מדוע אין ניגוני חב"ד על 'הקהל'?

צמח ירושלמי

תארו לעצמכם את אותו כהן שדומה שהוא אכן כהן, העומד בצמתי ירושלים עיר הקודש – אוחז בידיו את חצוצרת ההקהל, ולרגע אינו משהה את עבודת הקודש – לכוון את העולים ירושלימה – לבית המקדש, למעמד ה'הקהל' הנדיר והנכסף: "טו… טו… טו… הקהל! הקהל!". ימים שלימים עומד ידידנו פינחס – הקרוי על שם סב-סבו בן אלעזר בן אהרן הכהן – מחצרץ, מחצרץ ומחצרץ. חוקרים שחלפו על פניו תלו את האנרגיות של ידידנו הנמרץ בגנטיקה הפנחסית. יהיו הסיבות כשיהיו – ידידנו פינחס בשלו, נמרץ וחדור מטרה ולאוזני העולים פתרונים.

מוצאי חג הסוכות, רגע השיא מתקרב. משימת-העל של פינחס הושלמה בהצלחה, עשרות אלפי העולים תפסו את מקומותיהם מבעוד מועד בחצר עזרת הנשים. המוני אנשים נשים וטף נרגשים, ולא בכדי, האירוע ההיסטורי בנוכחות כלל עם ישראל החל. המלך נעמד על בימת העץ הייעודית, מקבל את הספר תורה ובנעימה מרגשת החל קורא:

"ואלה הדברים.."

ולפתע, "טו… טו… טו… הקהל! הקהל!", תרועות חצוצרה הפרו את הדממה, ולמלך ישראל לא נותרה ברירה, כי אם להפסיק את הקריאה הנרגשת. רבים מהעולים לא נזקקו אפילו להעיף מבט לזהות את התרועה, היא היתה מוכרת להם מרחובות ירושלים. כן, הם לא טעו. היה זה פינחס, המחצרץ רב המוטיבציה.

ידידינו כלל לא שת ליבו לקריאה שנעצרה, כמו לאלפי העיניים שננעצו בו בתחנונים, כאומרות: הנח את חצוצרת ה'הקהל' מידך, הנח לאוזני הקהל ואנחת הקלה תישמע…

כמו תמיד ברגעי מבוכה המוניים, קם לו אחד מהאלפים, מתעטר בכתר ה'מבוגר האחראי' – מזדרז לעבר חצוצרת הענק, לעדכן את פינחס בנעשה סביבו. אך הוא בשלו, לא מרפה: "האם דומה בעיניך שאיני כהן?! האם אתה מעוניין לפקפק בייחוסי אחר אהרן הכהן?!" ענה פינחס בזעם ותיכף חזר לעבודת הקודש. טו… טו… טו…

*

כל מי שצפה בהתוועדות הנפלאה של פתיחת 'מבצע הקהל' – י"ג תשרי תשמ"ח, שם לב מיד כיצד הרבי פורט את ה'מבצע' לפרטי פרטיו ועד להכי 'טכני' ושולי שבהם.

אז מה הרבי ביקש שם? שיפתח מטה, שימלאו כרטיסים, שיפתח מוקד טלפוני שיעקוב אחרי ממלאי הכרטיסים שימלאו את חובתם, שהכרטיס יהיה הכי נוח וקומפקטי – נגיש לכל כיס, הרבי יורד אף לגודל הכרטיס, בכדי שהאחראי יוכל לסחוב את כל הכרטיסים בבת אחת. כמצביא המתכנן מבצע צבאי. הרבי לא מעורר על עניין שמיימי ואלוקי – הרבי תובע כאן עבודה למטה מעשרה טפחים, זו אינה התעוררות זאת הוראה.

גם ביחידות שחתמה את תשרי תשמ"ח חוזר הרבי לכל אחד ואחד מהאורחים "טאן אין הקהל". המילה הראשונה, שחזרה על עצמה אל אלפי האורחים – "טאן" – לעשות. לא לדבר, להרעיש, לעשות בהקהל.

*

למי שנשאר עד עכשיו במתח, נפנה לשאלה הכואבת: מדוע (והאם) אין ניגוני חב"ד להקהל.

כולנו בחודשים האחרונים ניגנו מידי התוועדות-התכנסות (סליחה, שכחתי, כינוס הקהל…) ניגוני חב"ד להקהל. במפורש. כל הקהל (בקמץ) קפץ יחד בהתרגשות "קהל גדול… קהל גדול"… או במנגינה הקלאסית יותר "הקהל, הקהל את העם", בביצועם של חיילי צבאות ה' בקלטת המיתולוגית. אי אפשר לשכוח גם את הניגון שאותו הרבי עודד (!) בראלי של אלול תשמ"ח "למען ישמעו, ולמען ילמדו, למען ישמעו וילמדו ויראו, ויראו את ה' אלוקיכם"…

ומאז שהתברכו חסידי חב"ד בזמרים, מי לא שמע את הביצוע על "טום טום טודוודם… הנני מביא אותם"…

אם כן, מאיפה בא הכותב בקביעה היומרנית-חצופה: אין ניגוני חב"ד ל'הקהל'?!

