עד שהילד הבא ייפול • טור חובה להורים ומחנכים

הרב שניאור זלמן אבצן, מטפל באמנות (M.A)

אנחנו מזדעזעים, ובצדק כשאנחנו שומעים על מקרי אלימות ובריונות בין ילדים, הלב מתכווץ. אנחנו ממהרים לגנות, לשאול איך דבר כזה קורה, איפה היו המבוגרים ואיך אפשר למנוע את המקרה הבא.

אבל אני רוצה שנעצור רגע.

לצד האירועים הקשים שמגיעים לכותרות, ישנם ילדים רבים שחיים במציאות קשה הרבה פחות גלויה, אבל לא פחות כואבת.

ילדים שקופים.

ילדים שחווים השפלות, חרמות, איומים, בדידות ופגיעה מתמשכת. ילדים שמפחדים להגיע למסגרת, שמאבדים בהדרגה את הביטחון בעצמם, שמרגישים שאין להם מקום. הם ממשיכים להגיע לכיתה, לחייך לפעמים ואפילו לתפקד, אבל בפנים הם מתמודדים עם מציאות שאיש אינו רואה.

הם עדיין לא נפלו. הם עדיין לא הגיעו לבית הרפואה. אבל הצלקת כבר שם.

בריונות היא לא חלק מהילדות

חשוב לומר בצורה חד-משמעית: בריונות אינה מריבה רגילה בין ילדים, לא שובבות ולא חלק טבעי מתהליך ההתבגרות.

בריונות היא דפוס של פגיעה, באמצעות כוח פיזי או חברתי, השפלה, הפחדה או ניצול של פערי כוחות. היא יכולה להתבטא באלימות פיזית, חרם, הדרה חברתית, איומים, השפלות ופגיעה ברשתות החברתיות.

לא כל ריב בין ילדים הוא בריונות, אבל כל גילוי של אלימות ופגיעה מחייב התייחסות רצינית.

אין הצדקה להשפלה. אין הצדקה לחרם. אין הצדקה לאלימות. לא בגלל שהילד השני התחיל, לא בגלל שכולם עשו את זה ולא בגלל שזו הייתה רק בדיחה.

חשוב להבין שבריונות יכולה להופיע בכל גיל, כבר בגיל הגן ובבית הספר היסודי ועד גיל ההתבגרות.

אצל ילדים צעירים היא עשויה להתבטא בדחיפות, חטיפת חפצים או הוצאה ממשחק. אצל ילדים גדולים ומתבגרים הפגיעה עשויה להפוך למתוחכמת וסמויה יותר: חרמות מאורגנים, הדרה חברתית, הפצת שמועות והשפלות ברשת.

הצורה משתנה, אבל הכאב של הילד שנמצא בצד השני אמיתי בכל גיל.

הילד שלא מספר

אחת הבעיות הגדולות היא שאנחנו מחכים שהילד יספר.

אבל הילד שנפגע לא תמיד מספר. לפעמים הוא מתבייש, חושש להיתפס כחלש ומלשין, מפחד שהמצב יחמיר אם ידווח, או פשוט איבד אמון בכך שמישהו יוכל לעזור לו.

ולפעמים המצוקה שלו אינה נראית כפי שאנחנו מצפים. יש ילדים שמסתגרים, אחרים הופכים לעצבניים ותוקפניים. יש ילדים שמנסים להצחיק כדי להיות מקובלים, מוותרים על הרצונות שלהם ומנסים להיות בלתי מורגשים.

אבל יש עוד ילד שלא תמיד מספר לנו: הילד הפוגע.

הוא חוזר הביתה, אוכל ארוחת ערב ומספר איך עבר היום. ההורים לא בהכרח יודעים מה מתרחש בשעות שבהן הם אינם לידו.

הוא יכול להיות ילד מקסים ורגיש בבית, ובכל זאת להפעיל כוח, להשפיל ולפגוע בילדים אחרים. לפעמים הוא אפילו לא מזהה את עצמו כמי שפוגע. הוא קורא לזה צחוק, משחק או סתם צחוקים עם החבר'ה.

