מרגל כשרות • ראיון מרתק

מנדי דיקשטיין, מגזין בית משיח

השולחן ערוך בקפידה לכבוד ט"ו בשבט. מגשים מלאים בפירות יבשים בשלל צבעים – תמרים חומים, מִשמשים כתומים ולידם צימוקים בשני צבעים.

מאחורי השילוב הזה מסתתר עולם שלם של סיפורים, אתגרים והפתעות, כפי שמגלה לנו הרב יוסף דורפמן, מומחה בינלאומי לכשרות המזון והאחראי על כשרות במפעלי מזון רבים בעולם. בנוסף, הוא מעניק הרצאות בכל רחבי הגלובוס, ונחשב לפורץ דרך בתחום בדיקת חרקים במזון. דומה כי הרב דורפמן מקדיש את חייו להבטיח שהפירות היפים הללו יהיו לא רק מרהיבים למראה, אלא גם ראויים להכניס לפה.

הרב דורפמן, מנהג אכילת פירות יבשים, הפך עם השנים לחלק בלתי נפרד מט"ו בשבט. אולי כדאי להתעכב לרגע ולברר האם יש לכך סיבה מיוחדת או ש'מותר' לאכול גם פירות טריים?
הרב דורפמן מחייך ומושיט יד לקערת פירות יבשים שלפניו. "יש כאן סיפור מרתק, סיפור שמתחיל בגעגועים של יהודים לארץ ישראל, עובר דרך נתיבי סחר עתיקים, ומגיע עד לשולחן החג שלנו.

"ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות – יום שבו אנחנו לא רק חוגגים את ראש השנה לאילן, התחדשות טבע הארץ, אלא גם מתפללים ומבקשים מהקב"ה שיברך את פירות האילנות.

"אבל האמת, מבחינה הלכתית טהורה, אין שום הבדל בין פירות טריים ליבשים".

אז איך פשט המנהג לאכול בעיקר פירות יבשים?
"זה סיפור שהחל באירופה. תאר לעצמך יהודי באירופה לפני מאות שנים. החורף בעיצומו, השלג מכסה הכל, והוא מתגעגע לארץ ישראל. הוא רוצה לטעום משהו מהארץ המובטחת, לחוש את טעמה. אבל איך מעבירים פירות טריים במסע שנמשך חודשים ארוכים?
"ובכן, הייבוש היה הפתרון היחיד. זו הייתה הדרך היחידה להעביר את טעמה של ארץ ישראל גם לקהילות הרחוקות. וכך, מה שהתחיל כפתרון טכני, הפך למסורת בפני עצמה…

"אבל יש עוד סיבה", הוא מסביר: "תראה את הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל – זיתים, תמרים, ענבים, תאנים ורימונים. כולם פירות קיץ מובהקים. אבל ט"ו בשבט חל דווקא בשיא החורף! איך נוכל אפוא לטעום מפירות השבח האלה? שוב, הייבוש מאפשר לנו לאכול בכל זאת מהפירות הללו".
"יש בזה משהו סמלי מאוד", הוא מסכם. "כמו שהפירות היבשים שומרים בתוכם את מתיקות הקיץ גם בעיצומו של חורף, כך גם העם היהודי שמר על הקשר המתוק עם ארץ ישראל גם בתקופות הסגריריות ביותר של הגלות. זה לא רק מנהג – זה סיפור של אהבה לארץ ישראל, געגועים ותקווה לציון, שנארז בתוך כל תאנה יבשה ובכל צימוק".

פירות – זה כמו משחק אור וצל
כאמור, הרב דורפמן מקדיש את חייו לנושאי הכשרות, כאשר המומחיות המרכזית שלו היא בנושא חרקים, כמעט תמיד חבויים ונסתרים, הנמצאים בתוך המזון שאנחנו מבקשים להכניס אל הפה.

