בין פורים תשמ"ז לכ"ח ניסן תנש"א

מאת הרב שלום יעקב חזן

במהלך שנות נשיאותו של הרבי מלך המשיח, זכינו לאלפי שיחות ומאמרים, אבל יש מהם שנחקקו באופן מיוחד במוחם ולבם של החסידים, והרי הם חוזרים וניעורים מפעם לפעם בזכרונם. כזו היא שיחת כ"ח ניסן תנש"א, בה הטיל עלינו הרבי את העבודה להביא את המשיח בפועל ממש, וכלשון קודשו "אני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכולתכם"!

ומכיוון שעד לרגע כתיבת שורות אלו עדיין לא זכינו להתגלותו האמיתית והשלימה של הרבי מלך המשיח – ממשיכים דבריו הקדושים להדהד באזננו, ומניעים אותנו להוסיף עוד ועוד פעולות להבאת הגאולה. ואם בכל השנה כך, הרי בהגיע התאריך ההוא, חוזרים וניעורים הדברים ביתר שאת ויתר עוז, בבחינת 'הימים האלה נזכרים ונעשים'.

במשך השנים, כאשר קרבו ובאו ימי הפורים האלה, הייתי נזכר בשיחה שנאמרה בהתוועדות פורים תשמ"ז, עם קווי דימיון ברורים לשיחת כ"ח ניסן תנש"א, ותמהתי בלבי: אמנם הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל – אבל במה נגרע מזלה של שיחת פורים תשמ"ז, שרבים וטובים לא זוכרים אותה, בוודאי שלא באותה מידה בה זוכרים בעל–פה את הלשונות החריפים של שיחת כ"ח ניסן?

והתמיהה הולכת וגוברת ככל שמשווים את לשונות השיחה, ונוכחים לדעת עד כמה דומות הן שתי השיחות.

בשיחת פורים תשמ"ז התבטא הרבי כך: "הביאור היחיד שמצאתי הוא, שמעתה הענין עבר מ"הנשיא הוא הכל", אל "הכל", היינו לכל אחד ואחד מישראל" ובשיחת כ"ח ניסן תנש"א, התבטא באופן דומה: "…הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור הענין אליכם".

בשיחת פורים תשמ"ז התבטא הרבי כך: "ויש לעורר אשר לגודל חשיבות הענין, כדאי ונכון שבכל אסיפת כמה–וכמה מישראל יזכירו ויעוררו: הקשיבו יהודים! הוספת מעשה אחד על–ידי כל אחד ואחד מכם – ובפרט על-ידי שלשה יהודים ביחד – יכולה להיות המעשה שהוא ה"מכה בפטיש" לפני הגאולה האמיתית והשלימה"
[יש לציין, ששיחה זו נאמרה שבועות ספורים לאחרי ה'דידן נצח' במשפט הספרים, שבהמשך הכריז הרבי (בהתוועדות ש"פ ויגש): נמצאים אנו בתקופה שכל ענינה היא "עמדו הכן כולכם" לבנין בית המקדש השלישי בביאת דוד מלכא משיחא בגאולה האמיתית והשלימה!].

ובשיחת כ"ח ניסן תנש"א, התבטא באופן דומה: "ותמיהה נוספת – שמתאספים עשרה (וכמה -וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע להגאולה, ואף על פי כן, אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תיכף ומיד . . ויהי רצון שימצא מכם אחד, שנים, שלשה, שיטכסו עצה מה לעשות וכיצד לעשות".

התמיהה הולכת וגוברת, כאשר מתבוננים בהנהגת הרבי בעצמו לאחר השיחה. לאחר שתי השיחות, היה אפשר לטעות ולחשוב שמעתה ואילך הרבי ימשוך את ידיו מעיסוק בנושא הבאת הגאולה, וישאיר את העבודה הזאת עבורנו…

המציאות כמובן לא הייתה כך, והרבי המשיך לעסוק בלהט בענייני גאולה ומשיח. אבל, למרות האמור, אי אפשר שלא להבחין בהבדל מהותי בין פעולותיו של הרבי מלך המשיח לאחר שיחת פורים תשמ"ז לבין פעולותיו להבאת הגאולה לאחר כ"ח ניסן תנש"א:

אחרי פורים תשמ"ז המשיך הרבי בפעילות להבאת הגאולה, אך – לפחות ככל הנראה לעינינו הבשריות והגשמיות – לא ראינו שינוי מהותי ועיקרי בעבודתו של הרבי להבאת הגאולה. הרבי המשיך, פחות או יותר, באותו קו בו נקט בשנות המ"מים. במהלך ההתוועדויות המשיך הרבי לעסוק בשלל נושאים – הן נושאים תורניים והן נושאים שעל סדר היום היהודי העולמי. הביאורים ברש"י, פרקי אבות, רמב"ם ולקוטי לוי יצחק – המשיכו להיות חוט השדרה של ההתוועדויות. ענייני גאולה ומשיח תפסו אף הם מקום של כבוד, אבל לא יותר ממה שהיה לפני פורים תשמ"ז.

