לחטוף את הרגע – לשמוח מהאמצע

א.

שמחת בית השואבה בסוכה של הרב. כולם קמים על הרגליים ומתחילים לרקוד. בעצם, כמעט כולם, חוץ מאחד.  ניגשתי אליו ושאלתי אותו בתמימות של ילד בן 9: "מה, אתה לא אוהב לשמוח ולרקוד?" – 'אני?! אני דווקא מאוד אוהב. אבל מה אני יעשה הגב… הגב הזה הורג אותי'. למזלו הרב, היו לנו באותה תקופה לפחות שלוש הזדמנויות לצאת בריקודים. שמחת בית השואבה, שמחת תורה בבוקר ובערב… ובכל אותן הזדמנויות נדנדתי לו בשאלה. הבנתי ממנו ש'עקרונית, הוא מאוד אוהב לשמוח, אבל הגב כואב, והוא עייף, ובכלל היום הארוע מאוד התעכב, ועוד שלל סיבות, אבל עקרונית, עקרונית הוא מאוד אוהב לשמוח וגם לרקוד'.

הוא צודק. כולנו אוהבים לשמוח.

חשבתי פעם שמאוד היה מתאים לנו אם כל השמחה הזאת היתה 'נופלת' לנו בפסח, או סתם כך במהלך חודשי החורף. יש הרבה זמן לשמוח, לחשוב על השמחה. למה בסוכות, עם כל העומס, צריך לפנות זמן גם בשביל לשמוח…

אם רקדת כל הלילה, ורצית לחטוף שינה קטנה, אז אתה מתחרט שלא הספקת תפילה בזמן וגם מבצע ד' מינים הולך ומתרחק ממך…

ואם החלטת השנה להשקיע ב'מבצעים', אז אתה רק נכנס הביתה והילדים מקדמים אותך בפרצוף עקום של 'אבל אבא! הבטחת לנו טיול!'…

הפעם החלטת להשקיע בילדים. רק שעד שמצאת סוכה בפארק וניסית לחטוף עוד כמה יהודים במבצע ד' מינים, כבר היית צריך לחזור לשמחת בית השואבה כי הבטחת לשליח שתעזור לו…

אם אתה מאלה שאכן הצליחו לעשות הכל, אשריך! ספר לי איך אתה עושה את זה!

אבל בינינו, אם השמחה היא דבר חשוב, לא עדיף בזמן פחות לחוץ ועמוס?! שבאמת נהיה פנויים ונשמח, נשקיע בשמחה אמיתית.

אבל כשחושבים על מהותה של השמחה על פי השיחות של הרבי מגלים למרבה הפלא שהיא מתאימה בדיוק, אבל בדיוק לזמנים האלה.

ב.

הרבי עומד על ההבדל בין מים ליין. שמחת בית השואבה קשורה לניסוך המים דווקא. והרבי מסביר ששמחה אמיתית קשורה למים ולא ליין. יין, מכיוון שיש בו טעם, אז השמחה שבו מתחילה מטעם מסוים, ולכן גם יכולה להיגמר. מה שאין כן מים, מצד אחד, זה ענין של חיים, מצד שני, אין בזה טעם. זה מראה על שמחה בטהרתה, שמחה ללא שום טעם. שמחה בקבלת עול.

כי שמחה אמיתית היא לא 'זרימה' או חיפוש מצב אופטימלי מסוים שיעשה אותי שמח. שמחה אמיתית מתחילה מהאמצע. לא משנה מה עשית, לא משנה כמה עשית, כמה תכננת, למה ציפית, איך אומר השיר? 'בין כך ובין כך שמח צריך להיות!'.

כשאני חושב על זה, שמי ששמח רק כשיש לו סיבה או שהוא שמח מהרגשה של שלימות שהוא עמד במשימה כזו או אחרת, יכול לתפוס את עצמו שעקרונית, הוא מאוד רוצה להיות שמח כמו אותו אחד שאמר לי שבעיקרון הוא מאוד אוהב לשמוח רק שעכשיו…

יש משהו בנו כנראה שתמיד ישקע, תמיד ימצא סיבות למה לא להיות שמח. ואולי הזמן הכי טוב בשביל להבין ששמחה זה בכלל לא קשור להרגשת שלימות שעמדתי במשימות או מצד שני ויתור וזרימה עם עצמי, הוא דווקא בסוכות.

כי שמחה אמיתית היא שמחה ברגע הזה.

יצאתי ל'מבצעים? לא משנה כמה ואיפה, שמח צריך להיות.

רקדתי בשמחת בית השואבה, גם אם קיבלתי הבהרה לא לעבור את השעה, קדימה, לרקוד בשמחה!

רציתי לקום בזמן, אבל… – תהיה בשמחה!

דווקא באותם רגעים של כל העומס הזה כשאתה קולט שהשלימות ממך והלאה, אז אתה מקבל את המתנה הגדולה ביותר, אתה משחרר מהכתפיים שלך את עול הדאגה לשלימות, ומתחיל לחיות את הרגע, בשמחה. ואחר כך אתה מבין שכשהשמחה נבעה משלימות או טעם מסוים אחר, לא היתה שלמה ואמיתית ומשוחררת כמו השמחה הזאת.

כך גם נחדיר בילדינו ששמחה זו לא פריבילגיה של 'אם יסתדר לי' או 'אם יצא לי'… אלא פשוט שמים את עצמנו במצב של שמחה.

אז בואו נחליט כולנו שבחג הקרוב לא נשאיר את השמחה לסוף. שאם הכל יסתדר אז נשמח. נחטוף את הרגע ונשמח מהאמצע.