"בוא ואספר לך סוד", אומר הרב דורפמן ברצינות רבה כמי שעומד לחשוף משהו בעל ערך. "בכל הרצאה שאני נותן, אני מביא איתי ירק פשוט, רגיל לחלוטין. אני מנער אותו קלות מול הקהל, וכמו בקסם – נחשף עולם שלם שהיה נסתר מהעין. חרקים זעירים, שתמיד היו שם, אבל אף אחד לא ידע לחפש אותם, שלא לדבר על למצוא…".

"תביט בה", אומר הרב דורפמן בעודו נוטל תאנה. כמו מנתח מומחה, הוא חוצה אותה בזהירות לשניים. "כל תאנה היא כמו ספר פתוח", הוא מסביר, מקרב את חצאי התאנה למנורת שולחן בהירה. "צריך לדעת לקרוא את הסימנים – כאן, איפה שהאור חודר דרך בשר הפרי העסיסי, אנחנו מחפשים כל שינוי בצפיפות, כל נקודה חשודה. החרקים שמסתתרים בה הם אמני הסוואה אמיתיים – הצבע וטקסטורת גופם כל כך דומים לבשר הפרי, עד שלפעמים זה כמו לחפש מחט בערימת שחת. זו הסיבה שאני ממליץ לא לאכול בכלל תאנים מיובשות. המעניין הוא, שגם בתאנים טריות, יודעות התולעים ורימות הזבובים להסוות את עצמן בצבעים של התאנה החיה".

מהתאנה אנחנו עוברים לתמר. "והנה התמרים", הוא ממשיך, מרים תמר רנדומלי מול האור. "זה כמו משחק של אור וצל. כשאתה רואה גרגירים לבנים נוצצים בתמר – אל דאגה, זה רק סוכר טבעי שהתגבש, כמו יהלומים זעירים בתוך הפרי. אבל", הוא לוקח ליד תמר אחר, "אם אתה מבחינן בגרגירים חומים או באבקה אפורה שנראית כמו אבק דק – זה כבר סיפור אחר לגמרי".

ושוב פעם, במיומנות של מומחה, הוא מדגים כיצד להבחין בין הסוכר הטבעי לבין סימני האזהרה. האבקה האפורה היא למעשה סוג של עובש שעלול להיות מסוכן לבריאות, תופעה שיכולה להופיע גם בבצל.

בפינת השולחן מחכים המִשמשים. "תראה איך אני מחזיק את המשמש מול האור", הוא מדגים. "צריך לסובב אותו לאט, כמו שבודקים יהלום. לפעמים תראה על המשמש נקודות כהות, כמו נמשים קטנטנים. אנשים נבהלים, חושבים שאלו כנימות, אבל אלה סתם כתמי שמש טבעיים". הרב דורפמן חוצה את המשמש בתנועה מיומנת, "הבדיקה האמיתית היא פנימה – מחפשים שבשר הפרי יהיה נקי, בצבע כתום–זהוב אחיד, בלי הפתעות. העיקר הוא לחצות, להסתכל היטב, ותמיד–תמיד – לשטוף".

כשמגיעים לצימוקים, הרב דורפמן נעשה רציני במיוחד. "תראו את המרקם הזה", הוא אומר, מפזר כמה צימוקים על נייר לבן. "צימוק בריא צריך להיות קמוט, כן, אבל באופן טבעי. אם אתם רואים קורים דקיקים, או נקודות לבנות חשודות – עצרו הכל". הוא מדגים כיצד לשטוף צימוקים במים פושרים, לבדוק שהמים נשארים צלולים, וכיצד לזהות סימנים מחשידים.

"אתה יודע מה הפרי המרוסס ביותר?" הוא חד לי חידה. "הענבים! כן, אותם ענבים תמימים שהופכים לצימוקים שלנו. הבעיה מתחילה כבר בכרם – החרקים פשוט אוהבים ענבים. ואז, כשמייבשים אותם בשמש, על רשתות או משטחים, הם הופכים להיות חשופים ופגיעים לכל מיני מזיקים. זו הסיבה שבשנים האחרונות אני ממליץ על מעבר לחמוציות, שעוברות תהליך פשוט והגיוני יותר".