לעומת זאת אחרי כ"ח ניסן תנש"א – כל אחד שלומד את השיחות רואה במוחש כיצד הרבי עלה כמה מדרגות בעיסוק בענייני גאולה ומשיח. באין ערוך לשנים שלפני כן. מאותה נקודה ואילך, הלוז העיקרי של כל התוועדות, כל שיחה, הוא נושא אחד ויחיד: משיח!

ונשאלת השאלה: מה קורה כאן? הרי זה עתה הודיע הרבי שהוא מעביר את הנושא אלינו, וכיצד ייתכן שעוד בטרם יבש הדיו מהדפסת השיחה, כבר עולה הרבי דרגה אחרי דרגה, משקיע את כל–כולו בענייני משיח ומעלה את העיסוק בנושא לגבהים חדשים?

השנה, כאשר למדתי שוב את שיחת פורים תשמ"ז, שמתי לב למשפט מסויים שמסתתר בין השורות, וייתכן כי הוא משפט המפתח להבנת הנושא כולו:
בפורים תשמ"ז הסביר הרבי שהסיבה לכך שבדורות קודמים היה אפשרי שכל אנשי הדור ייצאו ידי חובתם בפעילותו של נשיא הדור להבאת הגאולה – היא משום שבדורות קודמים "הי' הענין "ד"הנשיא הוא הכל" וכל אנשי הדור היו מסורים אליו",

ואילו בדורנו זה, אומר הרבי: "לאחר ירידת הדורות כאשר המצב הוא ד"אכשור דרא" בתמי'…". הרבי לא מפרט כאן באיזה עניין בדיוק דורנו לא מוכשר (אכשור דרא, בתמי'), אבל מכיוון שהדברים באים לאחרי התיאור על המסירות של אנשי הדור אל הנשיא בדורות הקודמים – אפשר להבין שהרבי מתלונן ברמז על חוסר המסירות של אנשי הדור, וזוהי הסיבה שהוא אינו יכול עוד להוציא אותנו ידי חובה בעבודתו. מפליא הדבר, שהרבי תולה את עבודת נשיא הדור במסירות אנשי הדור אליו!

[אולי יש לבאר זה, על–דרך המבואר בחסידות (ראה סה"מ מלוקט ח"ו ע' קכ"ט), אודת משה רבינו ובני ישראל, ש"הם דוגמת ראש ורגל, כמו–שכתוב שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, דכל ישראל הם הרגלים דמשה, ומשה הוא הראש שלהם. וכמו שבאדם הרגלים מוליכים את הראש למקום שהראש מצד עצמו אינו יכול להגיע לשם, כמו–כן הוא במשה וישראל, שעל–ידי ישראל (הרגלים דמשה) מיתוסף עילוי במשה. דזהו מה-שכתוב שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, שעל–ידי רגלי העם נמשך הגילוי דאנכי בקרבו של משה".

וכמו בחטא העגל שפעל ירידה אצל משה רבינו, כמאמר חז"ל "לך רד – רד מגדולתך". שלכאורה לא מובן: הרי למשה לא היתה שום שייכות לחטא העגל, כי הוא היה באותה שעה בהר סיני, ומדוע שחטא העגל יפעל בו ירידה? מבאר על כך הרבי (לקוטי שיחות חכ"א ע' 175): היות ומשה וישראל חד הם, ולא שייך להבדיל ביניהם – "משה הוא ישראל וישראל הם משה", ומכיוון שחטא העגל פעל ירידה בישראל, בדרך ממילא זה פעל גם ירידה אצל משה רבינו!].

[יש לציין שימים ספורים לאחרי השיחה בפורים תשמ"ז, הורה הרבי באתערותא דלעילא, להדפיס את כל סדרת האגרות קודש שלו, שבזה פתח הרבי צינור חדש לכל אנשי הדור, להתקשר ולהתמסר אליו].

גם בשנים שלפני זה, לאחרי הנסים הגלויים במלחמת ששת הימים, ראה הרבי כאות ברור משמים לעורר את עם ישראל לשוב בתשובה (ראה בארוכה במבוא לאגרות קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א כרך כד-ה), ובמאמר ד"ה והי' ביום ההוא (דיום ב' דר"ה תשכ"ח), אומר הרבי: שבכמה עניינים התחיל כבר הענין ד"יתקע בשופר גדול"!

