הלב חומד את הגאולה • הרב מנחם טל

הרב מנחם טל, מגזין בית משיח

לחיים חסידים!

בבואנו מכ"ח ניסן – היום שבו הרבי מלך המשיח זעק על כך שנמצאים בגלות פנימית בעבודת ה' וצריך להיות "קשה עורף למעליותא" – עלינו לנצל את 'העקשנות' על מנת לעשות כל אשר ביכולתנו להביא את משיח צדקנו בפועל ממש, ועם זאת – שהכל ייעשה מתוך שמחה וטוב לבב ולא מתוך מתח.

שמעתי משל שמבטא את עניין הגלות הפנימית בעבודת ה'.

שני אנשים – האחד עשיר והאחר עני – נפגשו בשוק. שניהם היו בעבר קבצנים, אלא שהעשיר האיר מזלו, ויום אחד התעשר בדרך פלא, וחברו נשאר כפי שהוא.

התעניין העשיר אצל חברו: "נו, מה נשמע?" ענה לו העני: "החיים קשים, זה מה יש, ועם זה מתמודדים".

החזיר העני בשאלה: "ואיך אצלך?"

"אצלי החיים שוקולד", השיב העשיר.

"איך אתה עושה את זה?" התפלא העני.

אומר העשיר: "תשמע, מחר ניפגש בשוק בשעה 08:00 בבוקר, נלך ביחד ואראה לך איך אפשר למקסם את החיים".

למחרת בבוקר נפגשו השניים בשוק והעשיר הורה לעני לבוא איתו עד לביתו של עשיר פלוני כדי ליהנות שם מסעודה הגונה. כשהגיעו, נכנסו לבית. העשיר נכנס מיד לטרקלין, שם היה בר מפנק ממיטב המטעמים, "ורוב דגן ותירוש".

בעוד העשיר אוכל עוגות להנאתו, הסתכל ימינה ושמאלה ולא ראה את חברו העני. התפלא על עצמו, כיצד לא שם לב להעדרו?!

למחרת פגש העשיר את העני: "נו, האם נהנית?"

"נהניתי? היה נורא!" השיב העני בכעס.

אמר העשיר: "לא הבנתי, נפגשנו והגענו לטרקלין של מיודענו, הגענו לקומה השניה שבו היה הטרקלין, נכון?"

השיב העני: "מה פתאום, כאשר הגענו לביתו, הלכתי היישר אל המטבח, שם המשרתים התרוצצו והכינו את האוכל. איכשהו 'ניגבתי' מהשיירים שראיתי. הייתי בטוח שאתה לוקח אותי לשם".

אמר העשיר: "מי שנמשך למטבח – זה המקום שלו, ומי שנמשך לטרקלין – שם מקומו".

יהודי שנמצא בגלות פנימית בעבודת ה', נמשך לחומריות של העולם הזה, אך יהודי שמשתוקק לגאולה, הולך ישר לטרקלין.

וכך אומר הרבי מלך המשיח ב'דבר מלכות' פרשת במדבר (אות י"ג) "שזה בא מצד שנולדנו בגלות וגדלנו בגלות, במילא הרי אנו 'אנשי גלות' רחמנא ליצלן ונמצאים במצב 'גלותי'.

העין רואה, ואיפה הלב?

הרבי רוצה שנחיה בתוכנו אלוקות ואין–סוף ממש, ועל ידי זה יתבטל כל מה שמעלים על האור האלוקי. השאלה היא על מה, ואיך, אנחנו בוחרים להסתכל על העולם.

ישנה שאלה: במקום אחד כתוב "לא תתורו אחרי לבבכם [ואחרי זה] ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", ובמקום אחר אומרים חז"ל "עין רואה והלב חומד". נשאלת השאלה – מהיכן מתחיל החיבור לעבירה? האם מהעין או מהלב? בכל פעם משמע אחרת.

התשובה היא, שהעין רואה את מה שהלב חומד ותקוע בו.

פעם ערכנו התוועדות באחד מהמושבים באזורנו. עשינו זאת בבית מדרש שהיה בעבר לול תרנגולים, אלא שבעליו שיפץ והפך אותו לבית מדרש.

היו שם הרבה חלונות, והרב שהתוועד אמר לבעל הבית שהוא שם לב שליד כל חלון יש שקע חשמלי, ועבורו זה דבר מוזר – כל כך הרבה חלונות וכל כך הרבה שקעים?