הדובדבנים מקבלים טיפול מיוחד. "כל דובדבן הוא כמו פנס קטן", הוא מחייך, מחזיק דובדבן מיובש מול האור. "כשמאירים דרכו, הוא צריך להיות שקוף למחצה, עם צבע אחיד. אם אתם רואים נקודה לבנה או כהה במיוחד – זה דגל אדום". הוא מציין שבשנים האחרונות הנגיעות בדובדבנים המיובשים נהייתה נדירה יותר.
"אבל האתגר האמיתי", הוא מוסיף ומניח שורה של תותים מיובשים, כל אחד בגוון אדום שונה. "פעם, תות היה פשוט תות. היום? תראה את הצבעים המלאכותיים האלה. זה כבר לא טבע – זו כימיה. הם עוברים תהליך של הלבנה מוחלטת, כמו מחיקת זהות, ואז צביעה מחדש. לפעמים משתמשים בצבע שמופק מחרקים – קרמין או E120. זו כבר לא רק שאלה של כשרות, אלא תזכורת לכמה התרחקנו מהפשטות והטבעיות של הפירות".

אני מבקש להבין: מה קרה בימינו שיש כל כך הרבה חששות לחרקי מזון כמעט בכל פרי? ככל הזכור לי, בעבר הלא–רחוק היו הרבה פחות חששות מהיום?
"העולם השתנה", הוא אומר בידענות. "פעם, כשדיברנו על פירות, הכל היה פשוט יותר. היום? זה כמו משחק שחמט – צריך לחשוב כמה צעדים קדימה".
הוא מוציא מכיסו דף ובו טבלת פירות לסוגיהם השונים ומניחה על השולחן. "יש לנו מעין מפת דרכים", הוא מסביר. "בצד אחד, יש לנו את הפירות שנחשבים 'מוחזקים כנקי' – כמו מלון, אבטיח, תפוח ומנגו. אלה הפירות שאפשר לומר עליהם שהם בבחינת 'קח ואכול'. אבל בצד השני של המפה, יש לנו פירות בעייתיים הדורשים תשומת לב מיוחדת – שטיפה יסודית ובדיקה קפדנית לעקיצות של זבוב הפירות.

"ולעצם שאלתך – האתגר האמיתי של ימינו, הוא הגלובליזציה. היום בעידן התעופה הסואנת, בכל שנה מגיעים לארץ ישראל חרקים חדשים, כמו מהגרים קטנים וחמקמקים. חלקם מגיעים בטיסה, ממש כמו תיירים", הוא מחייך, "וחלקם? הם פשוט 'טרמפיסטים' על הפירות שאנשים מביאים אתם".
הרב דורפמן מספר על תופעה מעניינת שהוא נתקל בה: "קח למשל את האננס. בארץ ישראל, אננס קטן יעלה לך 30–35 שקלים לקילו. אבל בתאילנד? שניים–ארבעה שקלים לאננס ששוקל שני קילו! זה פיתוי שקשה לעמוד בו". הוא מציין כי לא במקרה האננס הוא הפרי שנתפס הכי הרבה בשדות התעופה. "אנשים חוזרים מטיול בתאילנד, רואים את הפירות הטרופיים המדהימים האלה במחירים שנראים כמו טעות בחשבון, ולא עומדים בפיתוי…
"אבל באמת, יש סיבה שאסור להכניס פירות מעין אלה לארץ ישראל. כל פרי כזה שמוברח הוא כמו סוס טרויאני קטן – הוא עלול להביא איתו אורחים לא קרואים שיכולים להשפיע על כל החקלאות המקומית".