ובמאמר ד"ה רני ושמחי, דש"פ בהעלותך תשכ"ז (סה"מ מלוקט ח"ד ע' רפ"ז), שנאמר שבועות ספורים לאחרי המלחמה, אומר הרבי מפורשות שהתקשרות לנשיא דורנו תזרז את התגלות מלך המשיח. וזלה"ק: ש"על-ידי התקשרות לצדיקים הנשיאים שבכל דור, ומה שנוגע לנו במיוחד הוא ההתקשרות לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, יבטלו כל ההעלמות והסתרים, כולל גם ביטול (ההעלם ד)הגלות, וכ"ק מו"ח אדמו"ר יוליכנו קוממיות לארצנו בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש".

ומפורש הדבר גם בשיחת ש"פ שמיני תשח"י, שבאם הייתה ההתקשרות כדבעי הייתה הגאולה כבר באה…

ואם כנים הדברים, הרי בשיחת פורים תשמ"ז יש קריאת השכמה: חסידים! היו מסורים לנשיא הדור בלב ונפש, באמת לאמתו! וכל עוד אינכם מסורים, אין ברירה אלא להעביר את העניין אליכם, כי נשיא הדור לא יכול להוציא ידי חובה את מי שאינו מסור אליו…

אך למרבה הצער, כמו פעמים רבות, קולו של הרבי נותר קול קורא במדבר, בבחינת 'באתי ואין איש, קראתי ואין עונה'. וכפי שהרבי מתאר לפעמים את החסידים שקוראים את השיחה, מניחים את הספר במדף וממשיכים בעיסוקיהם. לא התעוררנו כמו שהרבי רצה וקיווה.

ומכיוון שכן, המשיך הרבי באותו קו בו החל בתחילת שנות המ"מים: לעורר אותנו מידי פעם בענייני משיח, שהרי הוא לא מוציא אותנו ידי חובה, ועלינו לעסוק בכך בעצמנו.

ציון דרך נוסף אפשר לראות בשיחת ב' ניסן תשמ"ח:

שנה לאחר שיחת פורים תשמ"ז, כנראה שלא הייתה התקדמות מספקת – לא במסירות של אנשי הדור לנשיא הדור, ולא בפעילות להבאת הגאולה. עובדה: נשארנו תקועים עמוק בגלות.

ואז, זיכה אותנו הרבי בגילוי המיוחד של שיחת ב' ניסן תשמ"ח, בה הדגיש שהמלך זקוק כביכול לקבלת המלכות של העם, וכלשונו בשיחה שם: "הקירוב שבין המלך להעם הוא לא רק ביחס להמשכת החיות דכל העם, שמקבלים חיותם מהמלך, אלא גם לאידך גיסא – שמציאותו של המלך תלוי' בהעם, "אין מלך בלא עם". … וכמודגש גם בהכתרת המלך – שהעם מכריזים "יחי המלך" (כפי שמצינו גם במלכות בית דוד), שבזה מודגש גם שפעולת העם היא בחיי המלך, חיים של מלך. …אנשי הדור פועלים הוספה בענין החיים אצל נשיא הדור, כאמור לעיל, בענין ההכרזה "יחי המלך"".

הרבי לא הסתפק רק בדיון עיוני בנושא, אלא מפנה את השיחה לאפיקים מאוד מעשיים, וכלשונו:

ובאותיות פשוטות: לאחרי שישנה השלימות ד"חיים" שנה לנשיאותו (פעולתו ועבודתו) דנשיא דורנו – צריך להיות הוספה עיקרית בענין החיים (גם) ע"י פעולת העם שמכריזים "יחי המלך", שתוכנה של הכרזה זו – שכבר הגיע הזמן דהקיצו ורננו שוכני עפר – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ועד דהקיצו ורננו דוד מלכא משיחא! וזהו גם מה שמרעישים בעקבתא דמשיחא על-דבר הצורך להכריז "עד מתי", שעל ידי זה מקרבים ומזרזים את הגאולה – דיש–לומר, שנוסף על הדגשת הצפי', הבקשה והדרישה על הגאולה … יש בהכרזה זו גם התוכן דענין ההכתרה – "יחי המלך", שעל ידי זה פועלים ביאת דוד מלכא משיחא".

אך גם לאחר שיחה זו, לצערנו לא ראינו שהדברים באו לידי מימוש.

