אולי אני מתאים לצבא? • מרדכי רוט

מרדכי רוט, מטפל רגשי

השטיבאלך ההומה אדם, ריח הקפה הניגר מהמכונה, והרגע הזה שבו מישהו ניגש אליך ומסתכל בעיניים בוחנות ושואל את השאלה המפתיעה: "תגיד, אתה רוט מהספרים?"

אמרתי לו שכן. המבט שלו השתנה לרגע, כאילו מצא שותף סודי למצוקה שמכרסמת בו מבפנים. הוא התיישב לידי, והסיפור הבא שהוא סיפר לי צריך להדליק נורה אדומה בוהקת בכל ישיבה גדולה ובכל בית נאמן בישראל.

זה התחיל השנה. הוא נכנס בהצלחה לישיבה גדולה חשובה ורצינית. בחור מוכשר, אחד כזה שאוהב באמת לשבת וללמוד, שמקבל מאה בכל המבחנים שלו, ושואף להצליח בכל כוחו בעולם התורה. אבל המציאות החדשה הכתה בו בעוצמה שלא הכיר.

בישיבה קטנה הקצב היה שונה. כאן, בישיבה גדולה, השעות מתארכות ברצף מבהיל: סדר בוקר ארוך, סדר צהרים מפרך, וסדר ערב שחותם את היום. אין רגע דל.

"כשאני נמצא מול דף הגמרא," הוא לחש לי בעיניים דומעות, "אני מרגיש שאני מתפוצץ. אני פשוט לא יכול לשבת כל כך הרבה שעות ברצף. כל הגוף שלי נהיה בעצבים, נוצר אצלי עומס פנימי אדיר. אני חייב לקום, לצאת החוצה לכוס קפה, לשירותים, לעשות סיבוב בחצר רק כדי להירגע."

המחשבות האלו, המפחידות כל כך עבור בחור ישיבה טוב, החלו לכרסם בו: אולי ישיבה זה בכלל לא בשבילי? אולי אני מתאים לצבא? יש לי הרי כל כך הרבה אנרגיות! ההורים, שחרדו לשלומו, שלחו אותו מיד לבדוק הפרעות קשב וריכוז. התוצאה הייתה חד משמעית: אין לו שום בעיית קשב. הוא מרוכז לחלוטין ויכול לשבת וללמוד היטב. הבעיה אינה הקוגניציה, אלא הפיזיולוגיה.

ניסיתי להרגיע אותו, להזכיר לו את תקופת המעבר לישיבה קטנה, ולתת לו עצה מעשית: לשלב הליכה מהירה בכל ערב, ואולי אפילו לבדוק אפשרות לשחות פעמיים בשבוע באישור מהישיבה.

כעבור שבוע הוא התקשר אליי שוב. קולו היה שונה, רגוע יותר. הישיבה אמנם לא הרשתה לו ללכת לבריכה, אבל הוא הקפיד על הליכה מהירה של חצי שעה בכל ערב. "טוב לי יותר," הוא אמר בכנות, "עדיין קשה, אבל זה כבר לא אותו סיר לחץ שהרגשתי בהתחלה."

תארו לעצמכם מכונת קיטור עצומה, פועלת ודורכת בעוצמה אדירה. הקיטור בוער מבפנים והמנוע דוחף קדימה בלי הפסקה. מה קורה למכונת ענק כזו אם פעם אחת נחסמים לה צינורות הפליטה ולא ניתן לה שום שסתום ביטחון לשחרר את הלחץ? הרי ברור לכולנו שהיא תתפוצץ מבפנים. בדיוק כך פועל בחור ישיבה בדור שלנו. הראש שלו מונח בגמרא בעמקות עצומה, אבל הגוף שלו דורש את שלו. שחרור מבוקר אינו מותרות של מפונקים, אלא שסתום ההצלה שמונע מהמערכת כולה לקרוס תחת העומס.

הסיפור הזה מחדד אצלי שוב ושוב את מה שרבים מעדיפים להדחיק. ברור לחלוטין שצריך לשמור על הישיבות מכל משמר. הישיבות הן הגטו הרוחני המפואר ששומר עלינו כעם הנצח, הן לב הקיום שלנו. אבל מצד שני, חייבים להסתכל למציאות בעיניים: בחור בגיל הנעורים נמצא בשיא הפריחה ההורמונלית והפיזית שלו. הגוף שלו מלא אנרגיה מתפרצת.

לשים בחור ישיבה, מתמיד ורציני ככל יהיה, שעות על גבי שעות בלי לתת מענה לצרכים הבסיסיים של גופו ונפשו, מעט התעמלות, שחייה, נגינה או שחרור גופני זו דרישה שמתעלמת מהטבע האנושי. הבנת העובדה הזו קריטית: חוסר המענה הזה הוא בדיוק מה שמוביל לעיתים לנשירה סמויה וגלויה מישיבות, לקשיים רגשיים עמוקים, ולהגעה למחוזות שאף אחד מאיתנו לא חלם ולא רצה לראות.

כפי שהנשמה זקוקה ללחם רוחני, כך הגוף והנפש זקוקים למזון פיזיולוגי ולמרחב נשימה. כל חסך פיזי מתפרץ בסופו של דבר בדרכים אחרות, בכאבים נפשיים ובמשברים משפחתיים. שחרור מבוקר, כמו התעמלות פעמיים בשבוע או שחייה פעם בשבוע במסגרת מאושרת, אינו ביטול תורה; הוא בדיוק הדלק שמאפשר את התורה מתוך שמחה וישוב הדעת.