הרב דורפמן סבור שזה לא רק עניין של כשרות, אלא סיפור שמשקף את האתגרים החקלאיים בעידן המודרני: "פעם, הכל היה מקומי, פשוט, ברור; מהאדמה אל דוכן השוק הסמוך. היום, בעידן של טיסות זולות ומסחר גלובלי, האתגרים שלנו הם גלובליים. כל פרי שאנחנו אוכלים מספר סיפור שמתחיל לפעמים בקצה השני של העולם, וכמובן גם הבעיות הכשרותיות הנלוות לכך".

הזכרת קודם תותים מיובשים, ואני מנצל את ההזדמנות להרחיב את היריעה גם בנושא התותים הטריים: מה השתנה היום מבעבר שהיו אוכלים תותים באופן חופשי?
"תראה, יש כאן סיפור מרתק שמלמד אותנו הרבה על ההתפתחות של ההלכה מול המציאות המודרנית המשתנה. זה לא רק סיפור על תותים – זה סיפור על איך אנחנו מתמודדים עם שינויים בעולם".

הוא שולף ספר מהמדף. "הנה, זה ספר 'בית דינו של שלמה' שכתב הדיין הרב רפאל שלמה לניאדו זצ"ל שהיה דיין בעיר חלב שבסוריה לפני למעלה משלוש מאות שנה, והוא מספר לנו סיפור מעניין על עלי גפן. בעבר כך הוא כותב שכולם היו אוכלים אותם בלי חשש, 'ולא היה מי שערער בדבר'. אבל אז משהו השתנה. 'ועתה נתקו וראו שיש בהם תולעים קטנים מאוד, ואסרו אותם הרבנים'.

"היו אז רבנים שטענו שאי אפשר לאסור משהו שמנהג מזה דורות לאכול אותו. אבל התשובה הייתה חדה וברורה – 'לא שייך בזה דין מנהג'. למה? כי המנהג נוצר כשלא ידעו על החרקים. ברגע שהתגלתה הבעיה, המציאות החדשה מחייבת התייחסות חדשה".
הרב דורפמן קם ממקומו. "וזה לא רק תותים. קחו לדוגמה את התירס. פעם היו אוכלים אותו עם הקלח, היום כולם יודעים שזה אסור. ה'ילקוט יוסף' מביא את זה במפורש.
ולגבי עצם שאלתך – למה יש היום יותר בעיות? התשובה מורכבת. יש לנו את ההתחממות הגלובלית שמשנה את הסביבה, יש לנו חרקים שעוברים ממקום למקום – משרד החקלאות מוצא כל הזמן זנים חדשים".

הרב דורפמן מסכם בנימה מהורהרת: "כמו שאמרתי קודם – העולם משתנה ומאידך הידע שלנו מתפתח. מה שהיה נראה פשוט בעבר, היום אנחנו מבינים שהוא מורכב יותר. זו לא חומרה – זו אחריות. כשאנחנו יודעים יותר, אנחנו מחויבים לפעול בהתאם".
לבד מול

התחכמויות ורמאויות
הרב דורפמן לא נמצא בביתו חלקים גדולים מתוך ימות השנה. הוא טס רבות לחוץ לארץ כדי לבדוק מקרוב מפעלי מזון, גדולים כקטנים, ולפקח על הנעשה שם.
מסעותיו של הרב דורפמן לוקחים אותו למחוזות רחוקים ומרתקים. בין סמטאות צרות בתאילנד, דרך מפעלי ענק בסין, ועד לנמלי סחורות סואנים. בכל מקום הוא מגלה סיפורים שנשמעים כמו מותחן של ממש. "במזרח הרחוק", הוא מספר כשקולו מתחלף לטון רציני יותר, "המנטליות שונה לחלוטין. מה שנראה כמו משטח תמים של קרטונים, יכול להתגלות כמלכודת של ממש".