אז ככה, "אנו אין לנו אלא מנהג נשיא דורנו" – נבדוק ביומני שנות הקהל אצל הרבי כמה פעמים מופיעים ניגוני 'הקהל'. הקדמה קצרה, בהתוועדויות הק' של הרבי – לעיתים תכופות הסדר הוא שבסיום השיחה פוצח הקהל בניגון הקשור עם הדברים הנאמרים. אם דיבר הרבי על ארץ הקודש "הושיעה את עמך", "ציון במשפט תפדה"; על נישואין "מהרה ישמע" "ויהי בישורון מלך"; באם סיים באיחול בשילוב מילות הקאפיטל יפצח הקהל בניגון שנתקבל לי"א ניסן; עניני משיח "עד מתי", "זאל שוין זיין די גאולה" ועוד ועוד – פעמים שאף היה מתייחס בדברים לניגון שניגנו זה עתה או אף מורה לנגן ניגון מסוים.

והנה, ביומני תשמ"ח ניתן לראות ביטויים מבהילים על 'הקהל', הוראות לפעולה ואף ביאורים עמוקים – ובסיום ניגון שמחה, ניגון הקפות או ניגון בהקשר אחר. להיכן נעלמו כל אותם ניגוני 'הקהל' אותם מנינו קודם?

פעמים בודדות ממש ממש (אולי על כף יד אחת), ראינו את הרבי מלך המשיח מעודד את ניגוני 'הקהל'. לא בכניסה ויציאה מתפילות, לא בהתוועדויות הקודש ואפילו לא בכוס של ברכה.

מה היא אם כן הסיבה שניתן לומר?

האם חשבתם פעם – מדוע אין ניגון למבצע תפילין? למבצע נרות שבת קודש?

זו אם כן נקודת החילוק. 'מבצע הקהל' כשמו כן הוא 'מבצע' ככל המבצעים. אינו עניין מרגש לשטורעם אדיר – הוא הוראה, דרך פעולה, משהו שצריך לעשות אותו, לא להתוועד עליו.

נכון, גם מבצע תפילין זה דבר שדרוש להתבונן בו להתחבר אליו ולהרעיש אודותיו – אבל כל בר-דעת מבין שהמעשה בו הוא העיקר. זו הוראה פשוטה – לקחת זוג תפילין ולזכות בו יהודים. בדיוק אותו הדבר בנוגע ל'מבצע הקהל' – צריכים להתוועד עליו ואף להרעיש עליו – אבל בזה לחלוטין לא התתחלנו את העניין של הקהל. הקהל פירושו – לצאת לרחוב, לקחת יהודים ולדבר איתם על הוספה ביראת שמיים.

*

פעם בישיבה הגדולה בצפת נתלתה מודעה מפתיעה בלוח המודעות, המודעה מבשרת על שיעור גאולה ומשיח בנושא: בניית הארמון למלך המשיח. בשעה היעודה התמלא הזאל מפה לפה וכלם חיכו למוצא פיו של המוסר בנושא האטרקטיבי. הבחור ניגש אל הסטנדר ולאכזבת הציבור החל לבאר סוגיות סבוכות בתורת הגאולה – 'גדרו של משיח', 'שלימות התורה והמצוות' 'יחידה' ועוד ועוד. את תסכול המשתתפים פתר המוסר במשפט קצר בסוף השיעור: "ומה עם הארמון למלך המשיח? על ארמון לא מוסרים שיעורים, ארמון בונים!".

על הקהל לא מתוועדים, על הקהל לא מנגנים ניגונים, על הקהל לא מדברים בכינוס הקהל. הקהל עושים. יוצאים לרחוב, אוספים כמה יהודים מדברים איתם על יראת שמיים – על שלימות יראת שמיים בגאולה האמיתית והשלימה. מחברים אותם אל המלך – אל מלך המשיח הרבי שליט"א.

חוששני, שבעשרה החודשים שחלפו התחזקנו מספיק בעניין של הקהל. דברנו על הקהל, רקדנו הקהל, למדנו על הקהל, התחפשנו להקהל – עכשיו נניח את השטורעם על הקהל, נניח את החצוצרה – קלטנו את המסר, ונתחיל ליישם את הקהל. את ימי חופשת הקיץ ניתן לנצל לתפוס נוער רב המשוטט ברחובות ולהשמיע לו קצת יראת ה' – לחבר אותו למקורות, ליראה את ה', ובלשון הרב בלקוטי שיחות חכ"ד "בכדי שיהודי כאן למטה יהיה קשור עם אלוקות ויעבוד אותו כמו שצריך להיות . . אלוקות התגלתה לאיש למטה נשמה בגוף "איש האלוקים" לפעול אצלם ליראה את ה' – להתקשר לרבי מלך המשיח שליט"א.

ולידידנו פינחס נאמר, בחצוצרה תוקעים אך לא נתקעים…