מעניין שאיש לא שם לבו לעובדה מוזרה זו, מלבד אותו רב שהתוועד… מסתבר שאותו רב היה באותה תקופה באמצע בניית בית, ובדיוק התלבט כמה שקעים יש לשים בחדרים ובסלון.

כיוון שליבו היה "תקוע" בנושא, הוא היחיד ששם לב לשקעים שהיו ליד החלונות…

הווי אומר – היכן שהלב שלך נמצא, שם העין שלך תביט. כמו אדם שקונה מכונית חדשה, לפתע הוא שם לב שיש עוד הרבה מכוניות על הכביש מאותו דגם שרכש. או אדם שהחל להרכיב משקפיים, ופתאום שם לב שיש כל כך הרבה אנשים סביבו המרכיבים משקפיים. אמנם זה היה גם קודם לכן, אבל אנשים מתחילים לשים לב לכך, רק כשיש להם שייכות לעניין.

הרבי רוצה שהלב שלנו יהיה תקוע בענייני גאולה ומשיח, בענייני אלוקות ובעניינים של האין–סוף, וזה מה שנראה סביבנו כל הזמן.

אלא שלמרות שהלב תקוע בענייני גאולה ומשיח, העין עלולה לבלבל כשהיא רואה את ענייני העולם הזה – ענייני הגלות.

וכאן הרבי דורש מאיתנו "לפקוח את העיניים"; שנראה בפועל כיצד כל דבר קשור לגאולה, עד שנראה שכל דבר הוא הגאולה בעצמה.

מיום הלכי לחדר…

בימים אלו, רבים מהשלוחים רצים בין אזכרות של קדושי השואה וחללי צה"ל. [מובן שאין מנהגנו בימי זיכרון אלו, אלא שהשלוחים הנם שלוחי ציבור באירועים שכאלו לבני קהילתם].

כל אחד מהשלוחים שנוכח במעמד כזה (כדי להביא אור אלוקי גם בסיטואציות אלו) צריך לזעוק לכולם: א) תגידו משניות, אימרו תהילים ותניא, זה הדבר המועיל ביותר לנשמות ולזיכוך העולם – וכך תגיע הגאולה והמתים יחזרו אלינו כנשמות בגופים ממש.

ב) אנו, שחיים פה – "החי ייתן אל ליבו" – עלינו לעשות כל אשר ביכולתנו להוסיף במעשים טובים שיאירו את העולם לגאולה האמיתית והשלמה. אסור חלילה להיכנס לייאוש, אלא לחשוב טוב, ויהיה עוד יותר טוב בגאולה האמיתית והשלמה ובתחיית המתים.

אחד ממשתתפי השיעור אצלנו סיפר, כי בהיותו ילד בחטיבת ביניים, נתבקש מבית הספר לערוך ביקור אצל זקן שעבר את השואה, ולעשות עבודת סיכום על קורות חייו בשואה…

ואכן, כנער צעיר מילא את המשימה בכל לבו ונפשו. וכך כתב את העבודה בעודו בוכה מצער על היגון והסבל שעבר אותו אדם היושב מולו… מאז החליט שעבורו יום השואה יהיה ליום צום כדי להזדהות עם קדושי השואה…

לימים הוא התבגר והלך ללמוד את מלאכת הצורפות עד שהיה לצורף ומשבץ יהלומים מומחה. תוך כדי עבודתו, היה מרבה לשתות קפה שחור.

אחד ממעסיקיו היה יהודי מבוגר מעכו שעבר את השואה, ושניהם נקשרו נפשית זה לזה.

כשהגיע יום השואה – ידידנו הצורף החליט לצום כמנהגו מידי שנה. מעסיקו, היהודי מעכו שם לב שכעת הוא ללא כוס קפה כמנהגו מדי יום. "מה יום מיומיים?! אתה בקו הבריאות?" התעניין.

השיב הצורף הצעיר בחיוב, וסיפר שהוא בצום בגלל 'יום השואה'.

צעק עליו הזקן ופקד עליו שמיד יכין לעצמו כוס קפה וישבור את הצום: "דע לך", אמר לו, "אני בעצמי עברתי את השואה, ראיתי את האימה, השכול והעינויים מול העיניים, כולל של בני משפחתי הקרובים ביותר. אבל כעת – משניצלנו והגענו לחוף מבטחים בארץ הקודש, וברוך ה' זכינו והקמנו משפחות, דע לך שזה הניצחון הגדול ביותר על הצורר הנאצי ימ"ש, וזה צריך להיות עבורנו יום חג; בשום פנים ואופן אסור לצום ולהתאבל".