כמה בחורים טובים, מתמידים עצומים ששואפים להצליח, הלכו ונשחקו עד שהם איבדו את הדרך רק משום שחשבו שהכאב שלהם הוא פגם רוחני. הם האמינו בטעות שזה שהם לא מצליחים לשבת שעות רבות רצוף מול הדף מעיד עליהם שהם לא מתאימים. אף אחד לא אמר לו שגוף האדם הוא מכונה עדינה שדורשת נשימה. השתיקה הרועשת הזו סביב הצרכים הפיזיולוגיים של בני הנעורים גובה מחיר יקר מדי ששום בית נאמן בישראל ושום ישיבה קדושה לא יכולים להרשות לעצמם להמשיך לשלם.

וכאן יש לי מילה אישית אליך, אב יקר ואם יקרה שקוראים את השורות האלו עכשיו. כשהבן החביב חוזר הביתה או משדר תסכול בישיבה, המחשבה הראשונה שקופצת לראש היא בדרך כלל ירידה בסדרי הלימוד, משבר רוחני, או חלילה קושי אמיתי במסגרת. אנחנו מיד נכנסים ללחץ, שולחים לבדיקות ולבירורים, ומעמיסים עליו עוד ועוד תחושות אשמה. אבל לפעמים, וברוב הגדול של המקרים בגיל הזה, הילד פשוט צורח דבר אחד פשוט: תנו לי לנשום. תנו לגוף שלי לזוז. כשאנחנו מבינים שהמצוקה היא פיזית, התגובה שלנו משתנה מקל וחזרה לדאגה אמיתית ומחבקת שמצילה נפשות.

מבחינת ויסות מערכת העצבים והורדת רמות קורטיזול, ישיבה ממושכת המלווה במתח פנימי מכניסה את הגוף למצב הישרדותי של דריכות. כאשר בחור מרגיש שהוא מתפוצץ, הגוף שלו מלא באדרנלין וקורטיזול שלא קיבלו שחרור פיזי, ופעילות גופנית מתונה כמו הליכה או שחייה משמשת שסתום ביטחון ביולוגי שמנקה את הרעלים מהדם ומאפשר למערכת העצבים לחזור לאיזון. בנוסף לכך, קיים קשר ישיר בין גוף צלול לנפש פנויה מכיוון שהמוח אינו מנותק מהגוף, ומחקרים מקצועיים מוכיחים שתנועה פיזיולוגית מגבירה את זרימת הדם למוח ומעודדת צמיחה עצבית באזור ההיפוקמפוס האחראי על זיכרון ולמידה, כך שבחור שמשחרר אנרגיה גופנית חוזר אל הגמרא בראש צלול, רענן ומוכן יותר לקליטת חומר עמוק בניגוד למי ששקוע בעייפות גופנית כרונית. מעבר לכך, ישנו צורך התפתחותי באוטונומיה ובמסוגלות גופנית, שכן בגיל ההתבגרות הבחור בונה את הזהות העצמית שלו ואת תחושת השליטה על חייו, וכאשר גופו כבול שעות ארוכות ללא שום מרחב תנועה או בחירה עצמאית נוצרת תסכול זהות עמוקה, בעוד שמתן לגיטימציה לפעילות גופנית מחזירה לו את תחושת הבעלות על גופו ומפחיתה דחפים מרדניים.

כמו כן, מניעת שחיקה נפשית נעשית דרך פורקן רגשי מודע, שכן רגשות כמו תסכול, חרדה ועומס אינם נעלמים מעצמם אלא נאגרים בשרירים ובמערכות הגוף, ובלי תעלת ניקוז בריאה כמו ספורט האנרגיה האגורה הזו מתפרצת כתחושות אשמה, דיכאון קל או רצון לברוח מהמסגרת כולה, שהרי תנועה היא השפה שבה הגוף משחרר את מה שהמילים עדיין לא יודעות לבטא. לבסוף, חיזוק החוסן הנפשי באמצעות שגרת איזון מתבטא בכך ששילוב של פעילות גופנית קבועה יוצר עוגן יציב בסדר היום הלחוץ, והעקביות של הליכה חצי שעה ביום מעניקה לבחור תחושת הצלחה קטנה ונשלטת, מחזקת את הביטחון העצמי שלו ומלמדת אותו כיצד לנהל לחצים בצורה בוגרת ובריאה במקום לקרוס תחתיהם.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה שצריכה להדליק אור גדול. חובה עלינו לזכור את מה שלימד אותנו הרמב"ם בהלכות דעות, שגוף שאינו מתעמל ואינו משחרר את הלחצים שלו מתמלא מכאובים ומוביל לתשישות. כאשר ישיבה פותחת שער מבוקר ומאפשרת לבחורים שעה של הליכה מהירה בערב או פעילות גופנית מותרת במסגרת שמורה, היא אינה מחלישה את המסגרת אלא מצילה אותה. היא מעניקה לבחור את האפשרות לחזור אל הגמרא מתוך כוחות מחודשים, בשמחה וביישוב הדעת אמיתי.

התורה הקדושה ניתנה לבני אדם ולא למלאכים. היא נקנית מתוך שמחה ומתוך כוחות נפש וגוף המלוכדים יחד לעבודת הבורא. כשיש לנו את האומץ להסתכל למציאות בעיניים, להוריד את המסכות ולהבין שגוף משוחרר הוא התנאי לנפש מאירה, אנחנו לא פוגעים בקדושת הישיבות אלא מעצימים אותה פי כמה וכמה. כי כשהבחור חוזר אל הגמרא אחרי חצי שעה של הליכה ואוורור הגוף, העיניים שלו לא מחפשות בריחות והלב שלו בוער באש אמיתית של אהבת השם ותורתו.

לתגובות: [email protected]