במפעל דגים בסין, למשל, התרחש אחד הסיפורים המרתקים ביותר. "הגעתי פעם למפעל ענק. הכל היה נראה מסודר למופת – ערימות של משטחים מאורגנים בקפידה. אחד המשגיחים שלנו, בביקורת שגרתית, טיפס על אחד המשטחים לבדיקה – ופתאום, כמו בסרט אקשן, כל המשטח קרס תחתיו!

"מתברר שהמפעל ניסה להערים עלינו: הם סידרו שורה של קרטונים ריקים בצורה שתיראה כמו משטח מלא… זו רק דוגמה אחת לשיטות התחכום שאנחנו נתקלים בהן. במפעלי הדגים במיוחד, יש לנו אינספור סיפורים כאלה – ניסיונות להחליף סוגי דגים, להסתיר תוצרת לא כשרה, או אפילו לזייף תיעוד".

"תראה", אומר הרב דורפמן ומצביע על פחית אננס תמימה למראה, "כל פחית כזו מספרת סיפור שלם". עיניו נפקחות לרווחה כשהוא נזכר במפעל האננס בתאילנד. "כמשגיח כשרות, הדבר הראשון שאני עושה הוא סיור מקיף במפעל כולו. אני חייב להכיר כל שלב בתהליך הייצור. זה כמו להיות בלש, שכן כל פרט קטן יכול להיות משמעותי".

במפעל האננס, הסיפור התחיל דווקא במים. "בתאילנד", הוא מסביר, "יש אתגר מיוחד גם עם המים הזורמים במפעלים, משום שהמים שם נגועים בחרקים זעירים שמצריכים מסננים מיוחדים. אבל האתגר האמיתי חיכה לי דווקא בשלב הקידוד. כשהגעתי לשלב שבו סוגרים את הפחיות, הם התעקשו שהקוד הרגיל שלהם יוטבע מיד על הפחית כנהוג, אולם הקוד שלי כמשגיח המוטבע על הפחיות שתחת השגחתי, יופיע רק למחרת…
"אני נותן להם קוד יומי חדש בכל יום, בדיוק כדי למנוע מצב שבו הם יכינו פחיות מראש.

"הדרישה שלהם הדליקה אצלי נורה אדומה", הוא ממשיך. "כשהם התעקשו שהקוד שלי לא יוטבע מיידית, אמרתי להם בפשטות – 'אם כך, אין ייצור'. פתאום הם הציעו פשרה – שני הקודים יוטבעו ביחד על הפחית. אבל אז הגיע התירוץ המתוחכם – 'אתה יודע, בתאילנד חם, לפעמים מכונת הקודים מפסיקה לעבוד…'"
במשך יומיים ישב הרב דורפמן באזור האריזה, היכן שהפחיות יוצאות מפס היצור והשגיח בשבע עיניים שכל הפחיות שתחת השגחתו חתומות בשני הקודים, קוד הייצור וקוד ההשגחה, למרות כל הניסיונות מצד הנהלת המפעל 'להזיז' אותו משם. "הם ניסו הכל", הוא נזכר. "הביאו לי פירות, הזמינו אותי למשרד, אבל אני נשארתי צמוד לפס האריזה, כשמדי פעם הייתי מסייר לאורך המכונות כדי לבדוק את המסננים במים ואת חומצת הלימון לפסח, אבל רוב הזמן הייתי שם.
"ביום הראשון עשינו 29 משטחים, ביום השני 31 – פתאום המפעל עבד 17 שעות במקום 12 המתוכננות.

"ואז הגיע הרגע המכריע. אמרתי להם שאני רוצה לצאת לבדוק אפשרות לייצור מיץ מקליפות האננס", הוא מספר. "הם לא הבינו מה קרה פתאום. כשאמרתי שאני רוצה לצאת בעשר בבוקר, לפני שייצא משהו מהפסטור, ראיתי שהם נלחצים. כשחזרנו, תוך פחות משעתיים הם טענו שייצרו תשעה משטחים. הבנתי שזה בלתי אפשרי – אם ב–17 שעות עשינו 30 משטחים, איך פתאום בשעתיים יש תשעה?"