דבריו אלה מזכירים את תשובתו של הרבי מלך המשיח לאותו יהודי ששאל: "היכן ההשגחה האלוקית הייתה בשואה?" ענה הרבי מלך המשיח: דווקא נס ההצלה שלנו, שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו – לחסל אותנו ח"ו – והקב"ה שומר עלינו, ועל אפם וחמתם של הגויים, אנחנו חיים וקיימים, מתגברים ומתעצמים – זו ההשגחה הכי פרטית הממוקדת עלינו.

אף אנו נשנן לעצמנו את אמירתו הקדושה של הרבי: "מיום הלכי ל'חדר' ואף קודם לזה, התחיל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה העתידה – גאולת עם ישראל מגלותו האחרון, גאולה כזו ובאופן כזה שעל ידה יהיו מובנים ייסורי הגלות, הגזירות והשמדות.

"וכחלק מעתיד מזהיר זה, וכחלק מגאולה זו, יהיה 'נשיא זה מלך, לא נשיא שבט – אלא שאין על גביו אלא ה' אלוקיו' (הוריות י"א, סוף ע"א), והכל יהיה באופן אשר בלבב שלם ובהבנה מלאה – 'יאמר ה' ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי'"…

ההשגחה המופלאה

הצורף הנ"ל מהשיעור – הוא יהודי מסורתי באורח חייו, והוסיף לשתף בהשגחה פרטית שהתרחשה עימו לפני כשלושים שנה:

באחד אחד הימים הגיע אליו אחד הקליינטים וביקש לשבץ יהלומים בכמה טבעות ושרשראות.

הצורף חישב ואמר לו שהעבודה תמשך שלושה ימים, מכיוון שיש עבודות קודמות ובאמצע גם יש שבת… הקליינט שהיה מספק לו עבודות רבות ובשפע, השיב בגסות שהוא צריך זאת דחוף, והוא דורש שיעבוד גם בשבת.

הצורף שהיה בחור צעיר, נכנע והסכים לעבוד בשבת בעודו מעריך את העבודה בכשלוש שעות בלבד.

בסוף עבודתו עשה חשבון שהרווח מעבודה זו מגיע ל–2,040 שקל.

חשב הבחור לעצמו: הבה נראה מה יהיה עם הכסף הזה; האם תהיה בו ברכה או לא?

ביום ראשון הוא קם לעבודתו וניסה להניע את הרכב, אבל הגלגלים לא זזו. הוא יצא החוצה לבדוק מה קרה, והבחין שהגלגלים עקומים, משום מה. מסתבר שהגשר בין הגלגלים הקדמיים נשבר באופן בלתי מוסבר, למרות שהרכב היה חדש ובמצב מצוין.

הוא גרר את הרכב למוסך, שם אמרו לו שיצטרך להזמין גשר חדש מהמוסך הראשי בתל אביב, מה שיקח שלושה ימים עד לתיקון הסופי.

ביום רביעי הגיע הצורף למוסך ולשאלתו: "כמה יעלה התיקון?" קיבל תשובה: "2,040 ש"ח".

"ידעתי, ידעתי", הלם על ראשו בזעזוע. "זה בדיוק סכום הרווח של עבודתי בשבת".

ענה לו המוסכניק בקריצת עין: "חשבתי לעשות לך הנחה, אבל לאחר כזו השגחה פרטית, המחיר יישאר 2,040 ש"ח"…

הקב"ה משגיח עלינו בהשגחה פרטית ותמידית, ובעז"ה יתברך, הכל יהיה טוב, ועוד יותר טוב. נחשוב גאולה, נחשוב אין–סוף, נחשוב שכל העבודה שלנו פה זה עניין של דירה זו בתחתונים – להיות שלוחים של הקב"ה ושל הרבי להביא את האלוקות ואת בשורת הגאולה לכל מקום.

[זכורני, שבאחת ההתוועדויות ב'בית חיינו' עם התמימים, עורר הרב יואל כהן מקירות ליבו: "מי שלא יוצא לשליחות (בצבא השלוחים או בשדה החינוך) לא אכפת לו מכל העניין של "דירה זו בתחתונים".]

זה תפקידנו – להביא לימות המשיח באופן של "עשו כל אשר ביכולתכם".

לחיים חסידים!