "כל אלה שבאים מאידיאולוגיות של 'ימין' וסיסמאות, זה לא שווה כקליפת השום. למה? כי יום אחד אריאל שרון היה הימין הכי גדול, ופתאום הוא התהפך והפך למחריב הגדול ביותר. מי שלא הולך עם התורה, עם אמונת ה', ועם התקשרות לנשיא הדור שדרכו הקב"ה מנהיג את עמו – כל האידיאולוגיות שלו, כל הציונות שלו, כל ה'כוח ועוצם ידי' שלו, לא שווים כלום. הם קורסים ברגע האמת".

ירידה לצורך עלייה והביטחון בגאולה

למרות הכאב והצער, הרב פולטורק רואה את התמונה הגדולה, את התוכנית האלוקית. "דבר שני, שבסופו של דבר, למרות החושך הכפול והמכופל, למרות האסון הנורא, רואים שהקב"ה מנהל את העולם ויש לו תוכנית. ומתוך כל החושך הזה, יצא בסוף ניצחון גדול – שעכשיו, בעקבות אירועי שמחת תורה, עם ישראל התעורר, מכה באויביו, ובעזרת השם המכה תהיה ניצחת, עד הסוף, ונחזור לשם בכוח גדול יותר. עכשיו חייבים לתקן את העוול הנורא ולבנות מחדש את יישובי גוש קטיף. מצדי, אני מוכן לחזור לשם עוד היום ולפתוח מחדש את הישיבה".

הוא רואה בכך דפוס שחוזר על עצמו. "כמו שהרבי דיבר על הגאולה ופתאום היו נסיגות, כמו מהלכים שהרבי דיבר עליהם בתנש"א–נ"ב שנראים כאלו לקחו צעד אחורה, אבל בסוף הנבואות של הרבי שליט"א מתרחשות במלואם. כשמסתכלים על ההיסטוריה, רואים שהקב"ה מנהל את הדברים. לפעמים יש ירידה לצורך עלייה. ראינו לאחרונה במוחש איך האסון הנורא של שמח"ת הביא לניסים ונפלאות שלא ראינו מאז יציאת מצרים! בסופו של דבר, אין שום ספק שכל מה שהרבי אמר יתקיים במלואו, ובקרוב ממש, הרבי יגאל אותנו.