"נגעתי בפחיות", הוא מתאר. "וחצי מהמשטח היה חם – פחיות טריות מהייצור. החצי השני? קר לגמרי, ובלי קוד. הם פשוט ערבבו פחיות ישנות עם חדשות. בסוף הם הודו בפניי על התרמית, אחרי שהוכחתי להם שהמספרים פשוט לא מסתדרים".

הרב דורפמן מדגיש נקודה חשובה: "כמשגיח, אתה חייב להכיר היטב את המספרים. כמה פחיות יכולות להיכנס למכונת הפסטור? במקרה הזה, אם נכנסות 5,000 פחיות, לא יכול להיות שפתאום יש 6,000 או 7,000. אם הליין מלא ורץ ב–60 פחיות בדקה, אי אפשר פתאום לייצר 80 בדקה. המספרים לא משקרים".
סיפור דומה התרחש במפעל קלמנטינות, וגם במפעל דגי סול. "התרגילים הללו חוזרים על עצמם במקומות רבים", הוא מסביר. "הניסיונות דומים – קרטונים ריקים, ערבוב סחורה, זיוף תיעוד. אבל אם אתה מכיר את התהליכים לעומק, קשה מאוד לרמות אותך".
אצל שלוחי המלך

כאמור, מסעות הכשרות של הרב דורפמן מתפרשים על פני מרחבי מזרח אסיה כולה. "כל מקום הוא עולם בפני עצמו", הוא אומר, "מתאילנד דרך הודו ועד סין, בכל מקום יש אתגרים ייחודיים – וגם רגעים מיוחדים".

במסעות אלה הוא נעזר רבות בשלוחי הרבי מלך המשיח, מתארח אצלם ונהנה מסעודות כשרות, ולעתים גם בסעודות שבת.
למרות העומס והמסעות התכופים, הוא משתדל להיות בבית בשבתות. "בדרך כלל אני חוזר לשבת", הוא מסביר, "אבל לפעמים, במיוחד בסין כשיש ייצור של שבועיים רצופים, זה לא מתאפשר. אנחנו תמיד מפספסים את היום הראשון בגלל הטיסות".
בניו דלהי, למשל, הוא מבקר אצל השליח הרב שניאור קופצ'יק. בבייג'ינג, היה רגיל לבקר אצל השליח הרב פרוינדליך. "אחרי שבוע שלם של עבודה בלי מניין, לעשות את השבת עם קהילה, זה כמו להגיע לנווה מדבר", הוא מתאר בחיוך.
"השבתות במסעות ההשגחה אלו, באמת רגעים מיוחדים".

אשמח אם תוכל לשתף חוויות מסעודות שבת אלה ואחרות אצל שלוחים, בפרט בפן של ה'קירוב'.
"אתה יודע, אחרי שבוע ארוך של עבודה במפעלים, של בדיקות והשגחה, מה שאני מחפש בשבת זה דווקא את השקט, את האינטימיות".
הוא מתאר את תאילנד, אבל לא את זו שמוכרת לתיירים. "יש שם את השבת המפורסמת בבית חב"ד המרכזי של הרב נחמיה וילהלם עם 450 איש בכל שבת – זה כמו כוורת הומה. אני מצידי מעדיף את המקומות השקטים יותר כמו אצל הרב קנטור, או בביתו החמים של הרב משה חדד, שתמיד מזמין אותי לסעודות שבת.

