לראות את הילד • הרב שניאור זלמן אבצן

הרב ​שניאור זלמן אבצן, מטפל באמנות (M.A)

אנחנו משקיעים לא מעט בהכנות לראש השנה. קניות, בגדים, סעודות, תפילות, מחזורים, סימנים וברכות. אבל בתוך כל ההכנות האלה יש עוד הכנה אחת שקל לפספס: להכין גם את הילדים למה שהם עומדים לפגוש.

ילדים לא תמיד מבינים את מה שאנחנו כבר מכירים שנים. בשבילנו ברור מה קורה בבית הכנסת, למה התפילה ארוכה, מתי לא מדברים, מה עושים בזמן שבין הקטעים ולמה כולם מתייחסים ליום הזה ברצינות מיוחדת. עבור ילד, לעומת זאת, זה יכול להיות פשוט יום ארוך מאוד שבו המבוגרים עסוקים, אומרים לו שוב ושוב להיות בשקט ומצפים ממנו להבין לבד מה קורה.

אז עוד לפני התפילה כדאי לתת לילד מפה.

להסביר לו איך ייראה הזמן בבית הכנסת, אילו חלקים חשוב לנו במיוחד שיהיה לידנו, מתי אפשר לצאת מעט, ממתי עד מתי אנחנו משתדלים שלא לדבר, ומה אפשר לעשות כשהתפילה ארוכה והוא כבר מתקשה להישאר מרוכז.

אפשר אפילו לקבוע מראש סימן קטן בינינו. מבט, נגיעה או תנועה שאומרת: "קשה לי", "אני צריך רגע לצאת" או "כמה זמן נשאר?". דווקא ברגעים שבהם אי אפשר להתחיל שיחה שלמה, סימן כזה יכול למנוע לא מעט תסכול משני הצדדים.

וגם כשאנחנו אומרים "עכשיו לא מדברים דברי חולין" או "תנצל את הזמן לאמירת תהילים", חשוב לעצור ולבדוק אם הילד בכלל מבין מה אנחנו מבקשים ממנו.

עבור מבוגר, למושגים האלה יש עולם שלם של משמעות. ילד עלול לשמוע בעיקר: אסור לדבר, אסור לזוז, צריך לומר עוד ועוד. ואז בלי שהתכוונו, יום שאנחנו רוצים שייתפס כקדוש ומיוחד עלול להפוך אצלו ליום קשוח ומכביד.

כדאי לדבר גם על מה כן. להסביר שזה זמן מיוחד לתפילה, שאפשר לומר כמה פרקי תהילים, לחשוב על משהו שאנחנו רוצים לבקש עליו לשנה החדשה, להתפלל עבור מישהו או פשוט להיות קצת יותר בשקט. לא צריך לצפות מילד קטן לשבת שעות עם תהילים. אפשר לסמן לו כמה פרקים מראש, לבחור יחד מה הוא יאמר ולתת לו תחושה שגם בתוך היום הזה יש לו מקום אישי.

ובתוך כל זה, צריך לזכור לראות את הילד.

לא כל ילד מסוגל לשבת אותו פרק זמן, ולא כל גיל דורש אותה ציפייה. גם שני ילדים בני אותו גיל יכולים להיות שונים מאוד ביכולת שלהם להמתין, להתרכז ולהחזיק מעמד לאורך תפילה ארוכה.

תיאום ציפיות הוא לא ויתור על חינוך. להפך. כשאנחנו דורשים משהו שהילד יכול לעמוד בו, הוא יכול לחוות הצלחה. כשאנחנו דורשים ממנו הרבה מעבר ליכולת שלו, אנחנו עלולים לקבל עוד מאבק ועוד הערה ועוד תחושה שלו שהוא שוב לא מצליח להיות "כמו שצריך".

ראש השנה לא צריך להפוך למבחן בהורות, וגם הילד לא צריך להרגיש שהוא נבחן בו.

וכדאי להכין גם למשמעות של היום.

ילד ששומע קצת לפני החג למה אנחנו מתרגשים מתקיעת השופר, מה מיוחד בתפילה ומה אנחנו מבקשים מהקב"ה ביום הזה, מגיע לבית הכנסת עם משהו אחר לגמרי. הוא עדיין ילד, הוא עדיין ישתעמם לפעמים ואולי גם ירצה לשחק בממתקים על השולחן, אבל בתוך כל זה יש לו יותר סיכוי להרגיש שהוא חלק ממשהו ולא רק מפריע למשהו.

ויש עוד הזדמנות חינוכית קטנה שמגיעה דווקא מתוך הברכות וההפתעות של החג.

ילדים לפעמים מכינים ברכה לאבא או לאמא ומבקשים מהם "לא לגלות". זה יכול להיות רגע מצוין ללמד בעדינות את ההבדל בין הפתעה לבין סוד.

הפתעה היא משהו טוב שאנחנו מסתירים לזמן קצר כדי לשמח מישהו, ויש לה סוף ברור. למשל: "אנחנו מכינים לאמא ברכה ונראה לה אותה בערב החג".

אבל לצד זה חשוב שהילדים ישמעו מאיתנו מסר פשוט וברור: דברים שקורים לכם לא צריך להסתיר מאבא ואמא. אם מישהו אומר לכם "אל תספרו להורים", במיוחד אם משהו גרם לכם אי נוחות, פחד, בלבול או בושה, אנחנו רוצים שתבואו ותספרו לנו.

זה לא אומר שאין לילד פרטיות, וזה גם לא אומר שכל הפתעה היא דבר רע. להפך. המטרה היא ללמד אותו בהדרגה להבחין בין פרטיות והפתעה בריאה לבין סוד שמבקש לנתק אותו מהמבוגרים ששומרים עליו.

ואולי זו הנקודה שמחברת את הכול.

אנחנו רוצים שילדים ילמדו איך מתנהגים בראש השנה, אבל לא פחות חשוב לנו איך הם ירגישו בראש השנה.

אם החג כולו ייזכר אצלם כרצף של "אסור", "שב", "אל תדבר", "תגיד תהילים", "תתנהג יפה", הם אולי ילמדו את הכללים, אבל יחד איתם עלולה להיבנות גם תחושת ריחוק.

אם לעומת זאת הם יפגשו גבולות ברורים לצד הסבר, ציפיות לצד גמישות, קדושה לצד קשר, יש סיכוי טוב יותר שהחוויה שלהם תהיה של שייכות.

בסופו של דבר, הילדים שלנו לא רק לומדים מאיתנו מה עושים בראש השנה. הם לומדים מאיתנו איך מרגיש ראש השנה.

שנזכה להיכנס לחג רגועים יותר, לראות את הילדים בתוך כל ההכנות והתפילות, לבנות עבורם חוויה טובה, בטוחה ומשמעותית, ולזכות לגדל אותם מתוך קשר, שמחה ונחת.

כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה שנה של בריאות, שמחה, בשורות טובות והרבה נחת אמיתית מהילדים.