ואז הגיעה הפצצה, השיחה המזעזעת כל בעל נפש, בכ"ח ניסן תנש"א:

בשיחת כ"ח ניסן תנש"א הידועה, אומר הרבי: "… הייתכן שמבלי הבט על כל העניינים – עדיין לא פעלו את ביאת משיח צדקנו בפועל ממש?! … דבר שאין מובן כלל וכלל! … גם כשצועקים "עד מתי" – הרי זה מפני הציווי כו', ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת בוודאי ובוודאי שמשיח כבר הי' בא!!

מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה, לא הועיל, והראי' שנמצאים עדיין בגלות. … הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור הענין אליכם: עשו כל אשר ביכולתכם – עניינים שהם באופן דאורות דתהו, אבל, בכלים דתיקון – להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש! אני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכולתכם"!

אולי היו אלה הלשונות החריגים בחריפותם, אולי היה זה הטון הנפשי הכואב בו נאמרו הדברים, ואולי פשוט הגיע הזמן… למעשה בפועל, השיחה זו זעזעה מאוד את כלל החסידים, ופעלה התעוררות גדולה. בעקבותי' החלה פעילות ענפה, ובראש וראשונה פעילות בקבלת מלכותו של הרבי מלך המשיח, על–ידי החתמה על כתבי "קבלת המלכות" וההכרזה "יחי המלך". התעוררות זו פעלה חיזוק בהתקשרות לרבי מלך המשיח.

ידוע הסיפור שאירע בתחילת תקופת הנשיאות של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב נ"ע), יהודי נכנס ל"יחידות" אל אדמו"ר נ"ע וביקש ברכה לענין חשוב שהוא הי' זקוק בו התעוררות רחמים מרובים. אבל אדמו"ר נ"ע ענה לו שאין הוא יכול לעשות דבר בענין זה, ואין הוא יכול לעזור לו. לאחר שמיעת המענה, יצא החסיד מחדרו של אדמו"ר נ"ע ופרץ בבכי מר, בעודו בוכה הוא פגש את הרז"א (אחיו של אדמו"ר נ"ע), ועל שאלתו למה הוא בוכה כל כך חזק, הוא סיפר מה שאירע ומענה הרבי.

הרז"א נכנס לחדר של אחיו הרבי ואמר לו: הזוהי הדרך? כאשר יהודי בא אליך לבקש את ברכתך, אתה אומר לו שאינך יכול להועיל לו, עד שהוא בוכה בדמעות שליש מרוב צער!

אדמו"ר נ"ע לבש את אבנטו, והורה שהיהודי יכנס שנית לחדרו וברכו, והברכה אכן התקיימה בפועל ממש.

באחת השיחות (לקו"ש חט"ו ע' 126) שואל הרבי, למה סרב אדמו"ר נ"ע לכתחילה לעזור ליהודי זה ובאופן חמור כל-כך, עד שהלה ממש נשבר!

הסביר הרבי: היהודי שביקש את ברכת הרבי לא הי' מתאים באותה שעה, בגלל מעמדו ומצבו הרוחני, לקבל ברכה גדולה כל-כך, כפי שדרש מצבו – הוא לא הי' כלי לכך. לפיכך אמר לו הרבי שהוא אינו יכול לעזור לו. אך על-ידי ששמע את דברי הרבי הנ"ל, אשר גרמו לשבירתו ולכניעתו, ולשפיכת ליבו לפני הקב"ה – דוקא על-ידי כך הוא הפך למציאות חדשה, ולכלי לברכתו של הקב"ה.

ויש לומר בדרך אפשר, שזה גם ההסבר ללשונות החריגים בחריפותם בשיחת כ"ח ניסן תנש"א, שפעלו זעזוע גדול והתעוררות חדשה אצל החסידים, שעל ידי זה הם נעשו כלים לתקופה החדשה וההוראות הנפלאים שבאו בהמשך לשיחה זו.

ואם כנים דברנו האמורים, שעיקר הנקודה של שיחת פורים תשמ"ז, היא החסרון במסירות של אנשי הדור אל הנשיא – הרי לאחר שיחת כ"ח ניסן תנש"א תוקן העניין, כאשר חסידים בכל רחבי תבל חתמו על כתבי קבלת המלכות, והחליטו החלטה תקיפה בנפשם להתמסר אל הנשיא, הרבי מלך המשיח, ולעשות הכל כדי להביא את הגאולה.