"קורה לפעמים שקבוצה של משגיחים מכל גופי הכשרות יושבים בסעודת שבת, מחליפים חוויות וידע. כל אחד מוסיף מהניסיון שלו, מספר על הרמאויות שנתקל בהן ועל האתגרים שצריך להתמודד איתם. הישיבה המשותפת הזאת זו אווירה אחרת לגמרי – שיחות שקטות, חילופי חוויות, תחושה של משפחה".
מזוודות של שלושים ושניים קילו

כיום, כשהוא טס למדינות במזרח כמו תאילנד, הודו וכו', הרב דורפמן לוקח איתו בכל פעם שתי מזוודות, כל אחת במשקל 32 קילו. "זה לא סתם מטען", הוא מסביר. "אלה מוצרים כשרים לקהילה המקומית ולשלוחי הרבי בראשם. למרות התעשיה הדי מסועפת של המוצרים הכשרים בתאילנד, יש מוצרים שעדיין לא מייצרים שם, כמו גבינות ושאר מוצרי החלב. כשהשלוחים מודים לי ואומרים לי 'תודה על המשלוחים שהבאת', אני תמיד עונה לשלוחים שזה חלק בלתי נפרד מהעבודה שלנו – לא רק לפקח על הכשרות, אלא גם לדאוג למזון כשר עבור יהודים הנמצאים במקומות הרחוקים ביותר..".

הרב דורפמן מתאר תמונה שחוזרת על עצמה: "אני יושב לפעמים במסעדה הכשרה של בית חב"ד, אוכל משהו קל, ופתאום נכנסים אנשים – בלי כיפה, בלי שום סממן דתי. נשים, גברים, מטיילים צעירים או מבוגרים. הם ניגשים לחנות הקטנה, מתבוננים במוצרים שהבאתי. יש כאלה שקונים בשביל הבית, אחרים הם מטיילים שמחפשים אוכל כשר. ואז אתה מבין – המזוודות הכבדות האלה, הטרחה של להביא אותן מהארץ, שווה הכול. כל חבילת מזון כשר שנמכרת 'שם', יש משהו הרבה יותר גדול מסתם אוכל. זה חיבור לבית, למסורת. זה גשר שנבנה בין יהודי למקורותיו, אפילו אם הוא עצמו עוד לא מודע לזה".

בתאילנד עצמה, פוגש הרב דורפמן בכל פעם את הרב הראשי לתאילנד השליח הרב יוסף חיים קנטור ואת השליח הרב משה חדד. "זה מחזה מרגש לראות איך במקום הכי רחוק שאפשר לדמיין, פועם לב יהודי חם. הרב קנטור אחראי על כל מערך הכשרות בתאילנד, והרב חדד מוביל את העבודה בשטח. הם לא רק משגיחי כשרות – אלא הם מהווים שגרירים של אכפתיות ואמונה".

מטבח בית חב"ד הפך עם השנים למעין מגדלור של כשרות באזור כולו, מקום שאליו פונים כמעט כל גופי הכשרות לעזרה ותמיכה.
"בסופו של דבר", הוא מסכם, "העבודה שלנו היא לא רק לשמור על כשרות המזון. אנחנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול – שרשרת של מסירות נפש שנמשכת אלפי שנים, מחברת בין יהודים בכל קצוות תבל, ושומרת על הניצוץ היהודי גם במקומות הכי מפתיעים".

לקראת סיום, כשצלחת פירות יבשים שלפנינו עדיין מלאה, הרב דורפמן שולף ציטוט מספר ההלכה 'חכמת אדם': "אפילו דבר שמוחזק כנקי, כדאי להתבונן בו לפני האכילה". ומוסיף: "פעמים רבות ניצלתי כך מאיסורים". מסתבר כי זו לא רק עצה הלכתית – אלא תזכורת לחיים: לפעמים צריך פשוט לעצור רגע, להתבונן, ולהעריך את מה שיש לנו מול העיניים".

כך, בט"ו בשבט תשפ"ה, כשנשב מול שולחן עמוס בפירות יבשים, נזכור שמאחורי כל תמר, צימוק או תאנה, מסתתר סיפור שלם של מסירות, של השגחה קפדנית הנובעת מתוך אהבת ישראל.