חשוב להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות, אבל להבין זה לא להצדיק. הילד הפוגע זקוק לגבולות ברורים, לאחריות ולהתערבות חינוכית וטיפולית.

ולכן, כהורים, אסור לנו להסתפק בשאלה אם הילד שלנו נפגע. אנחנו צריכים גם לשאול את עצמנו אם הוא עלול להיות זה שפוגע.

הצלקת שנשארת

בשיחה טיפולית עם נער שעבר שנים של דחייה חברתית, שאלתי אותו מה הוא הכי רוצה מהמסגרת החדשה שאליה הוא עומד להיכנס.

ציפיתי לשמוע שהוא רוצה חברים, להשתלב, להרגיש שייך.

אבל התשובה שלו הייתה אחרת לגמרי:

"אני רק רוצה שלא כולם יריבו איתי".

נער בן 15 שכבר לא מבקש להיות מקובל או להיות חלק מהחבורה. הוא מבקש קודם כול לא להיות מטרה לפגיעה.

וזה אחד המחירים הכואבים של בריונות: היא לא מסתיימת בהכרח כשהילד עוזב את המסגרת שבה נפגע. לפעמים היא ממשיכה איתו גם למקומות חדשים, ומשפיעה על האופן שבו הוא פוגש אנשים, יוצר קשרים ומצפה מהסביבה להתייחס אליו.

האחריות היא שלנו

כאן נמצאת האחריות שלנו, כהורים וכמחנכים.

כהורים, אנחנו צריכים להכיר את העולם החברתי של הילדים שלנו. לא להסתפק בשאלה "איך היה היום?", אלא להתעניין עם מי הם משחקים, מי נשאר לבד, האם יש מישהו שלא נעים להם איתו.

לשים לב לשינויים בהתנהגות, להסתגרות, להימנעות מהמסגרת ולירידה בביטחון העצמי. ובעיקר, ליצור בבית מקום שבו אפשר לספר גם דברים מביכים ולא נעימים, בלי לחשוש מתגובה שיפוטית.

כמחנכים, אנחנו חייבים להכיר את המרחב החברתי, להיות ערניים למה שמתרחש בהפסקות ובמעברים, לזהות ילדים שנדחקים לשוליים ולייצר כתובת בטוחה לפנייה.

וכשמתגלה פגיעה, אין מקום לטאטא או להסתפק בשיחת נזיפה. צריך לעצור אותה, להגן על הילד הנפגע, להציב גבולות ברורים לילד הפוגע ולוודא שההתנהגות נפסקת לאורך זמן.

ויש כאן נקודה נוספת שחשוב לי להדגיש:

לפעמים אנחנו מטפלים בילד שנפגע, שולחים אותו לטיפול רגשי, מלמדים אותו מיומנויות חברתיות ועובדים איתו על ביטחון עצמי ואסרטיביות. כל אלה חשובים, אבל אסור שהילד שנפגע יהפוך לפרויקט השיקומי של המסגרת, בזמן שהסביבה הפוגענית נשארת כפי שהיא.

ילד לא אמור ללמוד להיות חסין יותר להשפלות. הסביבה צריכה ללמוד להפסיק להשפיל.

לפני הילד הבא שייפול

אנחנו צריכים להפסיק לשאול רק איך מונעים את האירוע הקיצוני הבא.

אנחנו צריכים לשאול כמה ילדים מסתובבים עכשיו במסגרות שלנו עם תחושה שאין להם מקום. כמה ילדים מפחדים להגיע מחר בבוקר. כמה ילדים כבר הפסיקו להאמין שמישהו יראה אותם.

לא מספיק ללמד את הילדים שלנו לא לפגוע באחרים. אנחנו רוצים לגדל ילדים שלא משתפים פעולה עם פגיעה, שלא צוחקים על חשבון חבר ושיודעים להושיט יד לילד שנשאר לבד.

כי לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בללמד ילדים איך להשתלב בחברה, שאנחנו שוכחים קודם כול ללמד ולדרוש מהחברה לא לפגוע בהם.

לא צריך לחכות לילד שייפול כדי להבין שמשהו בסביבה שלנו כבר מזמן לא בסדר.