כך אפשר להבין מדוע לאחר השיחה לא עזב הרבי את עבודתו להבאת הגאולה (כפי שהיה אפשר להבין בטעות מסגנון השיחה של כ"ח ניסן) – כי ברגע שהחסידים החלו להתמסר לנשיא הדור, יכול נשיא הדור להתחיל לפעול ביתר שאת ויתר עוז, ולצד פעילותם של החסידים עצמם, להוציא אותם ידי חובה בעשייתו הנפלאה שעולה מדרגה אחר מדרגה.

ולכן אנו רואים, ש"כמים הפנים אל הפנים" – הרבי החל תנופה חדשה בפעולתו להבאת הגאולה, כולל הוראות רבות ומפורטות יותר לכלל ישראל, מבהשנים הקודמות, על הדרך הישרה בהבאת הגאולה בפועל ממש.

ואכן ימים ספורים לאחרי שהחלה הפעילות הגדולה בקבלת מלכותו של הרבי מלך המשיח, חילק הרבי לכל אחד ואחת מישראל, אנשים נשים וטף, את הקונטרס "דבר מלכות", הכולל שיחות הרבי מלך המשיח בענייני משיח וגאולה! (הרבי גילה רצונו לחלק הקונטרס בפורמט זה – דבר מלכות – דווקא ולא בפורמט הקודם שיצא–לאור תחת הכותרת "לקוטי שיחות"!) בהתאם להוראתו הק' – "לימוד התורה בעניני משיח וגאולה", "ובפרט בתורתו (מאמרים ולקוטי שיחות) של נשיא דורנו".

ובכלל ריבוי השפע שהשפיע הרבי לכלל ישראל התגברה מאז – הן באמירת שיחות, השפעת ברכות לכלל ישראל אנשים נשים וטף – במעמד חלוקת דולרים וכיו"ב, חלוקת קונטרסים, לעקח, דולרים בכל עת מצוא, ועוד.

בשולי הדברים ראוי להדגיש ולומר, שכבר בשנת תש"י כהקדמה לקבלת הנשיאות, במשך כל השנה העמיד הרבי את נושא ההתקשרות כעניין בפני עצמו, ואשר כל שאר העניינים – לימוד החסידות ודרכי החסידית, הם מסובב מההתקשרות לנשיא דורנו.

"מאז ועד עתה ענין הנהגת נשיאי חב"ד, מן כ"ק אדמו"ר הזקן ועד כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ ועד בכלל … השפיעו בפנימיות ובמקיף, בתורה עבודה וגמ"ח, ברוחניות ובגשמיות, ובמילא היתה התקשרותם עם השייכים אליהם בכל תרי"ג אברי נפש וגוף המקושרים.

ועל כל אחד ואחת מאתנו כולנו לדעת, היינו להעמיק דעתו ולתקוע מחשבתו בזה, אשר הוא הוא הנשיא והראש, ממנו ועל ידו הם כל ההשפעות בגשמיות וברוחניות, ועל–ידי ההתקשרות אליו (וכבר הורה במכתביו איך ובמה מתקשרים) קשורים, ומיוחדים בשרש ושרש השרש עד למעלה מעלה כו'" (מכתב ג' תמוז תש"י – אג"ק ח"ג ע' שלב).

הביטול שהרבי תובע מחסידים בדורנו והמסירות לשליחותו והוראותיו הק' – הוא גדול יותר מבדורות הקודמים, שאז ההתקשרות היתה שלובה וחלק מהעבודה הפנימית ולימוד החסידות ועבודת התפלה.

גם בתש"י הייתה התעוררות גדולה במסירת כתבי התקשרות לרבי. סיפר לי אחד החסידים, שהרבי עצמו קרא לאביו לחדרו הק', והורה לו לחתום על כתב ההתקשרות!

התגלות מציאותו של מלך המשיח

בעומק יותר, ההכרזה של "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד" – כנהוג מכמה–וכמה שנים בעת כינוסים לילדים ובהתוועדויות עם הרבי, הכריזו הילדים: "יחי אדוננו מורנו ורבינו", והחל משנת תנש"א, על–ידי כלל החסידים, בעידודו של הרבי: "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועוד", על יסוד ההכרזה – "יחי אדוני המלך דוד לעולם", שתוכנה של הכרזה זו היא התגלות עצם מציאותו דמלך המשיח, שלמעלה מבחינת יחידה, אלא איך שהוא מציאות אחת עם עצמותו ומהותו יתברך, שלמעלה מכל תואר וגדר ומעלה – עצם דמשיח. ועל–ידי–זה ולאחרי–זה באה התגלותו של משיח לעין כל על–ידי פעולותיו (שיחת ש"פ תולדות תשנ"ב).

• • •

הכותב הינו עורך מגזין 'בית משיח' וחבר מערכת "אוצר החסידים"