מה עשיתי כשנהג המונית לא הפסיק לקלל?

הרב יהודה גינזבורג, שליח הרבי מלך המשיח בחיפה

השבוע הזדמן לי לנסוע במונית. כשנכנסתי לרכב הרדיו עבד בווליום גבוה וביקשתי ממנו אם יוכל לכבות.

הוא פשוט לא הצליח להתאפק.

תוך כדי שהשדרן רדיו ממשיך לדבר הנהג שפך את כל האש והגופרית שהיה לו על 'המחנה השני', ולא הצלחתי להרגיע אותו.

בסוף אמרתי לו: הגיע הזמן שנבין שאנחנו חיים כאן ביחד בארץ הזו, וצריכים להסתדר ביחד ולא רק לריב.

*

בהשגחה פרטית מופלאה למדתי השבוע בחסידות את משל המוץ. מכירים?

בתלמוד נכתב כי לתלמיד חכם צריך שתהיה קצת גאווה ('שמינית שבשמינית'), והיא יפה "כסאסאה דשיבולתא"  – כמו המוץ המקיף את השיבולת.

מה הקשר?

מסביר אדמו"ר הזקן בעל התניא: החיטה צומחת בשדה, אך עלולה להישרף מחום השמש או להישבר מהקור והרוחות.

לצורך כך יש את המוץ המקיף את השיבולת והחיטה עצמה.

אך אחרי הקצירה, אז כבר לא צריך את המוץ והוא נשלח אחר כבוד לאשפה..

כך בנמשל התלמיד חכם מתחיל את עבודת השם באמצעות יוהרה וגאווה.

הוא רוצה להיות תלמיד חכם כדי להיות מכובד, כדי לדעת את התורה – זה בסך הכל גאווה אישית, אבל זו הדרך היחידה שתביא אותנו להצלחה. לשמור על הכבוד העצמי שלנו "ליהודי מתאים לדעת את התורה ולהיות תלמיד חכם".

אבל אחרי שהוא נכנס למסלול וכבר מתקדש בקדושת התורה, כבר שקוע בים-התלמוד, את המוץ והגאווה אפשר לזרוק.

וברוחניות יותר, במשל כלפי הקדוש-ברוך-הוא שגם עליו נאמר (בשירת הים) "כי גאה גאה" (וכפירוש התרגום: התגאה על המצרים הגאוותנים):הרי השם יתברך נעלה מכל בריה, ובוודאי שאצלו לא איכפת מה קורה אצל המצרים. מה הם שווים בכלל?

אבל כאשר הוא מתגאה ומתרומם, הנה בדיוק כמו שאצלנו הגאווה גורמת לנו לשלול דברים מסויימים ואפילו להאבק על דבר פעוט,

כך אצל הקדוש-ברוך-הוא הגאווה הביאה (כביכול) לנס בו המצרים טבעו בים.

*

מה הקשר לפרשת השבוע?

במאמר ההוא (נדפס בתורה-אור בהוספות למגילת אסתר) מסביר הרבי איך יכול להיות שלאברם הצדיק נולד בן רשע – ישמעאל?

ומבאר: מכיון שאברהם כבר מגיל קטן היה איש אמיתי "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", הרי לא היה איכפת לו והוא היה מבסוט אפילו מישמעאל, כפי שאמר "לו ישמעאל יחיה לפניך".

הוא לא 'ירד לקטנות' להתעקש דווקא על יצחק כי הרמה שלו הייתה כה-גבוהה שגם ישמעאל היה נחשב בעיניו כברכה מה'.

*

תכל'ס?

כדי שלא יהיה לנו "ישמעאל" בבית, צריך ללבוש לפעמים את מידת הגאוה.

בדיוק כמו שצריך לשמור על החיטה שלא תישרף ותישבר, צריך לפעמים לעשות הכל כדי לשמור על הבית.

אבל בסוף להבין שכל התלבושת הזו היא רק כמו המוץ שבסוף מגיע לפח.

*

עברנו שבוע לא פשוט, לאחר מסע בחירות של השמצות לצערנו משני הכיוונים.

בלית ברירה וכדי 'לשמור על הבית' לבשנו את מידת הגאווה, ועם ישראל הצביע בידיו וברגליו למען ארץ ישראל השלימה, למען תורת השם ללא פשרות ולמען עם ישראל השלם.

אבל אחרי הבחירות, הגיע הזמן לזרוק את המוץ.

לזרוק את כל המעטפת שעטפנו או שעטפו אותנו בזמן האחרון, ולהיות מי שאנחנו באמת.

להבין שכל עם ישראל הוא עם אחד, כל יהודי הוא קדוש, והקדוש-ברוך-הוא רוצה שנאהב את האחים שלנו, את כולם.

הרבי מלך המשיח רוצה עוד יותר מזה.

לא רק אהבת חינם כדי לבטל את שנאת החינם שהביאה את החורבן.

אלא אהבת חינם כדי לטעום מהגאולה השלימה, בה נחיה בשלום ובשלווה.

בואו ניקח יחד החלטה טובה להסתכל על יהודי שני 'בלי קליפה'. להוריד את הסטיגמות, לקלף את הקליפה ולגלות שכל יהודי הוא קודש קודשים.

ואז אבא שבשמים בטוח שמח, ויביא לנו כבר את הגאולה האמיתית והשלימה עם הרבי מלך המשיח, עוד היום.